זה מה שנשאר

ובכל זאת, פלוס אחד יש בקיץ האחרון בערוץ 1, והוא שידורה (החוזר, אלא מה?) של "סוף עונת התפוזים" - סדרת התעודה של יואב קוטנר על הרוק הישראלי. בניגוד למיחזורים האחרים של רוממה, "סוף עונת התפוזים" היא בדיוק מסוג הדברים שלמענם הומצא השידור החוזר.

להגיד שהיא לא התיישנה, יהיה מיותר. משום שמלכתחילה היתה זו סדרה רטרוספקטיבית שבאה לתאר רק דברים שהיו, לא את זמן ההווה. אתמול שודר הפרק השלישי, שעסק בסיפורה של להקת כוורת. ראיתי את הפרק הזה כששודר לראשונה, ולא היה לי ממש אכפת לצפות בו אמש שוב. הסיפור היה אותו סיפור, קטעי הארכיון אותם קטעים, וגם השירים של פוגי היו מוכרים עד לזרא. ובכל זאת, כיף היה להתענג על הדברים החכמים של דני סנדרסון וגידי גוב.

התענגתי גם על העריכה המצוינת של ערימות הקטעים מסרטיית ערוץ 1, וכמובן, על התנופה המתעדת של יואב קוטנר - אדם שככל שחולפות השנים, הולך ומתחוור שאין ראוי ממנו לפרס ישראל על תרומה למוזיקה הישראלית.

מה שכן, קצת חבל על קוטנר. "סוף עונת התפוזים" שלו מסתיימת, אם אינני טועה, בפרק המתייחס לגל הלהקות הצעירות שפרחו כאן בתחילת שנות ה-90. איפה הילד, כנסיית השכל והחברים של נטאשה יצרו פינאלה גדול, ובכל זאת, עשר שנים חלפו מאז. נראה שאם היה מוטל על קוטנר ליצור פרק חדש שיתעד את מה שנעשה מאז, ספק אם היה מצליח להרים יותר מחצי שעה סבירה.

בעידן שבו חברות תקליטים קורסות, ו"דרכנו" - חידוש מעצבן לשיר מנדנד - הולך לקחת בשבוע הבא את תואר "שיר השנה", נראה שמקוטנר נלקח תפקידו ההיסטורי כמושיע הרוק הישראלי. כל מה שנותר לו, הוא רק לתעד את הבינוניות.