העולם כבר לא שייך לאלוהים

רומן פולנסקי היה בן שש כאשר פלשה גרמניה לפולין. הוריו היהודים הביאוהו לעולם בצרפת, ומיד שבו לעיר מגוריהם, קרקוב. הילד נאלץ להיפרד מהם, מאחר שנלקחו למחנות. והילד הבלונדיני, שלא נראה כלל יהודי, הועבר למשפחות פולניות נוצריות במזרח פולין. לאחר המלחמה הוא פגש את אביו, ששרד את אושוויץ, אבל את אמו איבד לעד.

ואלה הן השנים שעיצבו את עולמו הנפשי והאמנותי של אחד הבמאים החידתיים ביותר של הקולנוע, האירופי והאמריקני כאחד. פולנסקי, מאז סרטו הפולני (היחיד) "סכין במים" ועד ל"הפסנתרן", היה תמיד יוצר עצמאי, בודד בשטח, שפועל בטריטוריה אישית מאוד, ועם זאת נטולת סנטימנטים. הוא נע בין משיכה למודרניזם ולאוונגרד (כמו "מבוי סתום", "הדייר") לבין קולנוע של אימה, מתח ומסתורין ("תינוקה של רוזמארי", "צ'יינטאון", או סרטו הלפניאחרון "השער התשיעי").

פולנסקי החידתי התחמק מלהתמודד עם אימת חייו הפרטיים בשנות ילדותו ובגרותו. גם עובדת היותו יהודי נשמטה מסדר-יומו הקולנועי. עכשיו, כשהוא כמעט בן 70, ומפויס עם הדמונים שהולידו יצירות מצמררות ומופתיות, הוא מטפל סוף-סוף בחלק ההוא של חייו.

במקום להיות ישיר עם עולמו, הוא מצא סיפור מצוין ואליו העתיק את עולמו. זהו סיפורו של הפסנתרן ולדיסלב שפילמן, שעבר את כל ימי המלחמה כשהוא מתחבא כעכבר בתוך חורבותיו של גטו ורשה, שאת חיסולו חווה מקרוב ואף היה עד ישיר לכך.

חודשים ספורים לפני שחרור ורשה על-ידי הרוסים, כשהוא מבוהל, מפוחד ונעדר כמעט יכולת לחיות, הוא ניצל על-ידי קצין גרמני, שאהב את מנגינות הפסנתר שלו. כששפילמן מנגן לאוזניו המשתאות של הנאצי יצירה של שופן, מחליט הנאצי לחוס על חייו. הוא מספק לו מזון ובגדים ונעלם.

שפילמן כתב את סיפור חייו לספר, שעובד לתסריט בידיו של המחזאי הבריטי רונלד האווארד ("המלביש"). פולנסקי החליט שהפקת-ענק שכזו מחייבת אותו להתחשב במפיקיו, והסרט צולם באנגלית. לא זו בלבד שההחלטה הזאת כפתה על הסרט אופי בין-לאומי קלוקל במקצת, לפחות בחציו הראשון של הסרט, אלא שפולנסקי ויתר במודע על כל ניסיון לברוא סרט קולנוע על-פי סגנונו הידוע. סגנון שאולי היה מצליח לחלץ מסיפורו של שפילמן סרט עמוק יותר ומקורי יותר. אבל למרות הפגמים האלה - השפה והסיפור הידוע מראש - הצליח פולנסקי ליצור סרט מרגש, אולי המרגש ביותר מכל סרטיו.

הסרט נחלק לשלוש חטיבות, וכל אחת מסופרת במתכונת קולנועית שונה. שפילמן (בגילומו הנוגע ללב של השחקן האמריקני הצעיר אדריאן ברודי) הוא כמעט דמות פסיבית. העזרה שהוא זוכה לה מכל עבר לא מנומקת. היא מופיעה שוב ושוב כסדרה של נסים מקריים. מקריים, משום שכיאה לפולנסקי (ואולי גם לשפילמן), העולם כבר אינו שייך לאלוהים, והוא עצמו נעדר ממנו. אם כבר יש נוכחות של כוח עליון, זהו השטן, שפולנסקי הרבה לעסוק בו כמעט בכל אחד מסרטיו הקודמים.

כאן, הסתלקותו של השטן לא הביאה את אלוהים תחתיו. שפילמן ניצל בזכות הנסים החילוניים, או בעצם בזכות אמנותו כפסנתרן מחונן, שיודע יותר טוב מכל אחד אחר לנגן נוקטורנו של שופן.

החטיבה הראשונה עוסקת בגטו ורשה מרגע הקמתו, עד חיסולו. משפחתו של שפילמן נשאבת לתוך השואה, כשהוא עצמו נזרק ממנה החוצה בזכותו של שוטר יהודי שחומל עליו. למה? למה לא? החלק הזה מבוים בסגנון מיושן, עמוס בקלישאות חבוטות של סרטי שואה, עם תלבושות, תפאורה ושפה אנגלית של שחקנים בני עמים שונים. הכול צפוי והכול משמים.

החטיבה השנייה שייכת לעם הפולני, אציל-הנפש. שפילמן, לבדו עם קומץ יהודים צעירים, שורד גם את ימי הגטו ההרוס, בזכותם של פולנים, משפחות ויחידים, שעושים הכול כדי להשאירו בחיים. זה כבר יותר מעניין מבחינה קולנועית, אבל פולנסקי לא אומר דבר וחצי דבר על פולנים רעים, שכידוע כמה מהם טרחו לשתף פעולה עם הנאצים.

החטיבה השלישית היא כבר סרט פולנסקאי מובהק. שפילמן לבדו, בתוך עולם סוריאליסטי. רחובות הרוסים, בתים שקרסו, מבנים ארכיטקטוניים שנבלעו בתוך עצמם, והוא - מגודל זקן ופרוע שיער, נראה כדימוי מיתולוגי של היהודי הנודד. הקורבן הנאצי של משטמת העולם הנוצרי. כאן גם מגיעה הגאולה, הפעם מצדו של השטן בזכותו ובעצמו, כי הרי אין אלוהים. הגאולה באה מידיו של קצין נאצי רחום-לב, נציגו של הרשע הטוטאלי, שמעניק לשפילמן את חייו מחדש.

בזכותו של חלק זה, הטורד מנוחה והעשוי במיטב סגנונו של פולנסקי, הופכת חוויית הצפייה כולה למרגשת ומעוררת התפעלות. עם הסיום הזה יוצאים הצופים החוצה, ולא עם חלקיו הדידקטיים והסתמיים של ראשיתו.

"הפסנתרן". במאי: רומן פולנסקי, תסריט: רונלד הווארד, צילום: פאוול אדלמן. עם: אדריאן ברודי, מורין ליפמן, פרנק פינליי