אהבת אשת התליין

סיפור האהבה ב"אמה ויגואר" בין גרמנייה ויהודייה, הוא צירוף קטלני של קיטש ומוות

"אמה ויגואר" הוא ספר שיש לו קונים ואוהדים נלהבים כיום, מטעמים שרובם מאוסים. זה תיעוד אהבתן של גרמנייה ויהודייה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. האוהבות - אליזבט ווסט, אשתו של קצין נאצי ואם לארבעה ילדים, ופליצה שרגנהיים, בת למשפחה יהודית-ברלינאית אמידה ומשכילה - היו בשנות העשרים לחייהן כשנפגשו לראשונה, ב-1943. אליזבט ווסט חיה ומתגוררת בברלין. פליצה שרגנהיים נטבחה ב-1945 בברגן-בלזן, התחנה האחרונה במסע מוות שהתחיל בגטו טרזינשטט ונמשך במחנות אושוויץ, גרוס-רוזן וקורצבאך.

אליזבט ווסט היא המספרת והעדה הראשית בספר. פליצה שרגנהיים איננה כדי להעיד; הרצח שלה, הדרך והנסיבות שבהן נרצחה, הם העדות המכרעת. מישהו הלשין עליה שהיא יהודייה. בגלל יהדותה גורשה לטרזינשטט. לסביות בגרמניה ובארצות-הברית מיהרו לאמץ את הספר כמניפסט לסבלן של הלסביות ולקורבנותן. זו שטות, כמובן. הנאצים רדפו רק הומוסקסואלים גברים. נשים, אפילו לסביות, לא עניינו אותם במיוחד.

קוראים נלהבים אחרים הוקסמו מן הצירוף הקטלני של קיטש ומוות שמספק סיפור אהבה כאילו-אסור בין התליין וקורבנו על רקע רעם תופי ההשמדה, המלחמה, ההפצצות; מין פורנוגרפיה שואתית.

העדות האותנטית היחידה והבלתי מספקת לחלקה של פליצה בסיפור האהבה הזה הם מכתבי ופתקי אהבה שכתבה לאליזבת. ראוי להזכיר כי אליזבת ווסט נתכבדה באות-כבוד של ממשלת גרמניה על שהעניקה מחסה בביתה לשלוש נשים יהודיות-לסביות, ביניהן פליצה. זה היה ב-1981. ב-1985 העניק לה מוסד יד ושם את אות חסידי אומות העולם.

השאלה הנוגעת למהימנותו של הספר היא האם אליזבת אכן חשפה את כל המכתבים של פליצה. האם מיינה אותם. ואם כן, לא נוכל לדעת אילו מהם בחרה שלא לחשוף. אליזבת עצמה מודה שאין היא חיה בשלום עם החלטתה למסור את מכתביה של פליצה לפרסום; היא אינה בטוחה אם פליצה היתה רואה זאת בעין יפה.

אי-הנוחות שחשה כיום אליזבת שייך למה שבינה לבין מצפונה ובינה לבין אהובתה. מה שמטריד את הקורא לאורך כל הספר הוא העדות החסרה או הסדוקה של פליצה. קיים פער עצום בין שתי האהובות. בעוד שאליזבת חסרה כל מודעות פוליטית וחברתית, ועד לפגישתה עם פליצה לא היתה שונה ממיליוני נאצים. כמוהם קראה עיתונים נאציים והתפארה ביכולתה "להריח יהודי" מרחוק. לימים תירצה את שוויון-הנפש העקרוני הזה בטרדות אימהות, החלפת חיתולים, דברים כאלה. פליצה, הצעירה ממנה בשנים, היתה בוגרת לאין שיעור - עצמאית, אמיצה ודעתנית מנעוריה. היא היתה פעילה בתא מחתרת שהתנגד לנאצים, ואף העזה לעבוד בעיתון נאצי כדי לדלות שם מידע על מהלכי המלחמה. פערים אלה בין שתי האהובות מעמידים בספק את האותנטיות של סיפור האהבה הגדול-כביכול שלפנינו.

מטרידה גם העובדה שאת הקיטש הזה רקחה עיתונאית ממוצא יהודי. נראה שגם היא מודעת, ולו בצורה עמומה, למחדלה. ארבע שנים אחרי שפורסם הספר לראשונה, הוסיפה פישר הקדמה למהדורה הגרמנית של 1998, שבה ניסתה "לתקן" את גישתו הפשטנית. זו אפולוגטיקה מפוקפקת המאשרת את פשטנותה חסרת האחריות של המחברת עצמה.

התרגום העברי של דפנה עמית קולח וקריא גם בזכות ההערות היעילות בגוף הטקסט. חבל שהוצאת עם עובד נגררת לקיטשיות הטרנדית של הספר באיור שנבחר לכריכה: תצלום של יפהפייה בלונדית בלבוש גברי חום אוחזת בזרועותיה יפהפייה שחרחורת לבושה בלבן. פיכס.

"אמה ויגואר" מאת אריקה פישר. מגרמנית: דפנה עמית. עם עובד / ספריה לעם 316 עמ'