איזה עובד ואיזה לומד

בימים אלה נערך מפקד תנועות הנוער מטעם משרד החינוך, הראשון זה חמש שנים. מפקד זה בודק את מספר החניכים והיקף הפעילות בכל תנועה ונועד לקבוע את חלוקת עוגת התקציב של משרד החינוך לתנועות השונות בשנים הבאות. מדובר בסכום שעמד בשנה האחרונה על יותר מ-44 מיליון שקל. בשנת 97', עת נערך המפקד האחרון, זכתה תנועת הנוער העובד והלומד במקום הראשון מבחינת היקף חניכיה ופעולותיה. אי לכך קיבלה התנועה בשנה האחרונה את הנתח הגדול ביותר בתקציב (9.2 מיליון שקל), ואחריה בתור תנועות בני עקיבא (8.5 מיליון שקל), והצופים (8.1 מיליון שקל).

גן סקר מאחר שמדובר במשרד היחיד שמתקצב את תנועות הנוער, החלוקה הפנימית שבין התנועות היא מערכה חשובה לעתידן. בעת כתיבת שורות אלה עדיין מתרחש קרב מאסף על עצם קיום המפקד, תנועות רבות אינן מעוניינות בו מכיוון שהוא עתיד להצביע על ירידה בכוחן. הוויכוח העיקרי נסב על שאלות כמו מהי ההגדרה לחניך בתנועת נוער? האם מדובר בנער שמגיע לכל

פעולה, שנוכח לפחות פעם בשבוע, שיוצא לכל הפעילויות של התנועה כמו טיולים ומחנות, או אחד שמגיע רק לטקסי סוף השנה? האם הקריטריונים לקביעת מיהו חניך כוחם יפה לכל התנועות?

באמצע אוגוסט התפרסם בעיתון "גלובס" סקר שהוזמן ממכון מותגים, ובו נרשם לכאורה שינוי חריף במספר החניכים בתנועות הנוער. במתכוון או שלא במתכוון חשף הסקר את עצביהם של ראשי התנועות.

מן הסקר, שנעשה בקרב מדגם מייצג של תלמידי תיכון דוברי עברית, עולה שכ-26 אחוז מבני הנוער אמרו שהם חברים בתנועה כלשהי. מתוכם 41 אחוז חברים בבני עקיבא, 29 אחוז בתנועת הצופים, 10 אחוזים בתנועת הנוער העובד והלומד, והשאר מתפלגים בין עוד כעשר תנועות (טווח טעות הדגימה עמד על חמישה אחוזים). נראה שחלה ירידה ניכרת בכוחה של הנוער העובד והלומד ועלייה חזקה בכוחן של בני עקיבא והצופים.

אני והגורדוניה המציאות, מתברר, אינה פשוטה כמו הסקר, אבל לפני שנמשיך עליי לחשוף גילוי נאות: סבתי הייתה חברה בקן קרקוב של תנועת גורדוניה, תנועת נוער ציוני חלוצית על שם א"ד גורדון שהוקמה בגליציה בשנות העשרים. בשנת 1945 התאחד הפלג הארצישראלי של התנועה עם חלק מתנועת המחנות העולים, וכך הוקמה התנועה המאוחדת של הנוער הלומד בארץ ישראל. בשנת 54' התמזגה זו עם תנועה ושמה הבונים ליצירת הבונים - התנועה המאוחדת, אלא שאף תנועה זו לא שרדה ימים רבים, וב-1959 היא התאחדה עם הסתדרות הנוער העובד והלומד. כך שבמובן מסוים אפשר לומר שאני שייך למחנה הנגדי לתנועת בני עקיבא. ובכל זאת אנסה להישאר אובייקטיבי ככל האפשר במהלך הדיון שלהלן.

את מרדכי יוגב, מזכ"ל בני עקיבא בשלוש השנים האחרונות, נתוני הסקר של "גלובס" לא מפתיעים. "לקראת המפקד הנוכחי ספרנו בסביבות 75 אלף חניכים", הוא אומר בגאווה, "ואנחנו מעריכים שיש בשטח כ-80 אלף".

