מהרופאים באהבה

בשעה שהוא בודק את הגנטיקה של אומה שלמה, מפרק קארי סטפנסון (Steffanson), חוקר מערכות עצבים, את סודות הסוכרת והשבץ וממיתים מוכרים נוספים.

לפני עשור היתה לד"ר סטפנסון משרה קבועה בהרווארד, שבמסגרתה תר אחר הסיבות לטרשת נפוצה. כדי לזהות את הגנים העיקריים המעורבים בתהליך, הבין סטפנסון שהוא יצטרך מאגר נתונים מסיבי של נתוני DNA. מולדתו, איסלנד, הציגה בפניו מכרה זהב גנטי. בשנת 874 התיישבו הוויקינגים על הסלע הוולקני הזה באוקיינוס האטלנטי, ומאז חיו תושבי איסלנד בבידוד כמעט מוחלט.

למעשה, איסלנד היא משפחה מורחבת גדולה מאוד, המהווה מקור לא אכזב למחקר תורשה גנטית. מסמכים מתועדים בדייקנות, חלקם מרישומי הכנסייה וחלקם נטועים בסאגות מקומיות וסדרה של ספרים היסטוריים למחצה, מאפשרים ל-290 אלף תושבי איסלנד לאתר במדויק את המקורות המשפחתיים שלהם עד לימים הקדומים ביותר.

בעשור האחרון אסף סטפנסון דגימות DNA ורישומים היסטוריים של 70 אלף מתנדבים, כרבע מאוכלוסיית האי. הצוות של סטפנסון השתמש במידע כדי לצמצם את מיקומם של 21 גנים למספר זהה של מחלות והפרעות, ביניהן דלקת פרקים, מחלת פרקינסון, השמנת-יתר ושבץ. "אין אף מבצע גנטי שמסוגל להתחרות איתנו", הוא טוען.

הוא החל את מאמציו על רקע הסתייגויות קשות. אחרי שלא הצליח לקבל מענקים מהממשל להצעתו לחקור את הגנטיקה האיסלנדית, פרש סטפנסון מהרווארד וייסד ב-1996 ברייקיאוויק את דה-קוד ג'נטיקס (DeCode Genetics). ב-1998 חתם על עסקה בשווי 200 מיליון דולר עם רוש (Rosche). על-פי התוכנית, הוא התכוון לזכות ברשיון מסחרי בלעדי לבדיקת הרשומות הרפואיות של כל תושבי איסלנד (ללא אזכור שמותיהם).

על-מנת למצוא את הגנים האחראים למחלות ולהפרעות, התכוון סטפנסון לשלב את מסד הנתונים הזה עם מידע גנאולוגי ועם מסד נתוני DNA נפרד של איסלנדים שהסכימו להעניק למחקר דגימות דם. סטפנסון התגבר על ההתנגדויות החריפות, שטענו כי יש למנוע מצב שבו תהיה לחברה אחת גישה חופשית למקורות מידע כאלה, וקיבל היתר לעשות שימוש במסד הנתונים, הנמצא כעת בהליכי בנייה.

לאחר שביולי האחרון השלימה מחקר של שלוש שנים, זיהתה דה-קוד גן האחראי לסכיזופרניה, מחלה שגרמה סבל רב לאחיו של סטפנסון. אחד מהסימפטומים הבולטים של המחלה הוא הזיות. התברר כי הגן החדש, הנקרא ניורגולין-1 (Neuregulin-1), הוא האחראי על גמישות תא המוח - כלומר, על תהליך החיווט (Rewiring), המאפשר למידה.

הגילוי חשף כיצד משתבש תהליך החיווט בקרב סכיזופרנים. דה-קוד מבקשת עתה לסנן את הרכיבים שיאתרו את הגנים ואת קולטני-המפתח, ובסופו-של-דבר מקווה סטפנסון למכור את תוכנת כריית הגנים של החברה לבתי-חולים, כדי שיוכלו לנתח בעצמם את המידע הגנטי של החולים. בתוך עשור, הוא אומר, יוכלו הרופאים ליצור פרופילים גנטיים של החולים, ויהיו מסוגלים לנקוט בצעדים למניעת המחלה שהם אמורים ללקות בה.

