השי של עדנה ארבל

שלושה ימים רצופים התעניינו כולם אם הוא בדיכאון, או בלחץ, או במבוכה גדולה. בחנייה, על גרם-המדרגות המוביל למשרדו שבקומה השלישית, וגם במזנון, עצרו אותו קולגות וטפחו על שכמו באמפתיה. בחדרו הקטן לא הפסיק הטלפון לצלצל. מכרים ומוקירים ביקש לחזק את ידיו, והוא התעקש שאצלו הכול בסדר. מה, השתגעתם כולכם, הוא שאל למראה הפנים המודאגות שהקיפו אותו.

עברו כמה ימים עד שגם שי ניצן, המנהל-בפועל החדש של תחום התפקידים המיוחדים בפרקליטות המדינה, קלט את היקף הסקנדל שאליו שורבב שמו. ניצן - הפרקליט המחונן שסומן בתחילת דרכו על-ידי אהרן ברק, טופח על-ידי דורית בייניש וקודם על-ידי עדנה ארבל - היה העילה להכרזת "מרד הפרקליטים" נגד פרקליטת המדינה. הפרקליט - שכל מי ששוחחתי עמו השבוע, תומכים ומתנגדים, הצטרף לקונצנזוס שלפיו הוא יסיים את העשור על כיסאו של פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה - נאלץ לפתע לבלוע אל תוך הרזומה התקשורתי שלו את ההאשמה בהיותו פרוטקציונר, מי שמונה בגלל קשרים ולא בשל כישורים.

תחילתו של הסקנדל ביום רביעי לפני כשלושה שבועות, בכנס פרקליטים ארצי שארגן ועד פרקליטי המדינה בתל-אביב, בהשתתפות עשרות פרקליטים מכל רחבי הארץ, המייצגים מדי יום את מדינת ישראל בבתי-המשפט. מטרת הכינוס היתה הכרזת "מרד" בפרקליטת המדינה, עדנה ארבל. הנימוק: ארבל מחלקת תקנים בכירים למקורביה בלשכה הראשית של פרקליטות המדינה בירושלים, ולא מעבירה את התקנים, על-פי הסכם העבודה הקיבוצי משנת 1996, למחוזות.

פרקליטי המחוזות, חלק ממערכת שמתרחקת בדרך-כלל מתקשורת כמו מאש, בחרו הפעם להוציא החוצה את כל הכביסה המלוכלכת והציגו את הסיבות למרד: שני תקנים חדשים שייחדה ארבל למינויים שעשתה רק לאחרונה. האחד - מינויה של אפרת ברזילי למנהלת המחלקה הפלילית; והשני - מינויו של שי ניצן, הממונה על העניינים הביטחוניים במחלקת הבג"צים, למנהל תחום התפקידים המיוחדים.

מכיוון שקשה לנמק התקפה על מינוי אחראי למחלקה נטולת מנהל כמו המחלקה הפלילית, רוכזה האש לכיוונו של ניצן והגדרתו האמורפית של תפקידו החדש. העובדה שההודעה הרשמית על מינויו הכפיפה אליו תחום זניח משפטית כמו המשמעת בנציבות שירות המדינה, רק חיזקה אצל פרקליטי המחוזות את הרושם שמדובר במהלך שכל תכליתו לסדר לניצן תוספת שכר. עמדתו של ניצן, שלפיה הוא רואה בתחום החדש אתגר גדול, לא פוגגה את החשד הזה.

"אנשים בלשכה הארצית מוגדרים כמנהלי תחום למרות שהם אינם מנהלים איש חוץ מאשר את עצמם", התבטאה אחת הדוברות בכנס. "זה ישראבלוף, מינוי שכל תכליתו העלאה במשכורת, כשיש במחוזות אנשים שבאמת מנהלים ולא מקבלים את המעמד המגיע להם", התבטא פרקליט אחר. גם פנינה שרצקי, לשעבר יו"ר ועד הפרקליטים וכיום מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות חיפה, אמרה אל המיקרופון דברים דומים. "עובדים תחתיי הרבה פרקליטים שעושים עבודה חשובה ממנו ולא מקבלים את התנאים שלו. לי עצמי יש ותק של 15 שנה מעליו ואני לא מקבלת את התנאים שלו".

