עומד למשפט

בראשית אוגוסט זיכה שופט השלום, דוד רוזן, את אביגדור קהלני, לשעבר שר המשטרה, מאשמת הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. אל חגיגת הזיכוי הספונטנית שפרצה מיד אחר כך בלובי של בית המשפט השלום, הצטרף גם עו"ד יעקב נאמן, שבא לברך את קהלני. ניכר היה בנאמן, שאירגן מיד טור של חוגגים וצעד בראשו להרמת כוסית במשרדיו שמעבר לכביש, שהוא מזדהה עם קהלני הנרגש. לא רק משום שהוא, כמו קהלני, הועמד לדין בהיותו שר וזוכה, אלא גם משום שפסק הדין המזכה שלו, כמו זה של קהלני, נכתב על ידי אותו שופט: שופט השלום התל אביבי דוד רוזן. במקרה של קהלני היה רוזן דן יחיד, במקרה של נאמן הוא ישב בהרכב יחד עם השופטים דן ארבל ועדנה בקנשטיין.

זיכויו של קהלני, כמו זה של נאמן לפניו, עורר סערה תקשורתית והוביל להתנפלות כללית על הפרקליטות ושיקול הדעת המוביל אותה להגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור. אלא שבמקרה קהלני, להבדיל מבמקרים קודמים ברשימת הזיכויים הארוכה של השופט רוזן, השיבה הפרקליטות מלחמה שערה. עיקר הביקורת על פסק הדין התמקדה בקביעתו של השופט, לפיה מותר לחשוד לדבר עם נחקרים אחרים ולברר מה אמרו בחקירתם במשטרה ובלבד שלא ינסה להשפיע על עדותם.

"אדם החשוד בביצוע עבירה רשאי ללמוד ולדעת מה העידו אחרים בחקירת המשטרה בענינו, אין כל רע ברצונו ללמוד על חקירתו", קבע השופט רוזן כשהוא חורג מההלכה המקובלת, שעל פיה מנוע נחקר מלדבר עם נחקר אחר אודות דברים שנאמרו בחדר החקירות. בפרקליטות נרעשו מהחידוש של רוזן ולא התקשו לגייס את פרשני המשפט לתמיכה. "פסק דין מוזר", כתב פרשן משפטי אחד. "קביעות מתמיהות", אמר מקור משפטי לכתבי המשפט ופרשן משפטי אחר קבע, כי פסק דינו של השופט רוזן נשען כולו על "קביעות נורמטיביות ערכיות כה מופרכות" המעידות על עולמו הערכי של השופט.

אחרי כל אלו ניתן היה לצפות שהפרקליטות תבחר לערער על החלטתו של השופט רוזן. אלא שהעובדה שהזיכוי של רוזן בא אחרי זיכוי קודם של קהלני על ידי השופט עודד אליגון (זיכוי שבוטל על ידי ערכאת הערעור, שהחזירה את התיק לשלום), הובילה את היועץ המשפטי לממשלה למסקנה שמוטב שלא למתוח את ההליכים בעניינו של קהלני הלאה.

כך יצא שאליקים רובינשטיין החליט לאכול את העוגה, אבל להשאיר אותה שלמה: בהודעה יוצאת דופן שיצאה בשבוע שעבר מלשכתו של היועץ המשפטי לממשלה אל תא הכתבים לענייני משפט, הודיע אליקים רובינשטיין, כי החליט שלא להגיש ערעור על פסק דינו המזכה של השופט רוזן. אחרי ההודעה הזו מפרט היועץ מדוע חרף העובדה שלא יוגש ערעור אין לפסק הדין כל תוקף עתידי: ראשית, כי הוא שגוי (הוא סותר הלכה פסוקה של המחוזי והעליון), שנית כי הוא אינו נחשב (בהיותו פסק דין של בית המשפט השלום הוא אינו תקדים מחייב), ושלישית לא כדאי להסתמך עליו (שכן הפרקליטות תגיש גם בעתיד כתבי אישום במקרים כאלו).

