בזכות אשה אמיצה

הסיפור לקוח מתוך הוויית החברה החרדית. אם ל-12 נוטשת את בעלה המתעלל ולאחר שנים של מאבק משפטי ניצבת בפני מניין נשים (שבעבר היו חברותיה), כדי שיפסקו בעניין זכותה לשוב ולראות את ילדיה.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור, ש"המעשה מסופר ביעילות, מגייס את הקהל לטובת הגיבורה הסובלת, יוצר את האפקטים הרגשיים שלו בהצלחה, ומספק לקהל את ההמחשה התיאטרלית האפקטיבית של החברה החרדית: חונקת, קפואה, כוחנית, חשוכה, צבועה".

את השחקניות הוא מברך על הביצוע ("משכנעות בכאבן של הדמויות ובמצוקתן"). לגבי הדימוי של השולחן המתפרק הוא לא בטוח, שכן "העלילה מוכיחה בעליל שהוא לא מתפרק, אלא דווקא מתייצב ומכסה את המעשים המכוערים הנעשים תחתיו ובשמו".

הספקות שלו נוגעים "למסגרת של ההצגה ולאמירתה. היא מוצגת בפני קהל חילוני, שזו ממילא דעתו על החברה החרדית", וספק אם הבימה יצליח להביא להצגה קהל ממאה שערים. אילו עשה זאת היה עושה "דבר גדול. עד אז, זוהי הצצה מבעד לחלון לחדר שאנחנו ממילא יודעים מה מתרחש בתוכו".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") טוען, שזו "דרמה סוחטת דמעות, שמעמידה כתב תביעה חד וברור נגד החברה החרדית על דיכוי הנשים בתוכה". הדרמה מתנהלת "לפי כל חוקי הז'אנר האמריקני של דרמה משפטית, שבו הפרקליט הבודד מצליח לנצח, כנגד כל הסיכויים, את המערכת המעוותת, בשל אמונתו בצדקתו ואומץ ליבו".

לנצט מביימת בהתאם, "עם הרבה אנרגיה", אבל אחרי החלק הראשון, הריאליסטי, היא עוברת ל"העמדות מסוגננות בתוספת ליווי מוסיקלי כבד, שמאיימות להפוך את הדרמה האנושית למחול מניפולטיבי, מאולץ ומוגזם".

אבל השחקניות "המצוינות" מצילות את המצב עם "ביצוע אמין ומדויק". בזכותן, ובעיקר בזכות גביש בתפקיד הראשי, "זוהי דרמה אפקטיבית וחזקה, שחושפת עולם קשה ואכזר, אך גם נותנת פתח תקווה בזכות אשה אמיצה, שמתעקשת לא להשלים עם מר גורלה".

אליקים ירון ("מעריב") בדעה, שכמחזה, "מניין נשים" הוא "מלודרמה שטחית, סוחטת דמעות". על הרקע הזה, ללנצט יש כאן הישג גדול, שכן היא הצליחה ליצור "הצגה אנושית למרות המחזה הרדוד(...). עיקר השבח מגיע לליהוק המצוין" ו"להדרכתן הנכונה" של השחקניות.

ירון מציין במיוחד את גביש, שמפגינה "משחק אנושי ומעורר כבוד, שקובע את הקצב של ההצגה כולה", וגם את גורן, דורון, צדקוני וכספי ה"מצוינות". ובכל זאת, "בימויה של לנצט אינו נקי ממעידות" ומתייחס לחלק השני המסוגנן ("שאינו ממין העניין") ולשימוש במוסיקה, "שמדגיש את הפן הרגשני של הטקסט".

בקיצור: מלודרמה שטחית, סוחטת דמעות, עשויה באפקטיביות, ומצליחה לרגש ולהיות אנושית בזכות הביצוע המצוין של צוות השחקניות.