שרצקי הושתקה מהר מאוד. העלבון של ארבל הוביל את מנהיגי המרד לנסיגה מזורזת. קודם שלחו פרקליטי המחוזות לארבל מכתב שבו התנצלו על כך שהמחלוקת העקרונית הפכה למתקפה אישית; בהמשך כבר הבהירו כי ברור להם שארבל עושה כמיטב יכולתה להעביר תקנים למחוזות, וכי אין להם טענות כלפיה.

אבל דווקא אז, אחרי שהסערה שככה, נפלה על ניצן מרה שחורה, או לפחות אפורה. "בהתחלה כל הקשקוש הזה נראה לי פשוט מצחיק ולא הבנתי מה כולם מנחמים אותי", התבטא לאחרונה באוזני עובדת משרד המשפטים. "הכול נפל עליי באופן פתאומי. יום אחד ראיתי במייל שיש אסיפה של הוועד בתל-אביב, ובכלל לא העליתי על דעתי שזה קשור אליי, ולמחרת התברר שאני עילת המרד. לקח לי זמן עד שקלטתי שצחוק-צחוק, אבל מהיום והלאה הקשקוש הזה יידבק אליי. אנשים לא יזכרו מה בדיוק היה, אבל יידעו שסידרו לי ג'וב. מה אני צריך את הגיבנת הזו? בשביל מה שירבבו את השם שלי לעניין הזה?"

בן-הטיפוחים של ברק

ניצן, 43, נשוי ואב לחמישה ילדים, נולד בירושלים למשפחה דתית, שהתגוררה תחילה בשכונת גאולה ואחר-כך בקריית-משה. את שירותו הצבאי עשה בצנחנים, ואחר-כך פנה ללמוד משפטים בירושלים.

ניצן אינו תוצר רגיל של מערכת החינוך המשפטית האקדמית. בניגוד לקהל הטכנוקרטים תאבי-הממון שהנפיקה האקדמיה באותן שנים, הוא התעקש וקיבל אישור מיוחד ללימודי תואר בהיסטוריה של עם ישראל ובמדעי המדינה במקביל ללימודי המשפטים. כשסיים את הלימודים בהצטיינות, הוא לא פנה לאחד המשרדים התל-אביביים הנחשבים, אלא ביקש להתמחות אצל השופט אהרן ברק, אז המשנה לנשיא בית-המשפט העליון.

ברק ידוע כמי שמנהל מערכת יחסים קרובה עם מתמחיו. ניצן סומן אצלו כראוי לטיפוח. אחרי שסיים את ההתמחות, במסיבת-הפרידה המסורתית, אמר עליו ברק שהוא קורץ מהחומר שעושה שופטים. בפקולטה למשפטים הועבר הציטוט הזה מפה לאוזן. ניצן הפך לסופרסטאר.

מיד אחרי ההתמחות אצל ברק עזב ניצן הכול ונסע למזרח הרחוק. אחרי שנה חזר והתמחה אצל יעקב רובין, עו"ד ירושלמי שעמד בראש לשכת עורכי-הדין לפני דרור חוטר-ישי. מי שהכיר את ניצן באותה תקופה אומר שכבר אז הוא הצהיר על כוונתו לפנות לקריירה בפרקליטות. ההתמחות במשרד הירושלמי נועדה להוסיף לרקורד שלו גם משרד פרטי. מוכשר, שאפתן, רץ למרחקים ארוכים - כך הצטייר כבר אז. בתום ההתמחות אצל רובין הוא יצא שוב לשנת טיולים, הפעם בדרום-אמריקה.

כשחזר, לפני 14 שנים, פנה לפרקליטות המדינה וביקש להתקבל לשורותיה. עם גיליון הציונים שלו ורקורד ההתמחות אצל ברק, הועברה הבקשה שלו ישירות אל פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש. הוא עבר אצלה ראיון, בייניש עוד התעניינה אצל ברק וחזרה אל ניצן עם הצעה: מה דעתך להיות העוזר האישי שלי. ניצן קפץ על המציאה.

