העלמות ילדי תימן: מעל כל חשד

ד"ר בועז סנג'רו מאשים את חברי ועדת החקירה בניהולה של חקירה לקוייה, "חפיפית", מגמתית, מטייחת, עויינת וסטריאוטיפית. על פי הנטען, הוועדה הנחתה את עצמה בהנחות יסוד גזעניות

1. מראית עין של בדיקה לפני כשנה פירסמה ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדי תימן את מסקנותיה. "השורה האחרונה" של הדו"ח עב-הכרס שהנפיקה הוועדה שללה את עיקר הטענות שהועלו בדבר חטיפת ילדי העולים מתימן. הוועדה קבעה ש-983 מתוך 1,053 הילדים הנעדרים נפטרו בהיותם ילדים.

ד"ר בועז סנג'רו, מהמכללה האקדמית למשפטים ברמת גן, כתב מאמר המנתח את עבודת הוועדה וממצאיה, מאמר העתיד להתפרסם בימים הקרובים בכתב העת "תיאוריה וביקורת" (מכון ון-ליר). מסקנותיו חמורות וטורדניות, גם אם קיים ביסוס ולו לחלק מביקורתו.

ד"ר סנגרו מייחס לוועדה מגמתיות, "מראית עין של טיפול", כוונות "טיוח", "יחס סלחני קיצוני" למחדלים שנתגלו והיעדר חשד כלפי המימסד מזה, והעמסת קשיי-הוכחה וקשיים אחרים על כתפי משפחות הילדים מזה. הוא טוען לרטוריקה סטריאוטיפית ששימשה את הוועדה, הנחת הנחות יסוד גזעניות והפגנת יחס מזלזל כלפי חלק מעדויות המשפחות. "הוועדה פעלה כמכשיר הצורך מידע ומעבדו לצרכים ריטואליים בלבד, כדי לטפל לכאורה בסוגייה הציבורית ו'לקבור' אותה במסווה של טיפול רציני", הוא כותב במאמרו.

בוועדה ישבו שופט בית המשפט העליון בדימוס (יעקב קדמי), יו"ר, שופטת בית משפט מחוזי בדימוס (דליה קובל) ואלוף במילואים בדימוס (דוד מיימון). אנשים מנוסים ומכובדים, ללא ספק, המוחזקים כישרי דרך וכוונות. הוועדה מונתה על פי החלטת ממשלה משנת 95', לאחר ששתי ועדות קודמות, שפעלו לא כוועדות ממלכתיות, בדקו את הנושא (ועדת בהלול-מינקובסקי, שפעלה בשנים 67-68, וועדת שלגי, שפעלה בשנים 88-94). משממצאי שתי הוועדות הקודמות לא הניחו את דעתן של משפחות הילדים העלומים, הוקמה הוועדה הממלכתית הנ"ל.

בין השנים 48-54 התקיים המבצע של עליית יהודי תימן לישראל. נטען להיעלמות של בין 1,500 ל-5,000 ילדים. לוועדות השונות הוגשו תלונות ספציפיות על 1,053 ילדים שנעלמו, בגילאי 0-4, מרביתם מקרב עולי תימן. 1 מתוך 8 פעוטות שמקרב עולי תימן נעלם, מרביתם לאורך חודשים ספורים, שבין סוף שנת 49' לאמצע שנת 50'.

הוועדה חקרה את האירועים לאורך כ-6 שנים. למרות חזותם העניינית והמקצועית של ממצאיה, מסקנתו של ד"ר סנג'רו היא, שהוועדה לא ממש טרחה לחקור וללבן את העובדות. לאורך שתי שנות עבודתה הראשונות היא נעזרה בחוקר אחד בלבד, ובהמשך נוספו שני חוקרים נוספים.