- כיצד אתה מסביר את הנתונים המרשימים הללו?

"החוסן של בני עקיבא נובע משתי סיבות. אחת היא האמונה. תנועת נוער עם ערכים של יראת שמים, תורה ומצוות, מידות של ענווה, של פעילות חסד, של התחשבות בזולת - כל אלה הם אבן יסוד מחזקת. ערך נוסף מחזק מאוד הוא השבת. השבת היא מסגרת מכנסת ולא מסגרת מבזרת, אז היא לבנת יסוד בחוסן של בני עקיבא לאורך השנים. המסורת בכללה היא לבנת יסוד מחזקת.

"ובנוסף חינך בני עקיבא לאחריות כלל ישראלית. דהיינו על בני עקיבא כמעט לא עבר המשבר של האינדיבידואליזם. ההרגשה שאני פראייר אם אני נותן לכלל כמעט לא עברה על הנוער הציוני דתי, גם מצד החינוך הפורמלי, אבל בעיקר מצד החינוך הלא פורמלי של התנועה".

- איך מתבצע גיוס החניכים?

"התנועה פונה אל הנוער בבתי הספר, צירוף החניכים מתבצע בדרך כלל בתחילת השנה, לקראת חודש הארגון, שהוא החודש בין סוכות לחנוכה".

- כמו תנועות נוער אחרות?

"כן".

- אז נראה שהציבור הציוני-דתי פשוט מעוניין יותר בפעילות שכזו.

"כן, כאן נגעת בנקודה מעניינת. הורים דתיים רואים בתנועת הנוער דבר מאוד חשוב ואלטרנטיבה מול הבילוי מול הטלוויזיה למשל. הרבה יותר חשוב להם שהילד ילך לתנועת נוער ויקבל שם ממשחק ועד ערכים, מחברה ועד תוכן, מאשר שיישב מול הטלוויזיה והאינטרנט, שיש בהם הרבה דברים חיוביים, אבל יש בהם גם אלימות והתפרקות ופסיביות, ועוד כמה דברים פחות חיוביים".

וכומתה גם אברהם ליפשיץ, שהיה מזכ"ל בני עקיבא בתחילת שנות התשעים, מקבל את נתוני הסקר בברכה: "מבחינה מספרית אני חושב שיש פה שניים-שלושה מניעים עיקריים. אל"ף, כמעט, לא כל, אבל הרבה, רוב, החניכים שלנו שמתחנכים על ברכי הציונות הדתית הם כולם חניכי התנועה מכיוון שזה חלק מהתפיסה החינוכית שלנו. חלק מהתפיסה החינוכית היא תפיסה ערכית אידאליסטית, ותנועת נוער מיטיבה במובן האידאי היא תנועה עושה, פועלת. יש פה נקודת השלמה, גאוות יחידה, מימוש שאיפה לתת את מה שאתה מתחנך עליו".

- פלח השוק שאליו פונים בבני עקיבא, הציבור הציוני-דתי, הוא מאוד מוגדר. האם יש לתנועה שאיפה לפרוץ ממנו ולהגדיל את הפעילות?

"אני חושב שבתנועת בני עקיבא אין איזו מגמה בחדרי חדרים להשתלט על המדינה, זה לא העניין פה כרגע. אין איזו מטרת-על להחזיר את האנשים לתנועה".

כל זה טוב ויפה, וכיפה על הראש וכומתה על הכתף, אבל זה עדיין לא מסביר את קריסתן של תנועות הנוער השמאליות הוותיקות, שנעלמו כמעט לחלוטין בסקר זה.

- פסח האוספטר, מזכ"ל תנועת הנוער העובד והלומד, אני מניח שאתה מכיר את הסקר שפורסם לפני כחודשיים ב"גלובס". המספרים בוודאי לא מפתיעים אותך.