לא הופתע מהביקורת

ביקורתו המבטלת של היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם הסקנדל התקשורתי שקדם לה, לא הוציאו את השופט רוזן משלוותו. מי שנמצא בסביבתו הקרובה מעיד שעל כבודו לא ניכרו לא עלבון, לא הפתעה וגם לא כעס. אפילו דברי הביקורת שפקפקו בתפישת עולמו הערכית לא קיבלו תגובה שמעבר להרמת גבה. בפסק דינו כתב רוזן: "חקירת המשטרה אינה הליך מקודש. לא מדובר במעין צו טבעי עליון, הליך נעלה ורם שהכל מצווים בשתיקה רועמת סביבו. המחוקק לא הורה כך ולא בכדי". יכול להיות, לפיכך, שרוזן צפה מראש את הסקנדל ועומקו ולכן לא הופתע מעוצמת הביקורת, אבל מי שמכיר את כבודו מקרוב אומר שהסיבה לתגובה הקרירה שלו אחרת: "רוזן הוא לא אדם שנהנה לעשות גלים ולעשות רעש. הוא לא עודד אליגון. מבחינתו הסיפור מאחורי תיק קהלני פשוט לגמרי: היתה לו את האמת שלו, ולפיה הוא הלך. הוא פשוט מאמין שזה מה שנדרש משופט: להכריע בסכסוכים על פי מיטב מצפונו. מבחינתו של רוזן זו העבודה שלו ואותה הוא מבצע. הוא לא הושבע כשופט כדי לצטט את בית המשפט העליון. אם זו תפקידה של ערכאת השלום לא צריך להושיב שם שופט, תוכנת מחשב יכולה לעשות את העבודה. שופט צריך להכריע על פי אמונתו ורוזן היה משוכנע שהגישה של הפרקליטות, לפיה נחקר שמדבר עם נחקר אחר, רק כדי לברר מה נאמר עליו ומבלי לנסות לשנות את עדותו, מבצע עבירה פלילית, היא שגויה. ברגע שהוא משוכנע בכך, הוא לא ירשיע אדם בפלילים רק כדי לא להסתכסך עם עדנה ארבל".

"הוא אדם עם יושר אינטלקטואלי מוחלט", אומר עליו קולגה לשעבר, "ואת אותה יושרה הוא מייחס גם לאחרים. לכן הוא לא יהסס לזכות ולהעביר ביקורת חריפה על הפרקליטות, אם לדעתו זה מגיע לה, למרות שזה לא מקובל בבתי המשפט בארץ. מצד שני, זה לא הורס אותו אם לא מסכימים איתו. אחרי תשע שנים כשופט הוא כנראה כבר לא יאמץ לעצמו את מוד העליונות שיש לחלק מהשופטים. הוא לא מתנשא, הוא לא חושב שרק הוא יודע ורק הוא מבין. הוא מתייחס לשיפוט במושגים חילוניים של עבודה ולא של כהונה. יש תיק, בתיק יש שאלה משפטית או עובדתית, והוא צריך להכריע לפי מיטב שיקול דעתו. מותר לחשוב אחרת, מותר לערער על החלטתו, הוא לא עושה פרצופים כשמערערים עליו, אבל הוא גם לא מבטל את עצמו אל מול ערכאות גבוהות יותר. הוא עושה את העבודה שלו, הם את שלהם".

רמזים ל"אני מאמין" המקצועי הזה אפשר למצוא בהחלטה שנתן רוזן לפני כשנתיים בעניינם של שני זרים שביקשו לעכב את גירושם מהארץ. השניים, ניגרים ששהו בארץ באופן בלתי חוקי, נעצרו עד לביצועו של צו הגירוש שהוצא נגדם. הם עתרו לשחרורם בערובה עד למועד הגירוש ונתקלו בהתנגדות המדינה. בבית המשפט טען נציג הפרקליטות, כי לבית משפט השלום אין סמכות לדון בבקשה וכי השניים יכולים לעתור לבג"ץ, שיוכל לבדוק את סבירות ההחלטה לגרשם, לא יותר. רוזן לא הבין למה שופטי בג"ץ יכולים לעשות את מה שהוא לא. אז מה אם הם שופטי בית המשפט העליון והוא שופט שלום. "לא ידעתי (גם לא מן ההיבט הפרקטי) מדוע בדיקת בג"ץ יעילה ונכונה יותר מבדיקת שופט בבית משפט השלום העושה בסמכות הנתונה לו לפי החוק", כתב רוזן ולא התאפק מלעקוץ את הפרקליטות. "התמונה האפוקליפטית לפיה בתי המשפט יהיו מוצפים בעשרות מועמדים לגירוש שיציפו וימלאו אולמות המעצרים - רחוקה מלהפיל עליי אימה וחשש. זהו תפקידם של בתי המשפט - לעשות את מלאכתם".

