רייטינג הדמוקרטיה

בתוכנית "פוליטיקה" אמש (ב') בערוץ הראשון, אירע מקרה שנדמה/אפשר להדביק לו את התואר "חסר תקדים". לראשונה בתולדות הטלוויזיה שלנו, התקשה אורח בתוכנית, במקרה זה אהוד ברק, לומר את דברו, מכיוון שקהל אוהדי המפלגה היריבה היסה אותו בצעקות "בוז".

במהלך היום (ג') שימש הנושא בהרחבה את תוכניות האירוח והמלל ברדיו ובטלוויזיה. מכיוון שמערכת הבחירות עוד לפנינו, וכבר ברור שהיא תהיה חמה מהרגיל, השאלה הרלבנטית היא, כיצד יש לנהוג מכאן ואילך לגבי תוכניות האירוח השונות בהן משתתף קהל.

דרך אחת, כמעט מתבקשת, היא לסגור את התוכניות בפני קהל. הליכה בדרך הזאת בהחלט תבטיח מניעת הישנותה של התופעה שראינו אתמול. אבל יש כאן בעיה עקרונית. ההליך הדמוקרטי הוא מעצם טבעו הליך של ציבור וקהל. בבחירות דמוקרטיות יש אסיפות עם, יש עצרות, יש דיבור וקשר בין הציבור לבין אלה המבקשים להיבחר על ידו.

אם סוגרים את דלתות אולפן הטלוויזיה בפני קהל, למה לא להחליט גם על איסור לקיים עצרות ואסיפות? לא מזמן ראינו איך אמנון שחק בקושי מצליח להלך בשוק שכונת התקווה, שלא לומר לדבר שם. במהלך השנים לא היתה מערכת בחירות אחת, בה לא פוצצו אסיפות עם כאלה ואחרות. למרות זאת, אף אחד לא העלה אף פעם על דעתו לאסור על קיומן של אסיפות כאלה, שהן ליבו ונשמתו של ההליך הדמוקרטי.

מצד שני או אולי שלישי - האם אולפן הטלוויזיה הוא חלק מאותו הליך? הרי לא בכל התוכניות משתתף קהל, וזהו לחלוטין עניין הנתון לשיקול דעת מנהלי הערוצים השונים. למעשה, השתתפות הקהל בתוכניות טלוויזיה לא נועדה לצורך דמוקרטי, אלא כדי להכניס "חשמל" לדיונים. כלומר, הקהל בתוכניות הטלוויזיה נועד, בעיקרו של דבר, לצורכי קידום רייטינג. מה שמעורר את השאלה, אם המטרה הזאת של קידום הרייטינג מקדשת את המשך ההשתתפות של קהל בתוכניות, גם כאשר השתתפות זו גורמת לביזוי ההליך הדמוקרטי.