"מפתיעים אותי מאוד. למה לא?"

- באמת?

"בוודאי. אנחנו גם פעלנו בנדון והעברנו את זה לסוקרים נוספים שיבדקו את הנתונים, ונמסרו לנו נתונים די בעייתיים לגבי הסקר. קודם כול, סקר מותגים סקר את האוכלוסייה היהודית בלבד, ותנועת הנוער העובד והלומד, וזה ידוע, פועלת לא רק בקרב האוכלוסייה היהודית, אלא גם בקרב האוכלוסייה הערבית, בקרב האוכלוסייה הבדווית ובקרב האוכלוסייה הדרוזית. כך שהסקר לא הקיף את האוכלוסיות האלה. הנוער העובד והלומד פועל גם בקרב המושבים וגם בקרב הקיבוצים. אם אתה סוקר רק את בתי הספר התיכוניים העיוניים, שזה הנוער הלומד, אז לצערי הרב יש פה איזושהי פרדיגמה, לדעתי קצת לא סימפטית, כשמייחסים לתנועת נוער פעילות רק בקרב אוכלוסייה כזאת.

"הפנייה הייתה רק לאוכלוסייה הזאת, וזה, לפי דעתי, בעייתי. זאת אומרת כשמישהו הולך ובוחן רק את האוכלוסייה הזאת ואומר בעצם, תנועת נוער היא מה שבזמנו הגדירה פרופ' שפירא 'חולצה כחולה וצווארון לבן', אז זה בעצם מראה שיש אי הבנה של מה שהתרחש לפחות בנוער העובד והלומד ומה שהתרחש בחברה הישראלית".

ומה במושב אביבים?

"'גלובס' הוא עיתון שאני מאוד-מאוד מעריך, וגם קורא אותו. הפתיע אותי מאוד שקודם כול הסקר הוזמן בקרב האוכלוסייה הזאת בלבד ושלא היה באמת סקר מקיף. אם לנוער העובד והלומד יש חניך בחטיבת בני המושבים שלו במושב דובב, או במושב אביבים, אלה יישובים מאוד מרוחקים, הם יישובים פריפריאליים, אז הסקר לא סוקר את הילד באביבים ולא סוקר את הילד במרר, נניח. כן, לנוער העובד והלומד יש קן במרר. הוא סוקר במרכזי האוכלוסייה המרכזיים, במטרופולינים, ושם באמת כוחו של הנוער העובד הוא קצת יותר קטן מכוחן של תנועות שהן באמת מייחדות את הפעילות שלהן רק בבתי הספר העיוניים, ששם האוכלוסייה היא לרוב ברמה סוציו-אקונומית מסוימת. הנוער העובד והלומד היא תנועת הנוער היחידה שעובדת עם נערים בבתי הספר המקצועיים. אני די נדהם שאף אחד לא העלה על דעתו שצריך לשאול בבתי הספר המקצועיים את השאלה הזו - באיזה תנועה אתה חבר, וכדומה".

מדובר, כאמור, בסקר תמים, ודבריו של איתמר לוין, שהזמין ל"גלובס" את הסקר ממכון מותגים, יחזקו את זה: "הסקר הזה הוא כולו גימיק, לא יותר מזה, זה לא איזה עבודה מערכתית גדולה, זה לא משהו שהוא נורא משמעותי, זו פינה. שיהיה איזשהו גרף בעיתון. זה כל הסיפור, וכך צריך להתייחס לזה. תשומת הלב שמוקדשת לזה היא בערך שלוש דקות ביום. כולו סקר".

ספורדי כפול

- מר האוספטר, מה היו תוצאות הסקרים שלכם?

"הסקרים שמקיפים את כל האוכלוסיות שמניתי מראים שתנועת הנוער העובד והלומד היא התנועה הגדולה בישראל, כפי שקבע משרד החינוך באמצעות חמישה גורמים במפקד הקודם בשנת 97'. היום, כאשר אנחנו עומדים לפני מפקד נוסף, יש ל-12 מתוך 13 התנועות השגות רבות מאוד על אופן ביצוע המפקד, השגות שבדרך כלל נוגעות לכך שתנועת נוער היא ארגון בלתי פורמלי והיא מבוססת על התנדבות.