הוא איש נעים הליכות, השופט רוזן, על כך אין מחלוקת גם בקרב מי שחולקים על פסקי הדין שלו. איש חביב ביותר, הגדירה אותו השבוע קולגה שלו לכס השיפוט, בנאדם, אומרים עליו עורכי דין. באולם שלו הוא לא מרים קול, לא מעליב, לא קוטע בגסות. הוא מעורב מאוד, יש אומרים מעורב מדי: מתערב בחקירה הנגדית, שואל שאלות, מביע עמדה, אבל מי שמופיעים אצלו טוענים שהוא עושה הכל בהגינות רבה, בענייניות, תוך שמירה דקדקנית על כבודו של מי שעומד מולו. מדי פעם, שלא כהרגלם של שופטים, הוא אפילו מפציע במסדרונות הציבוריים. "ושם הוא יודע להגיד שלום, לחייך לעורך דין. הוא לא איש של סמול טוק, הוא לא יעמוד לקשקש איתך, אבל הוא יודע להעביר תחושה שהוא לא חושב שהוא נעלה מכולם", מספר עורך דין פלילי.

פסקי דין חריפים

באופן פרדוכסלי, דווקא החביבות שלו באולם, תורמת לתדהמה שבה מתקבלים לעיתים פסקי הדין שלו. כי בפסקי הדין שלו, רהוטים, קריאים ושוטפים ככל שיהיו, אין בדרך כלל שום זכר לחביבות מהאולם. ולא שרוזן של פסקי הדין סוטה מהלשון השיפוטית הנקיה. להיפך, פסקי הדין שלו הם דוגמא לטון ענייני ונימה מרוסנת. יחד עם זאת ובמקביל, כמעט כל מהלך של בעלי הדין, כל הצהרה, כל תגובה, כל שתיקה, מפורטים בפסק הדין וזוכים לחוות דעת חדה כל כך, נוקבת ובוטה כל כך, עד שלמורשעים קשה לעיתים להתמודד עם מה שנאמר עליהם יותר מאשר עם עצם ההרשעה.

"הבטתי בנאשם בשימת עין ולב. ראיתי אופן מסירת עדותו, מבע פניו, כלל תנועות גופו. ראיתי ושמעתי תגובותיו לשאלות כאלה ואחרות של התובעת. התרשמותי הבלתי אמצעית ממראה עיניים ומשמע אוזניים הינה חד משמעית והחלטית: הנאשם הינו אדם שלא ניתן לסמוך על מילה וחצי מילה ממילותיו. מדובר בבחור חסר גבולות. כל דבריו בבית המשפט הינם לא כלום. בלשון המעטה". הנה דוגמא אחת לאופן שבו מסוגל כבודו לסכם עדותו של נאשם. במקרה הנוכחי מדובר במי שקנה יהלומים מבלי שנתכוון לשלם עבורם. "כל גירסתו של הנאשם דברי להג חסרי משקל וצבע", היא דוגמא אחרת. "הנה כי כן כשמשקרים בגדולות נופלים בקטנות", היא דוגמא שלישית.

אחד המקרים המפורסמים יותר היה בפרשת דיסקונט השקעות. דב תדמור, לשעבר המנכ"ל הכל יכול, הורשע אצל רוזן בהסתרת דו"חות ישקר, טכנולוגיות להבים ותפרון, אבל בדרך להרשעה הוא עבר זובור ציבורי. "כגודל מעמדו ורום תפקידו כך תהום קלונו שנגלה בחקירתו", כתב עליו רוזן במקום אחד. "קו האמת אינו מדריכו בדרכו", הוא סיכם במקום אחר. הקביעות הללו, צריך לומר, הן חלק מהערעור שהגיש תדמור לבית המשפט המחוזי. תדמור ביקש מבית המשפט לזכות אותו או לפחות להפחית מעונשו, אבל בכתב הערעור מתייחסים עורכי הדין שלו ארוכות לדברים שאמר עליו השופט רוזן. למרות הטון הענייני, הם אומרים, מדובר בהכרעת דין המשפילה את הנאשם. "רוזן השתמש בלשון בוטה, חריפה וצינית מדי בהכרעת הדין בכלל ובחלק אודות תדמור בפרט", הם כותבים.

