עיריית הרצליה גבתה קנסות מופקעים ושלא כדין בגין חניית תושביה על המדרכות

בתחום השיפוט של עיריית הרצליה חל חוק עזר אחד, שנועד למניעת מפגעים ולשמירה על הסדר והנקיון (להלן - חוק הנקיון). הקנס המוטל על פיו עומד על סכום של 490 שקל. חוק עזר אחר מסדיר את האיסור להחנות רכבים במקומות אסורים (להלן - חוק החניית רכבים). הקנס על פיו עומד על 70 שקל "בלבד".

עיריית הרצליה החליטה להוציא כנגד נהגים המחנים את רכביהם על מדרכותיה של העיר דו"חות, אלא שלא מכוח חוק החניית רכבים (קנס 70 שקל), אלא מכוח חוק הנקיון (קנס 490 שקל). בשנים 2000-2001 הוציאה עיריית הרצליה 3,460 דו"חות דומים. חשבון פשוט - באמצעות שינוי הוראת הדו"ח הרוויחה העירייה על גב תושביה (וכפי שניווכח להלן, לא בדיוק כדין) כמיליון וחצי שקל.

העירייה נהגה כך, למרות הערה שהעיר בנושא בית המשפט העליון, בע"פ 3955/97 ובע"פ 1160/99, ולמרות שבחודש ינואר 01' הוציאה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודית קרפ, הנחייה לרשויות המקומיות, שלפיה "אין זה ראוי להוסיף ולהשתמש בחקיקת שמירת הסדר והנקיון לצורך אכיפת עבירות חניה. לכן, כאשר בחוק עזר בעניין העמדת רכב וחנייתו קיימת הוראה בדבר חנייה על המדרכה, על העירייה להשתמש בהוראה זו כדי לאכוף את העבירה. מערכת התביעה של המדינה לא תוכל להגן בעתיד בבית המשפט על אכיפה המנוגדת להנחייה זו ולהערת בית המשפט".

העותרים דרשו לחייב את העירייה לחדול מנוהגה ולהשיב את הכספים שגבתה שלא כדין (יצויין שלפני חודש הותקנו צווים חדשים, שהעלו את הסכומים בגין החניית רכב על מדרכות).

שופטי בג"ץ קיבלו את עיקרי העתירה (פסק הדין נכתב בידי השופט יעקב טירקל, בהסכמת יתר חבריו להרכב).

לכאורה, על פי לשון הכתוב, ניתן להחיל על עבירה חנייה על המדרכה הן את חוק החניית רכבים והן את חוק הנקיון. ועדיין, יש שני נתונים מרכזיים המבחינים בין שני החוקים, לעניין עבירת החניית רכב על המדרכה. הראשון - בעוד חוק הנקיון מהווה נורמה רגילה, חוק החניית רכבים מהווה נורמה מיוחדת. השני - חוק הנקיון מכביד ידו על כיסו של האזרח יותר מאשר חוק החניית רכבים.

"בסיכום", קבע השופט טירקל, בהתוותו את המתווה הנורמטיבי שחייב להדריך את הרשויות, "נורמה מיוחדת עדיפה על נורמה רגילה; בין שתי נורמות אפשריות יש לבחור בנורמה המקלה; הרשות אינה רשאית לקבוע לפי שיקול דעתה איזו נורמה יש להחיל".

בכך, למעשה, צעד בית המשפט העליון צעד נוסף מאז הלכת לוביצקי (ע"פ 3955/97), שאישרה, ולו בדוחק, עשיית שימוש בחוק נקיון להטלת קנסות על נהגים המחנים את רכבם על מדרכותיה של העיר ת"א. אלא שבתקופה שבה נפסקה הלכת לוביצקי לא היתה בנמצא נורמה מיוחדת לעניין החניית רכבים על המדרכות.

השופט טירקל מזכיר בפסק דינו את המעמד המחייב והמוכר הנודע להנחיותיו של היועץ המשפטי לממשלה. בעבר כבר נפסק, שההנחיות משקפות את הדין הקיים (ככל שהדבר נוגע לרשויות), ולפיכך הוא מחייב את הרשויות בנוהגן. במקרה הנדון, כאמור לעיל, עוד בחודש ינואר 01' נכתבה ההנחייה דלעיל, ובכל זאת המשיכה עיריית הרצליה לגבות קנסות על פי חוק הנקיון.

"רשות מינהלית, ורשות מקומית בכלל זה", מזכיר השופט טירקל, "היא נאמן הציבור ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום לב... בפרשה הנדונה, קשה להימנע מן ההתרשמות, כי הסתמכותה של עיריית הרצליה על חוק עזר שמירת נקיון במקום על חוק עזר חניה, במטרה לגבות קנסות בסכומים העולים בשיעור ניכר על אלה שנקבעו בפירוש לעניין חניה, דבק בה פגם חמור".

לסיכום, אסרו שופטי בג"ץ על עיריית הרצליה להמשיך ולגבות קנסות דומים על פי חוק הנקיון, ובאשר לקנסות שכבר שולמו - קבעו השופטים, בהתאם לפסיקה קודמת, שבידי מי ששילמו עומדת הזכות לתבוע בבתי המשפט האזרחיים את עיריית הרצליה.

(בג"ץ 4445/02 מור ואח' נ. עיריית הרצליה ואח', פס"ד מיום 12.11.02. השופטים דליה דורנר, יעקב טירקל ויצחק אנגלרד. בשם העותרים עו"ד עופר נרינמן, בשם המשיבים עו"ד רענן הר-זהב, ליאור כץ)