החיידקים מחשבים את קצם לאחור

כאשר קלייר פרייזר (Fraser) החלה את הקריירה שלה בשלהי שנות ה-70 כפרמקולוגית באוניברסיטת ניו-יורק שבבאפלו, ניסיונה בהיי-טק היה מוגבל להזלפת חומרים כימיים מגיבים לתוך מבחנות, באמצעות מיקרו-שפורפרות בשווי של 300 דולר. היום היא עומדת בראש המכון למחקר גנומי (TIGR), ארגון ללא כוונת רווח ומוביל עולמי בסידור ממוכן של רצפי (Automated gene sequencing DNA).

TIGR מפענח גנומים של תבואה, כגון אורז, וחושף רצפי DNA של חיידקים. בתוך שנים ספורות הוא פענח את ה-DNA של חיידקים האחראים לעגבת, דלקת קרום המוח, Lyme disease (דלקת פרקים ויראלית), זיהומי אוזניים, שחפת, אולקוס, מלריה וגחלת (אנתרקס), כצעד ראשון לקראת יצירת תרופות אנטיביוטיות ספציפיות נגד זני חיידקים אלה.

המחשבים הם המאפשרים את פריצות-הדרך המהירות של TIGR. "לטכנולוגיה יש כאן חשיבות אדירה. היא מספקת את עיקר הדחיפה בשדה הגנומיקה", אומרת פרייזר. בחדר ענקי בקמפוס של TIGR ברוקוויל, מרילנד, סורקים במהירות אדירה 35 מחשבים בגודל מקרר 22 מיליוני סימני DNA מדי יום ביומו. בחדר אחר סורקים רובוטים הסגורים בכלובי-זכוכית ענקיים מאות שבבי DNA, שכל אחד מהם מכיל 32 אלף נקודות זעירות של DNA. המערכים האדירים הללו מסוגלים להשוות מספר עותקים של אותו חיידק בעת ובעונה אחת, כדי לאתר אילו גנים מופעלים, ומתי. מתוך 250 המדענים של TIGR, מאה הם מומחי מחשבים.

החומר הגולמי של TIGR מהווה נקודת-התחלה חיונית בעבור חוקרים המבקשים לעצב תרופות אנטיביוטיות וחיסונים עתידיים. בעבר יכלו המדענים להתמקד רק בחלק מזערי מהגנים והחלבונים, שהתגלו לאחר מאמצים ממושכים שניסו למצות חלבונים חדשים מתוך מעין "מרק" של תאים. נתוני TIGR מאפשרים לחוקרים לסרוק בשיטתיות את כל הגנים של החיידק, כדי לאתר את החוליות החלשות בהגנה שלו. צ'ירון (Chiron), חברה המשתפת פעולה עם TIGR, החלה השנה בניסויים על בני-אדם, שבמסגרתם נבחן חיסון חדש לסוג אלים במיוחד של דלקת קרום המוח.

TIGR נוסדה לפני כעשור בידי בעלה של פרייזר, הביולוג הצעקני קרייג ונטר, לאחר שהממשל האמריקני סירב לממן שיטה חדשה ומהירה שהמציא לאיתור גנים האחראים למחלות. ב-1995 הדהימה TIGR את העולם המדעי כאשר הצליחה לפענח את רצף הגנים של הבקטריה H.influenzae. היתה זו הפעם הראשונה שבה פוענחו במלואן ההוראות הגנטיות של אורגניזם כלשהו. ב-1998, כאשר ונטר פרש כדי לעמוד בראשה של סלרה גנומיקס, קיבלה לידיה פרייזר את השליטה ב-TIGR. הסגנון המאופק שלה אינו יכול להיות שונה יותר מאופיו המתגרה של ונטר.

תקציב TIGR, המגיע בעיקר ממענקי ממשל, זינק השנה ל-50 מיליון דולר, לעומת 32 מיליון דולר ב-2001. פרייזר מתמקדת כעת באיתור ההבדלים הזעירים בין זנים של בקטריה אחת. בתחילת השנה סייע האלגוריתם של TIGR לאתר הבדלים מזעריים בין זן הבקטריה שבו נעשה שימוש במסגרת התקפות האנתרקס בפלורידה, לבין זני מעבדה הקשורים לו.

השוואות דומות עשויות להראות מה הופך, למשל, זן אחד של דלקת ריאות לקטלנית, בעוד שאחר מפיק רק כמה סימפטומים מתונים. לדברי פרייזר, מבחנים גנטיים עשויים יום אחד לאפשר לרופאים לתפור טיפול תרופתי אישי לזן המדויק שהתגלה אצל החולה, במקום להסתמך על ניחושים.