מגמה שתדלנית

המאמר מייחס לחברי הוועדה כוונה שתדלנית, ולא כוונה לבצע חקר אמיתי של הפרשה - "למן העמוד הראשון מנסים מנסחי הדו"ח, בעבודת שתדלנות, לשכנע את הקוראים בנכונות התיזה של הוועדה, שלפיה לא היתה 'חטיפה ממסדית'. כל זאת תוך היעדר פירוט מינימלי והכרחי של מספרים ונתונים, שנראה כי היו מצויים בידי הוועדה, אולם מקומם נפקד מן הדו"ח". וכן - "הדו"ח מייצר מראית עין של עבודה נרחבת ומקיפה, אולם אם מתעלמים מאין ספור הכפילויות והחזרות שבו, מצטמצם היקפו ממסמך מכובד המשתרע על פני כ-300 עמודים לכ-30 עמודים בלבד".

המחבר מצביע על מגמה כפולה, שנועדה לשרת את ה"טיוח" כביכול של הפרשה בידי הוועדה. מחד גיסא, היא גילתה יחס חסר כל חשד כלפי נתונים מוסדיים שסופקו לה, גם כאשר היה מדובר, לדעת המחבר, בתיעוד נעדר מהימנות, במסמכים תמוהים וברישומים סותרים ומחוסרי עקביות. במקרים רבים נשלחו למשפחות הילדים הנעדרים רישומים הסותרים זה את זה באשר לסיבת המוות, למקום המוות, לשמם של התינוקות ולתאריכי פטירתם. בכל זאת, הוועדה ייחסה לרישומים סותרים אלו מהימנות, וביססה עליהם קביעות נחרצות, אודות פטירתם כביכול של אותם ילדים.

גם העובדה שאותם נתונים שסופקו לה נסתרים ממרשם התושבים שנהג בישראל באותה עת, ושחלק מהתינוקות שנפטרו כביכול המשיכו להיות רשומים במרשם התושבים עשרות שנים לאחר מכן, גם צווי הגיוס שקיבלו הוריהם בעבורם - לא הזיזו את חברי הוועדה ממסקנותיהם.

מאידך גיסא, חברי הוועדה הפגינו התייחסות הפוכה כלפי הנתונים שסופקו לה ע"י משפחות הילדים, וכלפי עדויותיהם. הנחת יסוד שהנחתה את הוועדה היא קיומה של "אפשרות סבירה", לפיה נטשו עולי תימן באופן "סיטוני" את ילדיהם. "אפשרות זו היא כה בלתי סבירה", כותב מחבר המאמר, בהסתמכו על חוסר הסבירות שאם תיטוש את ילדה, כל שכן לאחר שנשאה אותו על ידיה לאורך חודשים של מסע מפרך לארץ ישראל.

המחבר מלין, על כי חברי הוועדה נמנעו מלהורות על עריכת בדיקת ד.נ.א. מקפת של מי שנקברו בקברים הנחזים לקברי הילדים, לאימות או להפרכת זהות הקבורים בהם.

האשמת הקורבן

ד"ר סנג'רו טורח להדגיש במאמר כי מסקנותיו מבוססות על כלי הניתוח המקובלים של טקסט משפטי. ואולם, דברי הביקורת לא עוצרים שם. הם מקיפים גם נושאים בעלי אופי סוציולוגי וחברתי.

לטענתו, הוועדה הטילה את נטל הוכחת טענות החטיפה על שכם בני המשפחות, תחת לחקור בנושא. יתירה מזו, בני המשפחות נדרשו להמציא "ראיות מוצקות" לטענותיהם.

המחבר חושד ב"הנחות סטראוטיפיות מאוד" כביכול ששימשו את חברי הוועדה, ובכלל זאת ההנחה לפיה רבים מהעולים מתימן נטשו את ילדיהם, או כי הם התקשו לזהותם. את ההנחה, לפיה חלקם העדיפו למסור את ילדיהם למשפחות מבוססות בישראל הוא מכתיר בתואר "הנחה גזענית".

יש שהוא מייחס לחברי הוועדה יחס מזלזל כלפי עדויות בני משפחות הילדים שנעדרו, ואף ייחוס האשמה לאחרונים, בבחינת "האשמת הקורבן".

כאמור לעיל, עבודת הוועדה וזהות חבריה מחייבים בחינה זהירה של דברי הביקורת הכלולים במאמר. את מלאכת השיפוט נותיר בידי הקוראים.

צרו איתנו קשר *5988