"ילדים מגיעים בצורה די ספורדית, והפקידה של משרד החינוך מגדירה חניך, הייתי אומר, אני מנסה לא להיות בוטה, אבל חניך הוא חניך שחי, נגיד ככה, ברמה הסוציו-אקונומית הבינונית או הגבוהה, שמופיע פעמיים או שלוש בשבוע לפעולה, ובערך עונה להגדרות של מה שנקרא צווארון לבן.

"קשה מאוד למשרד החינוך להכיר בכך, וכאן אני רוצה לומר כמה מילים טובות לבני עקיבא דווקא, שגם פתחה את שורותיה לאוכלוסיות חלשות, ובמובן הזה משרד החינוך מסרב להכיר בהגדרה החדשה של חניך בתנועת נוער, שהוא לפעמים נער עובד, שהוא לפעמים ילד שבא ממשפחה שמתקשה לשלם את מסי התנועה, ואין לו יכולת לשאת את מסי התנועה, שזה לפעמים ילד שלא מסוגל לצאת למחנה ולא מסוגל לצאת לטיול, ולצערי הרב משרד החינוך בעצם מתייחס לתנועה כאל סחורה, שמי שיש לו לשלם בעבור הסחורה הזאת ייהנה ממנה ומי שאין לו לא ייהנה ממנה".

- איזו תנועה אינה מסתייגת מהמפקד?

"תנועת הצופים, מכיוון שהוא בהחלט עונה לפרמטרים שמתאימים לה".

רייטינג רבי עקיבא אם נעזוב לרגע את הוויכוח הספציפי הזה, נוכל להבחין שבכל מקרה חל מהפך באוכלוסיית תנועות הנוער מאז ימי הקמתן ועד היום. בשנת 63' היו להתסתדרות הנוער העובד כ-99 אלף חניכים ולבני עקיבא כ-18 אלף חניכים בלבד, והמפקד הנוכחי של משרד החינוך צפוי להראות שוויון כוחות יחסי בין שתי התנועות.

עליית כוחה של בני עקיבא אינה בגדר תופעה חדשה. בשנת 1979 פרסמו פרופ' רינה שפירא, פרופ' חיים אדלר וחוקרים נוספים את ספרם "חולצה כחולה וצווארון לבן - מחקר על עולמם החברתי של בוגרי תנועות נוער בישראל" (הוצאת עם עובד). בין שאר הנתונים העלה המחקר שחניכי בני עקיבא היו מרוצים יותר מתנועתם לעומת חניכי תנועות אחרות, וכי ההשפעה של התנועה עליהם מבחינה פוליטית גבוהה יחסית.

כבר אז, לפני יותר מ-20 שנה, אבחנה שפירא כי לתנועות הדתיות, ובראשן בני עקיבא, יש פוטנציאל ייחודי להלהיב את קהל היעד שלהן ולהגדיל במידה ניכרת את מספר חניכיהן. שפירא תיארה במחקר את הסתירה שמאפיינת את רוב תנועות הנוער בין הרקע האידאולוגי, שביסודו ניצב רעיון אי ההמשכיות החברתית והשאיפה לשינוי, ובין הדגש החינוכי שהועבר לאחר הקמת המדינה לקווים של המשכיות והשתלבות במנגנונים הקיימים.

לטענתה, יוצאי הדופן במובן זה הם התנועות הדתיות, ובראשן בני עקיבא. "הללו הצליחו להגיע לשילוב מוצלח של גורמי המשכיות ואי המשכיות, בדרכן וברעיונותיהן", נכתב שם, "מן הצד האחד הן ממשיכות בטיפוח האלמנט הדתי בחינוך ובהעמקתו, ומן הצד השני הן קשורות - בעיקר פוליטית - אל זרמים אנטי ממסדיים". ושפירא סיכמה: "אי המשכיות חלקית זו (...) עשויה להעניק לתנועות הנוער הדתיות חיוניות וכוח משיכה".