חמש שנים שימש ניצן עוזרה האישי של בייניש, והן נתפסות, גם בעיניו, כשנים שעיצבו את גישתו המקצועית. ניצן נחשב עוזר קרוב של בייניש, איש-סוד הנאמן לה נאמנות מוחלטת. בייניש, מצדה, טיפלה בו כמו שרק היא יודעת לטפל במי שסווגו כאנשיה. היא צירפה אותו אליה להופעותיה בבית-המשפט, מינתה אותו לאחראי על חיבור קובץ ההנחיות לפרקליט במשפט הפלילי, עירבה אותו בכל מגוון העניינים המגיעים אל שולחנה - פלילי, ביטחוני, מינהלי וחוקתי - הכול היה פתוח בפניו. בשביל משפטן מתחיל, מדובר בהזדמנות של פעם בחיים להשקיף על ענייני המדינה מלמעלה, וניצן ניצל אותה עד תום.

על מידת האמון שנתנה בו בייניש תעיד העובדה שכשאתי אשד, דוברת משרד המשפטים דאז, יצאה פעם לחופשה, שלחה בייניש את ניצן להיות הדובר בפועל של משרד המשפטים. בפרקליטות המדינה זוכרים עד היום שבחתונתו של ניצן לפני כעשור "אפילו בייניש רקדה כל הערב". במונחים פנים-מערכתיים גם זו הבעת קרבה.

העבודה לצדה של בייניש, אומרים הן מי שעבדו לצד ניצן והן מי שמופיעים מולו, השפיעה על יסודות תפיסתו את עבודתו כפרקליט מטעם המדינה. ניצן, הם אומרים, הוא הממסד המשפטי הוותיק בהתגלמותו. "הוא איש צעיר עם רוח הפרקליטות של פעם. לגברדיה הוותיקה של הפרקליטות היתה האליטיסטיות המתנשאת הזו, מלווה בהכרה שהם תמיד יידעו הכי טוב מה נכון ומה צודק", אומר פרקליט ותיק, שעבד הן מול בייניש והן מול ניצן. "אצל הדור החדש בפרקליטות, התחושה הזו של אבירי-הצדק בדרך-כלל פחות חזקה. יש להם נכונות להניח, ולו תיאורטית, שגם אצל הצד השני יכול להיות צדק מסוים. במישור הזה, ניצן שייך לדור הישן. מבחינתו, המדינה זה הוא, וגם הצדק". הקרבה לבייניש חשפה אותו כמעט מיד לתחום הביטחוני. בייניש, עוד בימיה כמשנה לפרקליט המדינה, ריכזה את הטיפול המשפטי בשב"כ ובכוחות הביטחון. כשהתפוצצה פרשת השב"כ, בייניש, שהכירה את האנשים באופן אישי ועבדה איתם על בסיס יומיומי, חוותה טראומה אישית.

כשניצן התמנה לעוזרה, פרקליטות המדינה כבר היתה מצויה בעידן של שיקום יחסים אטי עם מערכת הביטחון. אבל גם כך, מפתיע לגלות שבמישור הזה ניצן לא ירש מבייניש שום דבר. פעם, כשנשאל מפורשות אם ירש משהו מטראומת פרשת השב"כ של בייניש, הוא התלבט רגע ואמר שאינו חושב כי אנשי השב"כ משקרים לו או מסתירים ממנו עובדות רלבנטיות. הם עברו את הטלטלה שלהם, אמר, אני משוכנע שהיום הם אומרים אמת. זה לא שאני לא בודק אותם כמו כל לקוח, אבל אני לא חושב שהם משקרים. אני באמת חושב שהם טובי הבחורים, אידאליסטים אמיתיים.

הנטייה של ניצן לתחום הביטחוני התבררה כמעט מיד אחרי שהתמנה לעוזרה של בייניש. אחרי תקופת הכשרה קצרה, החלה בייניש לשגר אותו לבית-המשפט לבדו. ניצן הוא דובר רהוט. טיעוניו קולחים, בהירים, נחרצים. כבר מתחילת הדרך הוא הפגין ביטחון עצמי שיש למעט פרקליטים. הוא לא מתבלבל, לא נבהל, לא מהסס להתנפל בכל הכוח על הנקודה הכי רגישה של הצד שכנגד. ואחרי כל זה, צריך לומר, הוא כמעט תמיד מנצח.