למה להמר אם אפשר לנחש?

יצרניות התרופות מוצפות באין-ספור הצעות לתרופות מבוססות מחקרי גנים. גורו הגנים של חברת הפרמצבטיקה מרק, סטיבן פרינד (Friend), מפעיל שורה ארוכה של מתמטיקאים ואסטרופיזיקאים בניסיון למצוא בהן היגיון מעשי.

כחוקר סרטן צעיר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס בתחילת שנות ה-90, הגיע פרינד לביקורים בחברות תרופות, ויצא משם כשהוא מזועזע מחוסר היעילות של תהליכי גילוי התרופות. "זה היה יותר משחק הימורים מתהליך הנדסי מושחז היטב", אומר פרינד (47). גם היום עדיין מהמרות יצרניות התרופות כשהן מגיעות לשלב הניסויים הקליניים. רק אחת מתוך חמש תרופות המגיעות לשלב הזה זוכה לקבלת האישור המיוחל.

במקום להשקיע סכומים גבוהים בתרופה אחת שעלולה להיכשל, העריך פרינד שהוא מסוגל לחשוף את התרופות בעלות הסיכויים הגדולים ביותר, והוא עשה זאת בכך שבחן תחילה את כל החלבונים הפוטנציאליים בתא, בעת ובעונה אחת. הליך זה מאפשר למעצבי התרופות לסמן את כל ה"מפסידים" כבר בשלב מוקדם של התהליך.

ב-1996 הוא ייסד במשותף את רוזטה אינפארמטיקס, בעזרת 18 מיליוני דולרים שגייס מקרנות הון סיכון. מטרתו היתה להשתמש בשבבי DNA כדי לזהות אילו גנים הם הפעילים ביותר בתא, ולסרוק את נתיבי הגנים בהיקפים גדולים. רוזטה פיתחה שיטה מהירה לביצוע התאמות אישיות של שבבי DNA עם טכנולוגיית הזרקת דיו, תוך שהיא עושה שימוש בטכניקות חישוביות לניתוח דפוסי הביטוי של הגנים. לצורך זה גייסה החברה אסטרופיזיקאים המומחים בזיהוי דפוסים.

באחד מהפרויקטים שלה, השתמשה רוזטה בשבבים כדי לנבא אילו חולים הסובלים מסרטן ריאות בשלב ראשוני נמצאים בסיכון להתפשטות המחלה. היא ניתחה 25 אלף גנים מ-78 גידולים סרטניים (34 מחולים שמצבם הידרדר, ו-44 מחולים שלא חוו הידרדרות), וזיהתה 70 דפוסים גנטיים, או "חתימות מחלה", המצביעים על האפשרות להתפשטות של הגידול. הגילוי עשוי להוביל ליצירת מעין מבחן שיקבע אילו חולים יידרשו לטיפולים כימותרפיים לאחר הניתוח, מה שיחסוך לרבים המקבלים היום את התרופות החזקות האלה את הצורך ליטול אותן.

רוזטה משכה את תשומת-לבו של בכיר חוקרי מרק, פיטר קים, שהעריץ את היישום המתמטי החכם של פרינד על מחקר של חלבונים יוצרי מחלות. בשנה שעברה רכשה מרק את רוזטה תמורת 450 מיליון דולר במניות. פרינד גרף 10 מיליון דולר, כמי שהחזיק 1.8% ממניות החברה, וכן אופציות. נתוני רוזטה יהיו חיוניים למאמציה של מרק למצוא ריפוי להפרעות מוחיות, כדוגמת אלצהיימר, והחברה צופה לראות תוצאות מוחשיות בתוך חמש שנים.

הפרקינסון חוטף שוק

המהנדס הביו-רפואי מרק רייס (Rise) ממדטרוניק הוא מחלוצי הדור החדש של ריפוי באמצעות גירויי מוח, שאמורים לטפל בהפרעות מוחיות קשות שאינן מגיבות לטיפול תרופתי. כשהם מושתלים במעמקי המוח, אמורים התקנים השולחים גירויים חשמליים לתכנת מחדש מעגלים לא מתפקדים, בעזרת זרמי חשמל זעירים, המכוונים לאזורים הפגועים. אחד מהפירות הראשונים של המאמץ הזה, שאושר בתחילת השנה, הוא טיפול מתקדם במחלת הפרקינסון, ורייס בן ה-53 כבר רואה בעיני רוחו התקנים שיוכלו להקל על התקפי חרדה קשים, דיכאון ואפילפסיה.