נחלת אבות את ההשפעה הרבה של תנועות הנוער הדתיות על חניכיהן, כפי שבאה לידי ביטוי באותו מחקר, ייחסה שפירא בין השאר לתמיכה ולעידוד מצד ההורים ובתי הספר הדתיים. "למעשה", כתבה שפירא, "מהוות תנועות אלו דוגמה לתופעה של השלמה והלימה מלאות כמעט בין שלוש סוכנויות הסוציאליזציה העיקריות: בית ההורים, בית הספר ותנועות הנוער. במובן מסוים מזכירה התופעה של התנועות הדתיות של היום את אופיין ופעולתן של תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת בתקופת היישוב, כאשר התנועות פעלו יד ביד עם בתי הורים מהסקטור ההסתדרותי ועם מורי בתי החינוך של זרם העובדים".

כעבור 20 שנה פרסמו רינה שפירא, חיים אדלר ושרי פייר דו"ח המשך תחת הכותרת "לא צריך נוסטלגיה: תנועות הנוער הן כאן ועכשיו - אבל קצת אחרת". במחקר הזה, שהוגש למשרד החינוך והתרבות, הסתמן חיזוק של תופעות שאובחנו במחקר הקודם. בהמשך למחקר הזה נכתב מאמר שאמור לצאת לאור בקרוב בספר שכותרתו "אנחנו אוהבים אותך מולדת: פטריוטיזם בחברה הישראלית" (הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב. עורכים: אבנר בן-עמוס ודני בר-טל). הפעם בדק אותו צוות חוקרים את הקשר בין השתייכות לתנועות נוער ובין פטריוטיזם. המחברים מדגישים כי כל חברי תנועות הנוער, ולא משנה לאיזו תנועה הם משתייכים, מאופיינים בעמדות פטריוטיות. עמדותיהם של חניכי תנועת בני עקיבא בהקשר זה משקפות הזדהות עם היבטים מסורתיים של מורשת (השפה העברית, הקשר לארץ האבות ולנופיה, החזרה אל המקור התנ"כי) ושימת דגש על הקולקטיב, ובני נוער שחברים בתנועות המרכז והשמאל מדגישים יותר היבטים דינמיים ומתחדשים של התרבות הישראלית, הנוגעים בצביון ההומני והליברלי של החברה הישראלית ושל יחסי הגומלין בין מרכיביה.

צוות החוקרים מרחיב כאמור את האבחנות שהוסקו במחקר משנות השבעים וקובע שתנועות הנוער משקפות היפוך שחל בחברה הישראלית כולה ב-70 השנים האחרונות. "בתקופה שקדמה לכינון המדינה (תקופת היישוב) היו אלה תנועות הנוער החלוציות הקשורות להתיישבות העובדת (או למפלגות השמאל) שחרתו על דגלן את ערכי החברה העליונים ואשר תבעו מחניכיהן להגשים ערכים אלה במהלך חייהם העתידיים כבוגרים. (...) התביעה להגשמה עצמית עמדה במרכז ההוויה החינוכית של תנועות אלה: הציפייה מן הבוגר לעתיד של תנועות הנוער הייתה לא רק נאה לדרוש, אלא גם לחיות על פי נורמות וערכים אלה ולהגשימם במהלך חייו. (...) תנועות הנוער הדתיות, ובכללן בני עקיבא, חיו בעת ההיא בשוליה של מציאות זו. בה בשעה שפני תנועות הנוער החלוציות השמאליות היו כאמור אל העתיד (...) תנועת בני עקיבא הצטיירה, חלקית לפחות, כמי שנתונה בלבטים הקשורים אל העבר. (...) כיום המציאות הפוכה. תנועת בני עקיבא, המייצגת כאמור ערכים פטריוטיים חד משמעיים, תובעת מחניכיה להגשימם באורח אישי, בעיקר בדרך של התנחלות ב'נחלת אבות' בחבלי ארץ ישראל הלא מיושבים, ואולי אף לשלם קורבן אישי בדמות אורח חיים נוח פחות ונכונות להיות 'מגויסים' באורח קבוע. (...) לעומת זה, תנועות השמאל מתגלות היום כבעלות מסר ערכי כללי יותר באופיו, העוגן במסכת מקיפה וכוללת יותר".