בשנותיו הראשונות בפרקליטות לא הפסיד ניצן שום קייס בבית-המשפט. בכל פעם שניצח היתה בייניש אומרת לו: שי, עד שלא תפסיד לא תהיה פרקליט ראוי לשמו. ניצן חייך אז, והוא מחייך גם היום כשמזכירים לו את התקופה ההיא, אבל ניצחון הוא עדיין עניין מרכזי בעיניו. זו לא תכונה שלילית לעורך-דין, אבל זו תכונה שפרקליטים נוטים להצניע. בפרקליטות המדינה מדברים בדרך-כלל על צדק ומידתיות ואיזון ראוי. ניצן מדבר על ניצחון והפסד. כשנשאל פעם איך הרגיש אחרי בג"ץ העינויים, שבו הגן על שיטות העבודה של השב"כ, הוא ענה: כל הפסד הוא מטען שאתה מתמודד עמו. הוא לא חשב להתעכב על תוכנו של התיק.

התכונה הזו, צריך לומר, היא אחת הסיבות לכך שניצן נקרא לדגל כמעט בכל פעם שפרקליטת המדינה או היועץ המשפטי לממשלה נדרשים להשיב אישית על עתירה לבג"ץ. ראשי המערכת, שיכולים לבחור מי ייצג אותם, בוחרים בניצן גם כשלא מדובר בעניינים ביטחוניים, ויש להם סיבות טובות. יצר הניצחון שלו, הכישרון המשפטי ויכולתו להתמודד עם התקשורת, המתלווה לתיקים המפורסמים הללו, הם שילוב יקר מפז. העניין הוא שפה ושם מוביל אותו שילוב להתנגשויות חזיתיות ומיותרות עם הצד שכנגד.

כך, למשל, היה בעתירתו של אריה דרעי, שביקש כי בג"ץ יורה ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד עד התביעה יעקב שמולביץ' בשל שקריו במהלך עדותו בבית-המשפט המחוזי. ניצן, שייצג את היועץ המשפטי לממשלה, התעקש כי שמולביץ' לא שיקר, למרות שפרקליטי דרעי הביאו משווייץ מסמכים שהוכיחו את ההיפך. כשהשופטים לחצו עליו בעניין זה, אמר ניצן כי הוא לא מתרגש מהמסמכים מאחר שאין לו דרך לדעת מה טיבם, והאם הם מסמכי-אמת. יגאל ארנון, מצוות ההגנה של דרעי, קם על רגליו. כשהוא חמוש בכל נימוסיו הטובים, הזכיר ארנון שהוא-עצמו, יחד עם עו"ד נבות תל-צור, הביא את המסמכים משווייץ ולפיכך הוא אחראי לאמינותם.

ניצן לא התרשם. אני לא יודע, אמר לשופטים, אני כבר ראיתי בתיק הזה הכול. ארנון, חיוור, דרש התנצלות. ניצן אמר שלאור הדברים שאנשי דרעי אמרו על בייניש, כשייחסו לה קונספירציה עם התביעה משווייץ, הוא זה שממתין להתנצלות. ארנון הכחיש, אבל עד שהשופטת דליה דורנר לא התערבה, ניצן אפילו לא מצמץ.

בפסק-הדין, צריך לומר, קבעו השופטים ששמולביץ' אכן שיקר. זה לא מנע מהם לדחות את העתירה ולהחליט שלא להתערב בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. בשורה התחתונה, אם כן, ניצן ניצח.

על ביטחוניזם ופטריוטיזם

מטבע הדברים, בשנים שעברו מאז סיים לשמש עוזרה של בייניש והצטרף למחלקת הבג"צים, הספיק ניצן להפסיד יותר מתיק אחד. כמה מהפסדיו היו המפורסמים שבהפסדי הפרקליטות בשנים האחרונות. כך למשל, בג"ץ העינויים שבו קבעו תשעה שופטים פה אחד, כי כוחות הביטחון לא יורשו להפעיל על נחקרים אמצעי-לחץ פיזיים, אלא במקרים של חשש לחיים ובאישור מוקדם של היועץ המשפטי לממשלה.