"כשאתה קורא את פסק הדין שלו לפעמים, יש לך הרגשה כאילו הוא ספג וספג וספג באולם, בסבלנות ובחביבות, ועכשיו באה עת התשלום", אומר עורך דין שהפסיד אצלו תיק ולא בפרשת דיסקונט השקעות. "לפעמים התחושה היא, שעדיף שיוציא את הכל באולם ויגיש לך פסק הדין קצת יותר פושר".

חדות הכתיבה שלו ובוטותה הופכות את פסקי הדין שלו ללהיט תקשורתי. יש מי שטוענים כי מלכתחילה זו הסיבה שבגינה הוא כותב כך, כדי להתבלט ולהתפרסם ולעשות לעצמו שם של שופט אמיץ. מנגד יאמרו מקורביו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שרוזן לא צריך לחפש את התקשורת, זו מציפה את אולמו גם כך, בשל סוג התיקים המגיע אליו. מאז מונה לשופט שלום, ישב רוזן במשפטים הפליליים של הנאשמים המתוקשרים הבאים: יעקב נאמן, דב תדמור ומנהלי דיסקונט השקעות, אביגדור קהלני, עופר נמרודי ודוד רונן (הבקשה לגילוי ראיות התביעה), בנימין כהנא (תיק ההתקהלות הבלתי חוקית ממנה זוכה על ידי רוזן), יגאל כהן אורגד בפרשת דקו, יעקב נמרודי ואריה קרישק, הקבלן אמיל אברמוב, יגאל תומרקין ואילנה שקד שובל (תיק איסור לשון הרע שהסתיים בזיכוי).

רשימת התיקים הזו, שכל שופט ממוצע היה עושה הרבה כדי לשנע אותה לכיוון לשכתו, לא נחתה על רוזן במקרה. רוזן, צריך לומר, סומן כבר בראשית דרכו השיפוטית כאחד מהשופטים היעילים במערכת המשפט. מאז, הוא לא איכזב. למרות העובדה שפסקי הדין שלו מדגדגים לעיתים את מאתיים העמודים, הוא אחד השופטים היחידים שעומדים במגבלה שקבע החוק, ולפיה יש למסור פסק דין משך 30 יום מהגשת הסיכומים.

חלק מהיעילות המרשימה הזו, צריך לייחס כנראה להרגלי העבודה שהוא הביא אתו מהמערכת הצבאית. רוזן, בן 52, התחיל את הקריירה המשפטית שלו בצבא והגיע עד לכהונת סניגור צבאי ראשי. מיד אחרי שפרש, מונה שופט שלום. את הטירונות השיפוטית שלו עשה, כמקובל, בבית המשפט לעניינים מקומיים. אחר כך עבר לשלום וטיפל בעיקר בתיקים פליליים. תיק דיסקונט השקעות הוא התיק הכלכלי הגדול הראשון שלו.

רגישות לזכויות נאשמים

עברו כסניגור צבאי ראשי, הופך את רוזן לחביבם של הסניגורים. "הוא אחד השופטים היחידים שאני מכיר שלא מפעיל באופן אוטומטי את חזקת התקינות, שלפיה אם הפרקליטות כבר החליטה להגיש כתב אישום, הרי שחזקה עליה שכל ההליך היה תקין ומוצדק", אומר פרקליט ותיק. "בכלל, כל ההתנהלות שלו היא של מי שהיה סניגור ויודע עם מה הסניגוריה צריכה להתמודד".