מה עם ג'וליס?

למזכ"ל תנועת הנוער העובד והלומד יש השגות גם על איסוף הנתונים שנעשה לצורך מחקר זה.

האוספטר: "המחקר האחרון שעשתה רינה שפירא שוב נגע רק לבני הנוער בבתי הספר היהודיים התיכוניים העיוניים. קראתי אותו ולמדתי אותו ושוחחתי עליו ארוכות עם פרופ' שפירא, והיא מכירה את ההערה הזו שלי ומקבלת אותה. האבחון של רינה שפירא לגבי בני עקיבא הוא אבחון נכון, אבל הנתונים הם נתונים שלצערי נגועים בפרדיגמה שאיננה מתאימה עוד לחברה הישראלית כי התיכונים העיוניים היהודיים הם כבר לא הדבר היחיד שמאפיין את החברה הישראלית. גם אחמד אגברייה, שלומד נניח בערערה, גם, אני יודע מה, יוסוף טרודי מג'וליס, שהוא דרוזי, חברים בנוער העובד.

"לגבי בני עקיבא, אני חושב שהם באמת עשו קפיצה גדולה מאוד. הם נוגעים בכל מיני אוכלוסיות, ואני מסכים עם רינה שפירא באבחון הזה שלה. בני עקיבא תמיד הייתה מאופיינת בזה שהבית, בית הספר והתנועה בעצם אמרו את אותו הדבר, משום שאנחנו מדברים על חינוך דתי ממלכתי. תראה, זרם העובדים פורק זה מכבר. אם היה זרם עובדים אז יכול להיות שחניכי החולצות הכחולות היו נהנים מאותה פריבילגיה, ובמובן הזה אין למי לבוא בטענות אלא לעצמנו, ובמובן הזה תנועת בני עקיבא באמת פונה לאוכלוסייה שהיא באמת אוכלוסייה מובחנת, אוכלוסייה דתית-לאומית, כשבעצם הנער או הילד נמצא בתוך מין משולש שמקיף אותו בצורה הוליסטית לאורך כל היום".

- ולכם אין הפריבילגיה הזאת.

"אני חושב שתנועת הנוער העובד והלומד, אני אגיד את זה בצורה צנועה מאוד, היא תנועה שמתמודדת לדוגמה במגזר הערבי עם בעיות קשות מאוד, ובכל זאת היא מצליחה להגיע לכ-20 אלף חניכים במגזר הערבי, דבר שלא ידוע לצערי הרב במדינת ישראל, ומצליחה להגיע לכ-9,000 בני נוער וילדים במגזר הדרוזי. היא מתמודדת בשדה מאוד בעייתי, בתנאים מאוד קשים, ובכל זאת מצליחה להגיע אל הילדים ואל בני הנוער האלה, לתת להם חוויית סוציאליזציה ישראלית, לחבר אותם לתוך המציאות הישראלית באמצעות שרוך אדום וחולצה כחולה. כל אחד מאיתנו מבין אינטואיטיבית מה המשמעות של המותג הזה, של הסמל הזה יותר נכון. אני חושב שאלה דברים שלא ידועים לצערי גם לא לרינה שפירא, וגם לא לחלק גדול מהאוכלוסייה במדינת ישראל. במובן הזה הנוער העובד והלומד הוא מאוד שונה מבני עקיבא. האוכלוסייה של הנוער העובד היא לא הנער הדתי-לאומי, אלא היא הנער העובד, היא הנער הערבי, היא הנער היהודי בשכונות המצוקה, היא הילד הדרוזי, הילד המושבי, הילד הקיבוצי, אלה אוכלוסיות שמה לעשות הן לא האליטה המובחנת היום".