ניצן, שייצג את השב"כ בתיק הזה, כמו במאות עתירות קודמות שהגישו נחקרים בבקשה להורות לחוקרים להימנע מנקיטת לחץ פיזי, מקפיד להדגיש תמיד שהוא לא המציא את קו-ההגנה בתיקים הללו, רק פיתח את מה שקבע לנדוי בדוח שלו. באוזני קולגות הוא אוהב לשחזר את מה שקרה אחרי פסק-הדין: איך ירד מאולם המשפטים אל חדר הפרקליטים ודיווח לפרקליטת המדינה שבג"ץ הורה להפסיק את הלחץ הפיזי, איך שמע אותה מדווחת הלאה אל ראשי השב"כ שיש להפסיק מיידית את השימוש בלחץ פיזי. השעה היתה עשר וכמה דקות, הוא נוהג לספר, ובבת-אחת הכול פסק. תחשבו על זה, הוא אומר. אבל לא כל מאזיניו מסוגלים לחשוב על מה שקרה בחדרי-החקירות עד שהגיעה הוראת הבג"ץ.

על ההפסד בעתירה הזו אומר בדרך-כלל ניצן כי מדובר בהפסד ידוע מראש. בג"ץ שיווע לחקיקה של הכנסת, אבל הכנסת סירבה. למי ששואל אותו אם לא היה עדיף להתקפל בלי שבית-המשפט יידרש להכריז שאסור לענות אנשים, הוא אומר: לפעמים אתה צריך ללכת עם הלקוח שלך להפסד, אם הוא מבין לאן הוא הולך ומשוכנע שזה הכי טוב בנסיבות הקיימות. זה התפקיד שלך כעורך-דין.

עו"ד ותיק, העוסק גם בתחום הביטחוני: "כל מי שמופיע מול שי ניצן בבית-המשפט יודע שהוא לא נמצא שם רק על תקן עורך-דין. הוא בא מתוך אמונה שלמה ולהט אידאולוגי סוחף ומחויבות אדירה לשירותי הביטחון. שי ניצן הוא המתוק של מערכת הביטחון הישראלית. אני אקרא לזה ביטחוניזם, הוא יקרא לזה פטריוטיזם. ניקח, למשל, את תיק העינויים. ניצן הוא בחור מוכשר מאוד, שמבין משפטים. הוא היה יכול לדעת שהתיק אבוד, אבל למרות זאת הוא ניהל את התיק בלהט והתעקש על טיעוני הגנת הצורך (פטור מאחריות פלילית, הניתן בתנאים מסוימים למי שפוגע באחר כדי להציל חיים או למנוע סכנה מוחשית לפגיעה חמורה בגוף או ברכוש, ע' פ'). היה ברור לכולנו שהוא עושה כך כי הוא מאמין שראוי להשאיר לשב"כניקים את שיקול-הדעת, כי הם בחורים טובים והם יעשו רק מה שחיוני וחיובי.

"זה לא דקלום, זו אמונה שלמה, וכשמדובר באמונה אין בכלל טעם להתווכח איתו. גם מישאל חשין, כשהיה במחלקת בג"צים, היה מאוד אידאולוגי. הצדק איתו, וזה הכול. אבל אצל חשין היו מקרים שבהם הוא הרגיש שהוא לא יכול להגן, ואז הוא שם רגל על הברקס ולא הגן. אני לא זוכר מקרה שבו ניצן אמר: אני על זה לא מגן. הוא הפרקליט הכי מגויס שיש בסביבה, וזה גורם לכך שבתיקים שהוא מייצג את המדינה בהם, המדינה היא מאוד חד-צדדית ופחות מאוזנת".

ניצן דוחה בביטול את הטענה כי הוא נכון להגן על כל קייס. בעבר, כשהתבקש לפרט מתי סירב להגן על תיק כלשהו, הוא לא שיתף פעולה. מבחינתו, מדובר בעניינים פנימיים שאין לחשוף אותם, למרות שהוא מדגיש כי היו מקרים לא מעטים שבהם חשב כי רשות ציבורית נוהגת באופן לא ראוי והעביר את עמדתו לפרקליטת המדינה.

