נדחתה תביעת 68 מפעילי תחנות דלק לפיצויים בשל השקעתם במבני התחנות

התובעים, באמצעות עו"ד יהודה רסלר, טענו, כי המדינה התרשלה בפיקוח על מחירי הדלק ומנעה מהם לקבל תמורה להשקעתם. הפיצוי לו טענו בעלי התחנות 5 שקלים לכל אלף ליטר דלק שנמכר על-ידם החל משנת 1963. ההיקף הכספי של כלל התביעות עמד בשנת 1999 על סך של 200 מיליון שקל.

התובעים התבססו בתביעתם על פסק בורר משנת 1989 (פסק בן- יקר), שקבע, כי יש לשלם לבעלי תחנות הדלק שהשקיעו במבנה התחנה את חלקם בקצבת ההשקעה המתייחסת להחזר הון לבעלי התחנות.

פסק הדין קבע, כי החזר ההון לבעלי התחנה הינו המרכיב החשוב ברווחיות התחנה, ולכן יש להעביר את העמלה ממינהל הדלק לבעלי התחנות. בבסיס פסק הדין התבררה השאלה לגבי פרשנות פסק הבורר. התובעים טענו, כי פסק הבורר קובע מפורשות שעל המדינה לשלם סכומי כסף למפעילי התחנות. המדינה מצידה הכחישה את חובתה לתשלום, וטענה, כי פסק הבורר הוא בגדר המלצה, ואין בו כדי להטיל חיוב כספי.

השופטת מזרחי קובעת, כי החלטת הבורר להטיל על המדינה תשלומי סכומי כסף היא בגדר "קפיצה" מרחיקת לכת מהנושאים שהובאו להכרעתו. המעבר הקיצוני ממהות הדיון להוראה המטילה עול כספי וישיר על המדינה הינו בלתי סביר בעליל.

מזרחי קבעה, כי התובעים לא הוכיחו שהמדינה הפרה חובתה לדאוג לכך שכספי ההשקעה יגיעו לכיסם וקבעה, כי יש לדחות את התביעה גם נגד חברות הדלק, כיוון שלא היו צד בפסק הבורר. מזרחי מבססת את פסק הדין על אימוץ הפירוש לפסק הבורר, לפיו לא הוטלה חובה כספית על המדינה.

בעלי תחנות הדלק חויבו בהוצאות המדינה בסך 20 אלף שקל בכל אחד מהתיקים, והמדינה תשלם הוצאות חברות הדלק בסך של 2,500 שקל. (א. 1529/96).