הוא לומד?

על פי לוח הזמנים המקורי של משרד החינוך התאריך האחרון לקבלת קובצי הנתונים של המפקד בלשכת המדען הראשי הוא 14 בנובמבר השנה. בין דצמבר השנה לפברואר של השנה הבאה אמורים לאמת את נתוני המפקד, ובין מרס ליוני בשנת 2003 ייבדקו הנתונים בשטח. גם אם במפקד זה תשמור תנועת הנוער העובד והלומד על כוחה, נראה כי המחקרים שנעשו בתחום חוזים שהעתיד נתון בשליטתן של התנועות המבקשות מחניכיהן להגשים את ערכי התנועה הלכה למעשה בחייהם האישים, לכאלה שמדליקות את זיק ההקרבה. נכון להיום, התנועה הבולטת בתחום זה היא בני עקיבא.

מדגם פרופ' רינה שפירא ממהרת לענות לפסח האוספטר: "זה טון מתלהם שלא יאה לו, והוא גלש מדיון ענייני על ממצאי מחקר מדעי לפסים אישיים של מי יודע יותר על מה. אני מציעה לא להתחרות בשדה של מי יודע יותר על מה. אני מבקשת לא להיכנס לנישה זו, למחוק מהפרוטוקול קטעים אלה".

- ובאשר להערותיו של האוספטר?

"לגבי המדגם אנחנו מבינים שיש לו ביקורת על אוכלוסיית המחקר וכי הוא טוען שידועים לו ממצאים אחרים. אני מבקשת לחזור ולומר שממצאי המחקר שלנו נכונים אך ורק לגבי סוג האוכלוסייה שנבדקה וכי אוכלוסיית המחקר שלנו מורכבת מתלמידים במגזר היהודי, שלומדים בבתי ספר על יסודיים (עיוניים, מקצועיים ומקיפים) שמאפשרים לתלמידיהם לגשת לבחינות בגרות.

"אין זה סותר או מאושש דברים אחרים שאולי נכונים ואולי לא נכונים לגבי מגזרים אחרים בכל התנועות שבדקנו. למשל, במגזר הערבי. ברור כי יש מקום למחקר שיתמקד באוכלוסיות אחרות. ההרכב החברתי של חניכי התנועות - מתוך האוכלוסיות שבדקנו, רוב חברי תנועות הנוער באים משכבות סוציו-אקונומיות דומות - מעמד בינוני ומעלה. ההטרוגנית שבהן היא בני עקיבא.

"אמנם יש קווי שוני, אך יש גם קווי דמיון בין תנועות הנוער השונות. אם היה מר האוספטר קורא טוב את הדו"ח שחיברנו, היה מגיע ודאי לקטעים שעולה מהם כי בני נוער המתמידים בחברותם בתנועת נוער, ולא משנה באיזו תנועה, מאופיינים ברמת מעורבות חברתית גבוהה בבית הספר, בחיי הקהילה והחברה, וגם בזיקה חזקה לממדים הלאומיים של זהות ישראלית".

- אז מה הסוד של בני עקיבא?

"תנועות הימין הדתיות שואבות את עוצמתן היום מהדגשים קולקטיביסטיים שבסיסם דתי-מסורתי, המתורגמים גם לעשייה של רבים יותר. עשייה זו בולטת היום עוד יותר על רקע ההשתנות של כלל החברה לכיוון היותר פרטני.

"תנועת המרכז והשמאל - וחשוב מאד לציין שוב בהקשר זה את הדמיון בין המרכז לשמאל בהבחנה ברורה מהימין - מחפשות את זהותן מתוך הדגשת אוריינטציה אינדיבידואליסטית".