מקרה קלאסי של "אמת" בפרסום

סטיבן סודרברג זכה בדקל הזהב ב-1989, על סרטו הראשון "סקס, שקרים ווידאוטייפ". בן-לילה הפך במאי צעיר ואלמוני לתקווה הגדולה של הוליווד ה"אמנותית", זו שקורצת קריצות רבות-משמעות לאירופה. ואכן, סרטו השני "האדם הנרדף" או "קפקא" הוא תרגיל צורני מבריק על האקספרסיוניזם, אבל לא יותר מזה. הסרט גם לא זכה בהצלחה קופתית, ונדמה היה שסודרברג לוקח פסק-זמן רציני.

אבל סודרברג הפתיע, ושוב פעל בשוליה של הוליווד, וביים שישה סרטים נוספים. מכאן הוא כבר נדחף ללבו של המיינסטרים, וביים את ג'וליה רוברטס ב"ארין ברוקוביץ", להיט של אוסקרים וקופה. אחריו באו "טראפיק", עוד אוסקרים ועוד פרסים. אבל אם "ברוקוביץ" היה סרט טוב, מרגש ועשוי היטב, ב"טראפיק" התגלה סודרברג יומרני וללא כיסוי. מגלומן של קולנוע, שההצלחה סינוורה אותו, ובאמצעותה הוא יצר סרט מזויף, גדוש באלימות-לייט, בשחיתות בלתי מזיקה ובניסויים מוזרים.

אבל סודרברג הפתיע שוב, ואחרי "טראפיק" הוא ביים גרסה חדישה לסרט "אושן 11" משנות ה-60, עם כוכבים נוצצים כמו ג'ורג' קלוני ידידו הוותיק, בראד פיט ידידו החדש, מאט דיימון, וכמובן ג'וליה רוברטס - הרכש החשוב ביותר ברשימת ידידיו.

הבמאי הבלתי מוגדר הזה החליט שניסיונו והצלחותיו מספיק טובים כדי להתפנות ולהפנות מבט פנימה, אל השפה הקולנועית, אל הפקת הסרטים, אל הוליווד, אל הטלוויזיה ואל עולם הסלבריטאים. לעשות מין "שמונה וחצי" משלו, שהרי אין במאי חשוב בעשורים האחרונים שלא הפנה מבט אישי לעולם הקולנוע, ומאז פליני עם "שמונה וחצי" הגאוני שלו, עשו את זה אנטוניוני וטריפו בהצלחה רבה.

עכשיו תורו של סודרברג, שרקח מרקחת בלתי מזוהה באופן חשוד. הסרט מצולם ברובו בטכניקת הווידאו החדשה (די.וי), כשמשולבות בו סצנות המצולמות ב-35 מ"מ פילם. שתדעו - זהו סרט בתוך סרט בתוך סרט, כלומר אתם עומדים כרגע מול גאון, או בתוך ראשו הקודח.

הסרט מקיף עשרים וארבע שעות בעיר הסרטים. דייוויד הייד פירס הוא עיתונאי שכתב תסריט, וממתין לראות מתי כבר יהפכו אותו לסרט. הוא נשוי לקתרין קינר, סמנכ"לית קשוחה של כוח-אדם, שנהנית להתעלל בעובדיה. אחותה, מרי מקורמק, היא מסג'יסטית שרק רוצה שיאהבו אותה.

זה קובץ סיפורים אחד, טפל ותפל, ועכשיו הקובץ השני - בלייר אנדרווד, שקוראים לו קלווין, הוא כוכב טלוויזיה מצליח ועכשיו הוא משחק בסרט הקולנוע הראשון. בתפקידו החדש קוראים לו ניקולאס, וניקולאס הוא המרואיין התורן של עיתונאית הקולנוע - ג'וליה רוברטס, שקוראים לה כאן פרנצ'סקה. בחיים, כלומר כשהיא לא מראיינת בסרט שבתוך הסרט, אלא משחקת רק בסרט, קוראים לה קתרין.

מבולבלים?! חכו קצת, כי היום בערב מכינים מסיבת יום-הולדת לדייוויד דוקובני ("תיקים באפלה"), שמלאו לו ארבעים. האירוע יתקיים במלון יוקרתי בבברלי-הילס וכולם יבואו. אבל כשכולם באים, גאס - זהו שמו של דוקובני, לא בא. איש הטלוויזיה המצליח חנק את עצמו למוות.

האירועים האלה אינם מהווים סיבה למסיבה קולנועית. סודרברג, שידע שיש בידו מתכון למרק דלוח, שכנע את מיראמקס לממן את הסרט בשווי פרוטה. סרט זול מתחת לקו האדום, ועם כוכבים לוהטים. גם בראד פיט צץ באחת הסצנות.

ומיראמקס אכן נרתמה להפקה, ואחד ממנהליה, הרווי ויינשטיין, אפילו מופיע בדמות עצמו, נהנה. אבל הסרט, מה עם הסרט? שוד ושבר, אוסף של סצנות סתמיות, מצולמות בגוונים עלובי-מראה. השחקנים מתאמצים להיות חופשיים, נטולי מודעות, כאילו שקפצו להגיד "היי" לחבר טוב, ובינתיים הצטלמו קצת. אבל בפועל הם נראים רע מאוד, מפוהקים ואפילו מיואשים. רוברטס, למשל, עושה מאמץ גדול מדי להיות חביבה על קהל מעריציה. היא גם פרנצ'סקה וגם קתרין, אבל לשמות אין שום משמעות, כי כמה שמות שלא תוסיפו, היא תמיד תהיה רוברטס מרוחת-החיוך, שקורצה מחומר שממנו עשויים כוכבים, אבל לא שחקנים אמיתיים.

וסודרברג, הוא עוד קורא לסרט "עירום מלא" - שם חריף למדי, בהתחשב בעובדה שהשחקנים לבושים כולם, ואין שמץ של חושניות באף אחת מן הסצנות. זהו מקרה קלאסי של "אמת" בפרסום.

"עירום מלא". במאי: סטיבן סודרברג, תסריט: קולמן יו, צילום: פיטר אנדרוס. עם: דייוויד דוקובני, בלייר אנדרווד, ג'וליה רוברטס