רייס, שנשר מהלימודים בקולג' אך הצליח לזכות בסופו של דבר ב-Ph.D, חתום כבר על 41 פטנטים. עבודתו העיקרית היא איסוף ידע מנוירוכירורגים והמרת התפיסות הגולמיות שלהם למוצרים מוכחים. כאשר החל רייס לעבוד במדטרוניק ב-1980, היה תחום גירויי המוח יותר תיאורטי ממעשי. הבעיה היתה - ונותרה - הניסיון להבין בדיוק היכן יש להצמיד את האלקטרודות.

מאוחר יותר חבר רייס לנוירוכירורג צרפתי בשם עלים לואיס בנאביד, שגילה באקראי כי הלם חשמלי קטן לתלמוס (חלק במוח האמצעי) יכול להתגבר על רעידות חריפות הנגרמות לעתים כתוצאה ממחלת פרקינסון. רייס שיפר את ההתקן כך שניתן יהיה לטפל באמצעותו בסימפטומים אחרים, כמו תנועה אטית ונוקשה. התוצאה הסופית היתה "אקטיבה" - סדרה של התקנים בגודל קוצב-לב, המושתלים בבית החזה, עם אלקטרודות הנכנסות עמוק לתוך גרעין התת-תלמוס. ההתקן, שאושר השנה, מפחית בכמחצית את הסימפטומים המוטוריים.

היעד הבא שלו הוא הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. ניסויים קליניים, שכללו גירויים חשמליים לטיפול בהפרעה הצביעו על סיבות טובות לתקווה. יום אחד, אומר רייס, עשויים התקנים מושתלים שכאלה לאתר דפוסים חריגים המסמנים את תחילתו של התקף אפילפסיה ולתקנם אף לפני שהחולה ישגיח בכך. "אנחנו רק מתחילים לבחון את האופציות", הוא אומר.

מחשב נייד במקום חוט שדרה הרעיון של חיבור אותות חשמליים של המוח ישירות למחשב היה מאז ומתמיד החומר שממנו נוצרו סיפורי מדע בדיוני. פיליפ קנדי, נוירולוג מאטלנטה, פועל כדי להפוך את הבדיון למציאות. כבר לפני יותר מעשור חלם קנדי, אז במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה, על רעיון של חיבור תאי מוח למחשב. ההתקן שלו מורכב מקונוס זכוכית זעיר, גדוש בחלבונים מזרזי צמיחה, המחובר למשדר רדיו זעיר. החלבונים מגרים את העצבים לצמוח בקונוס, המבודד את האותות שלהם, כך שניתן לשדרם למחשב.

קנדי העריך כי ההתקן עשוי לסייע לחולים משותקים לחלוטין לתקשר. ללא מענקים ממשלתיים, הוא הקים את נויראל סיגנאלס, חברה בת שישה עובדים שהוא עצמו מימן בשלביה הראשונים. סדרה של ניסויים בחיות סייעה לקנדי לשכנע את הרגולטורים כי ההתקן בטוח לשימוש אנושי. ב-1998 השתילו מנתחים מאוניברסיטת אמורי את ההתקן בקליפת המוח של גבר בן 52, שהיה משותק לחלוטין בעקבות שבץ בגזע המוח. לאחר מספר חודשי אימונים, היה אותו אדם מסוגל לשלוט בסמן המחשב באמצעות חשיבה, מה שאפשר לו לאיית שמות ומילים שונות, בקצב של שלושה סימנים לדקה. הוא שמר על יכולותיו עד שמת לא כבר, מסיבות שאינן קשורות לסימפטומי השיתוק.

ההתקן הראה כי ממשק מוח-מחשב הוא רעיון בר-ביצוע. היום מקווה קנדי להשיב את התנועה לקוודרופלגים (משותקים מתחת לצוואר). באמצעות השתלת עד שמונה התקנים כאלה בפציינט אחד, הוא מקווה לייצר אותות סימולטניים, שיוכלו להניע את שרירי הזרוע או כף-היד. "המטרה היא לקחת אותות מהמוח, לעקוף את חוט השדרה, ואז להשתמש באותות האלה כדי להביא לגירוי השריר", אומר קנדי. חלומו האולטימטיבי הוא להשתיל התקנים כאלה באנשים בריאים ולחברם למחשבים. "המחשבים הניידים מסייעים היום למוחות עמוסים מדי", הוא אומר. "בעתיד, נהפוך אותם להתקנים פנימיים".