גם רגישותו הרבה לזכויות נאשמים, מיוחסת לעברו כסניגור. ב-1995 היה רוזן לשופט הראשון בארץ שביטל פסק דין מטעמי הגנה מן הצדק: יגאל תומרקין ואילנה שקד שובל הואשמו, שפרסמו בידיעות אחרונות כתבה הנוגדת את חוק איסור לשון הרע. כתב האישום הוגש חמש שנים לאחר ביצוע העבירה ושלוש שנים אחרי שקיבלו הודעה רשמית על סגירת התיק. השופט רוזן החליט לבטל את כתב האישום בשל השיהוי. במקרה אחר, בו הועמד אדם לדין בגין התנהגות פסולה במקום ציבורי, לאחר שיצא בערב יום העצמאות לרחובות כשלגופו דגל אש"ף, קבע רוזן כי הנאשם לא צריך להשיב לאשמה, משום שלא הוכח כי היה במעשיו כדי לפגוע בשלום הציבור. מאותו נימוק זיכה גם את בנימין כהנא מכתב אישום שהוגש נגדו בגין חלוקת כרוזים ברחוב.

בפרשת דקו הואשם יגאל כהן אורגד, שכיהן כיושב ראש מועצת המנהלים של החברה, ברשימה ארוכה של עבירות חמורות ובהן זיוף ומירמה. בסופו של דבר נמחקו כל האישומים, ואת מקומם תפס אישום זניח יחסית של אי קיום חובה כנושא תפקיד בכיר. בנסיבות הללו, החליט השופט רוזן שלא להרשיע את הנאשם, למרות שהודה בעובדות. הוא הטיל עליו 150 שעות עבודה למען הציבור.

"היה לי תיק של שני קציני משטרה שהואשמו בתקיפת עבריין", מספר הסניגור אבי אודיז. "השופט רוזן הרשיע אותם וקבע נתון עובדתי לגבי דו"ח מסויים, בו ראה חיזוק לחובת הנאשמים. בשלב שבין הכרעת הדין לגזר הדין, התברר כי הנתון הזה היה שגוי. פניתי אל רוזן והסבתי את תשומת ליבו לכך. הוא רצה לתקן את פסק הדין, אבל הפרקליטות התנגדה בטענה שהשופט כבר קם מכסאו, ולכן הוא לא יכול לתקן את הפסק. בלית ברירה ערערתי והערעור התקבל. בפעם הבאה שראיתי את השופט רוזן הוא כבר ידע על הזיכוי ואפשר היה לראות שירדה לו אבן מהלב. הוא אמר לי שהוא שמח שהעניין תוקן".

ביקורת מערכאת הערעור

רוזן נחשב לשופט שמרבים לערער עליו. בחלק מהמקרים הוא גם סופג ביקורת קשה מערכאת הערעור. כך היה בתיק, שבו ביטל כתב אישום נגד נאשמים בתקיפה בנסיבות מחמירות והיזק בזדון, משום שהמשטרה הודיעה להם, כי אין כוונה להעמידם לדין ושינתה דעתה בשל ערר שהגיש המתלונן. הרכב הערעור הביע פליאה על מסקנתו של השופט וקבע, כי המשטרה רשאית לחזור בה מעמדתה. גם בתיק אחר, שבו זיכה את האחראי על מחלקת השווקים של עיריית תל אביב מעבירות של גרימת מוות ברשלנות, פזיזות ורשלנות בחומר מסוכן, בקובעו שהאחראי לא ידע כי העובדים מתקרבים לקירבת החומרים המסוכנים, קיבל הרכב הערעורים את הערעור. ההרכב ביטל את הזיכוי והביע ביקורת על השופט בקובעו, כי האחראי יכול וצריך היה לצפות אפשרות לרשלנות של עובדים ולהדריכם כדי למונעה.

הערעורים על פסקי דינו נחשבים, בדרך כלל, לנימוק המרכזי שבשלו לא התקדם בינתיים לבית המשפט המחוזי. שמו של רוזן מועלה מדי פעם כשמתפנה מקום במחוזי, אבל עד כה ללא תוצאות ממשיות. מבקריו טוענים, כי ריבוי הערעורים מצביע על העובדה שהאיש פוסק מהבטן ונותן לאינסטינקט השיפוטי להוביל אותו. אוהדיו טוענים, כי במערכת משפט פרו תביעתית, אין ליחס משמעות לעובדה ששופט עם אוריינטציה שונה סופג הערות בערעור. לאלה גם אלה ברור, שההכרעה בפרשת קהלני והסערה שהיא גרמה בקהיליה השיפוטית הבכירה, לא שיפרו את סיכוייו לטפס הלאה.