מה גשר היו צריכים את זה

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מציין, שבשנות ה-20 של המאה העשרים, "אופרה בגרוש" היתה "שערורייה מחדשת: סגנון תיאטרוני ומוסיקלי חצוף ופרוע(...) וסאטירה חברתית(...). היום החומר הזה הוא כבר קלסיקה. השירים מוכרים כמו להיטי מחזמר, והעוקץ הסאטירי שלהם קצת הועם".

השאלה היא, מדוע החליטו בגשר להעלות את החומר הזה; "אם רוצים להעלות סתם מחזמר מבדר, כדאי שהוא יהיה מבדר, ובמקרה הזה הוא כבד ומייגע". אם התכוונו ברצינות, לא ברור מדוע בחרו בבמאי חיצוני, כיוון ש"לא נראה ששפירו תרם כאן משהו בעל ערך". בתיאטרון גשר אפשר היה בדרך כלל לפחות להתפעל מהמשחק. "כאן אפילו זה חסר", התוצאה היא שרק מיכל ויינברג בתפקיד ג'ני ראויה לציון, על כך "שבהופעתה ושירתה היה שמץ של סגנון ואמת, אבל היא היחידה, לא יכלה להציל את המהומה הצעקנית וחסרת הצורה".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") סבור, ששפירו מוכיח כאן שהוא "תלמיד מצטיין של ברכט, שהבין את התיאוריה אבל שכח את המהות". ההצגה שביים "מנוכרת, ומשתמשת בהרבה מהתכסיסים של ברכט(...), אך מאחורי האיפיונים החיצוניים הללו(...), זוהי בעצם הפקה שמרנית, שהופכת את המחזה של ברכט למין מהתלה מסוגננת וחסרת שיניים. הסיבה העיקרית לכך, היא הביצוע המשחקי, שאינו מבחין בין אירוניה ככלי להכוונת ביקורת לבין פרודיה משעשעת על טיפוסים מגוחכים כמו במופע ליצנים".

התוצאה היא משחק "צעקני ומוגזם" של של בן-צור, וויינברג ושטרן, ו"זיוף תיאטרוני מהוקצע" בביצוע של לזרוב למקי סכינאי. דווקא קשת, גמבורג וחיילובסקי "יוצרים קריקטורות חביבות בדמויות המשנה".

אלא שכמחזמר "בידורי נטו, זהו החומר הלא נכון, כי על אף כמה רגעי שואו מרשימים וביצוע אנרגטי, ההצגה לא מצליחה לסחוף אלא בעיקר להתיש ולעורר געגוע למשהו פשוט הרבה יותר".

איתן בר-יוסף ("העיר") טוען, ש"מבחינה חזותית, ההפקה של שפירו מפליאה למזג בין הסחבות המטולאות שלובשים קבצניו של גיי, לבין האסתטיקה של הסרט האילם". אבל גם אם "כפות הרגליים מטופפות בשמחה למשמע המוסיקה הגאונית של ווייל, הלב מסרב להתרגש. במקרה הטוב מדובר במעין מוזיאון שעווה שקם לתחייה ומרקד מול עינינו. במקרה הרע - בהפקה קפואה ומעט מייגעת, שיותר משהיא חושפת את הדקדנטיות הישראלית העכשווית היא דווקא מסמלת אותה".

הקצב בהצגה "פגום", אבל הבעיה האמיתית "טמונה במשחק". ובכל זאת הנשים טובות כאן מהגברים - "וינברג בהחלט מרשימה כג'ני", בן-צור "משעשעת כלוסי, אבל הכוכבת האמיתית היא תמרה שטרן, בעלת "הקול הנדיר". הבחירה של גשר להעלות את "אופרה בגרוש" ראויה לשבח, אבל "אי אפשר גם שלא להתאכזב מההזדמנות שהוחמצה".

בקיצור: קטעי שואו מרשימים בהפקה מרהיבה, אך מייגעת. גם המשחק, ש"גשר" בדרך כלל מצטיין בו, חסר הפעם. חבל.