טיפול נמרץ בשלט-רחוק

בריאן רוזנפלד ומייקל ברסלאו (Braslow), שני מומחי טיפול נמרץ, גיבשו לפני חמש שנים רעיון מהפכני, בניסיון לפצות על המחסור המתמיד ברופאי טיפול נמרץ. רק 13% מ-7,500 יחידות טיפול נמרץ בארצות-הברית מעסיקות מומחים במשרה מלאה. שני הרופאים הציעו לעשות שימוש במערכת מתוחכמת לשליטה מרחוק, שתאפשר לרופא לטפל בחולים בכמה יחידות טיפול נמרץ במקביל. הם רצו להפחית בכך את שיעורי התמותה הגבוהים בקרב החולים הקשים ביותר בבתי-החולים - גם אם יהיו הרופאים רחוקים ממיטת החולה.

שני הרופאים שכנעו בכירים בבית-הספר לרפואה ג'ונס הופקינס, שם עבדו, לעבור ניסוי לא פשוט: בעזרת שני רופאי טיפול נמרץ נוספים, הם הציבו ציוד לשיחות ועידה במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים, השוכן מצדה השני של בלטימור. הם שלחו קטעי וידאו, יחד עם מידע על הסימנים החיוניים של החולה, בזמן אמיתי, למחשבי הרופאים בביתם. במשך ארבעה חודשים הם התחלפו ביניהם בהשגחה על החולים מביתם, במשמרות של 24 שעות. התוצאות היו מדהימות: שיעורי התמותה ירדו ב-50%. "לא עסקנו בביצוע דיאגנוזות איזוטריות באמצע הלילה", אומר רוזנפלד. "החשיפה להמון פרטים קטנים היא שעשתה את ההבדל".

בהשראת הניסוי, פרשו שני הרופאים ב-1998 מבית-החולים כדי לייסד את ויסיקיו (Visicu), חברה פרטית הפועלת מבולטימור, המבקשת למסחר את הרעיון. ויסיקיו פיתחה את ICU) eICU - קיצור ל"יחידת טיפול נמרץ"), אשר במקום להחליף את הצוות ביחידה, תספק זוג נוסף של עיניים מומחיות, שישגיחו על החולים במשך 24 שעות ביממה.

הקמתו של ה-eICU, המאויש ברופא אחד ושתי אחיות, עולה שניים-שלושה מיליון דולר, אחזקתו עולה שני מיליון דולר נוספים בשנה, והוא יכול לפקח על 50 עד 100 מיטות במספר רב של יחידות טיפול נמרץ. מוניטור אחד ב-eICU מתפקד כמו מסוף בלומברג (סוכנות החדשות הכלכליות), המציג נתונים על החולה, רמות החמצן בדמו ונתונים אחרים. הקלקה על העכבר מעבירה את הרופא מחולה אחד לבא אחריו. תוכנות מיוחדות עוקבות ברציפות אחר סימנים חיוניים, ומשגרות סימני-אזהרה כאשר מתחילים החולים לחרוג מהטווחים שנקבעו להם. מצלמות ברזולוציה גבוהה, הממוקמות בסמוך למיטות, מאפשרות לצוותים המרוחקים לבחון את החולים באופן ויזואלי.

הלקוחה הראשונה של ויסיקיו, סנטרה הלת'קייר מנורפולק, משתמשת ב-eICU כדי לפקח על 55 מיטות בשלושה בתי-חולים. לדברי אנשי סנטרה, מצילה המערכת חיי 90 חולים בשנה, וכמו-כן חוסכת לה מיליוני דולרים הנובעים מהימנעות מסיבוכים יקרים (חברות הביטוח בארצות-הברית משלמות לרוב תשלום קבוע בכל תביעה שבה מעורבים חולי טיפול נמרץ). בימים אלה מתקשה ויסיקיו להתמודד עם מספר הפניות הרב מבתי-החולים. בית-החולים הפרסביטריאני של ניו-יורק חתם לאחרונה על הזמנה, וסגן-נשיא בכיר בבית-החולים, מייקל ברמן, אומר כי קיבל את ההחלטה כאשר צפה בצוות eICU של סנטרה מזהה בעיית קצב-לב בחולה, לפני שהבחינו בכך האחיות ששהו לצדו.

בשימוש רחב, המערכת עשויה להיות בעלת השלכות נרחבות. מחקרים מראים כי הכנסת המערכת לכל יחידות הטיפול הנמרץ תציל חיי 50 אלף חולים בשנה. אפילו בתי-חולים בעלי צוותים מומחים יכולים לנצל את מערכת eICU במשך שעות הלילה, כאשר המומחים פורשים לביתם. "החולים זקוקים לטיפול לא רק במשך היום", אומר רוזנפלד. "טיפול סביב השעון יכול להיות הטיפול הסטנדרטי".

הרופא הפנימי שזעזע את העולם החיצון

המערכת הרפואית לעולם לא תשתנה ללא ממציאים היוצאים מתוכה - אנשים כמו דייוויד ווסטפול בייטס, רופא פנימי מהרווארד, שהעז לקרוא תיגר על מיתוס הרופא שאינו טועה. טעויות רפואיות הורגות עד 98 אלף חולים בשנה, אולם כאשר החל בייטס את הקריירה שלו, לפני 15 שנה, הנושא כמעט שלא עלה לדיון. עמיתים הזהירו שלא להתמקד בו. "אנשים אמרו לי שאעשה לי אויבים רבים, וכי כלל לא מדובר בבעיה", הוא מספר.

בייטס, מהפכן רך-דיבור וראש המחלקה לרפואה פנימית בבריגהאם אנד ווימנ'ס הוספיטל, ניהל סדרה של מחקרים מרשיעים שהראו עד כמה חמורה היא הבעיה - ועד כמה יכולה הטכנולוגיה לסייע בפתרונה. הוא התמקד בטעויות בטיפול תרופתי, מקור לא אכזב של אירועים חריפים שניתן היה למונעם.

המחקר שפרסם ב-1995 ב-Journal of the American Medical Association, שהביא בעקבותיו כותרות רבות, גילה כי אחד מכל שישים חולים שאושפזו בבריגהאם ובבית-חולים נוסף נפגעו מטעויות בטיפול תרופתי - כגון מקרים שבהם רשמו רופאים מספר תרופות שלא ניתן לשלב ביניהן - ואשר על מרביתן ניתן היה לעלות בעזרת תוכנות למתן תרופות.

עמיתו, ג'ונתן טיץ' (Teich), השלים באותה עת את עיצובה של מערכת כזו בעבור בריגהאם. הצוות של בייטס גילה כי המערכת צמצמה את הטעויות בטיפול תרופתי ב-55%. בנוסף, היא חסכה לבית-החולים עד 10 מיליון דולר בשנה. בייטס, שגם אחראי על ביקורת איכות בבריגהאם, בוחן עתה שורה ארוכה של המצאות אחרות שיכולות לשפר את הטיפול בחולים ולהקל על עבודתם של רופאים.

מחקר שנערך לאחרונה גילה כי ePocrates Rx, מסד נתוני תרופות מקוון שרופאים יכולים להתחבר אליו ממחשבי כף-יד, סייע לכל אחד מהרופאים להימנע מטעות אחת או שתיים בשבוע. פרויקט אחר מנסה לבדוק האם יכולות משאבות חכמות, שניתן לתכנתן, למנוע מקרים של מתן מנת-יתר על-ידי אחיות. בייטס מעריך כי טכנולוגיות כאלה עשויות לחסוך עד 100 מיליארד דולר ולמנוע כ-500 אלף טעויות בשנה.

בייטס משווה בין רופאים העושים שימוש בעזרים ממוחשבים ובין טייסים "המשתמשים בתא טייס חכם", המצויד בהתקנים המתקדמים ביותר נגד התנגשויות. "הדרך הישנה", הוא אומר, "היא כמו להטיס מטוס עם לוח-מכשירים". כשהדברים נאמרים על-ידי מישהו שלמד בהרווארד, יש להם השפעה. "ללא מחקריו, לא היינו דוחפים מתן תרופות ממוחשב, ובתי-חולים לא היו שוקלים את הרעיון ברצינות", אומרת סוזן דלבאנקו, דירקטור בליפ-פרוג גרופ, קואליציה של חברות גדולות המקדמות טיפול רפואי משופר. "דייוויד הוא חיוני בקידום הצורך בשינויים".