ניצן אינו מאמין שפרקליט בשירות המדינה רשאי להחליט שהוא מסרב לייצג תיק, אלא אם מדובר בעניין בלתי חוקי. במקרים כאלה, מצווה הפרקליט לפנות לממונים עליו ולהותיר להם להתמודד עם ראשי המערכת הציבורית. ברוב המקרים, הוא טוען, מתקבלת עמדת משרד המשפטים. כששאלו אותו האם סירב אי-פעם לייצג את המדינה בתיק ביטחוני, אמר כי גירוש של 415 אנשי חמאס היה רק פעם אחת. רוצה לומר: רק במקרה ביטחוני אחד סירבה פרקליטות המדינה לייצוג משפטי, אז איך אפשר לבוא אליו בטענות.

אחד ההפסדים היותר מטרידים שנחל ניצן בבג"ץ היה בפרשת 21 הלבנונים החטופים, בהם שייח עובייד ומוסטפה דיראני. צבי ריש, פרקליטם של הלבנונים שהוחזקו במעצר מינהלי, הנחיל לניצן את ההפסד הראשון בבג"ץ ב-1997, לאחר שהמדינה הציגה מסמך ובו כתב מוסטפה דיראני כי הוא משחרר את ריש מייצוגו. ריש טען כי על דיראני הופעלו לחצים ואיומים, וביקש להיפגש עמו. המדינה סירבה וריש עתר לבג"ץ. על-פי הצעת הנשיא ברק, הוחלט שריש יכתוב לדיראני מכתב, שבו יבקש ממנו לפגוש אותו, ובית-המשפט יתכנס שוב לאחר תגובתו של דיראני, אם יהיה בכך צורך.

ריש כתב לדיראני שהוא מבקש להעביר לו מסר מהמשפחה. דיראני השיב לו שוב שהוא משחרר אותו מהייצוג. בבית-המשפט טען ריש כי תשובתו של דיראני מוכיחה כי מישהו מכתיב לו את התשובה ומונע ממנו לפגוש את עורך-דינו. "שיקום מישהו באולם ויגיד לי שסביר בעיניו כי אדם המנותק מהעולם כבר כמה שנים מקבל מסר שיש בעבורו הודעה ממשפחתו, ומה שיש לו להגיד מרצונו החופשי זה 'אני משחרר אותך מהייצוג'". היה שקט באולם. ניצן התרומם. "בעיניי זה סביר", אמר.

בג"ץ הורה לאפשר את הפגישה בין ריש לדיראני. במהלכה טען דיראני, בנוכחות מתורגמן של בית-המשפט, כי חוקריו איימו עליו ודרשו ממנו לפטר את ריש. התיק הזה הוביל בגלגול מאוחר יותר לפסיקת בג"ץ שלפיה אין להחזיק את הלבנונים במעצר מינהלי כקלף-מיקוח עתידי בעסקת חילופי שבויים.

ריש: "אני מודה שכבר שנים אני מנסה לנחש איזה תיק יצליח לטרוד את מנוחתו של הפרקליט ניצן. לא הטריד אותו שעציר המנותק מהעולם מסרב לקבל מסר ממשפחתו. זה לא הדליק אצלו נורה אדומה שמא מישהו מהחוקרים שהוא מייצג עושה משהו אסור. לא הטריד אותו שאנשים מוחזקים במעצר מינהלי שנים. מאז אני סקרן באשר לאופן שבו הוא רואה תיק. אני סקרן לברר מהם הגבולות האדומים שלו, אם בכלל. בתיקים שניהלתי מולו הוא לא גילה שום נטייה להכיר בקיומו של הזולת.

"חרף מאמציי, לא הצלחתי לאבחן עד היום האם הוא פועל בשל אידאולוגיה, או שהאידאולוגיה היחידה היא שהוא מגן על המדינה ולא משנה מה. ניצן הגן על עמדת מערכת הביטחון שלפיה אין לשחרר את הלבנונים החטופים בשל שיקולי ביטחון, ויומיים אחר-כך, כשהוגשה עתירת משפחת ארד, הוא התייצב כדי להגן על העמדה שצריך לשחרר אותם. הלוא זה דבר והיפוכו. בעתירה שהגשתי בשמם של דיראני ועובייד כדי שיופגשו עם הצלב האדום, ניצן הציג גם את עמדת הרמטכ"ל שאמרה לא, וגם את עמדת היועץ המשפטי לממשלה שאמרה כן. אפילו בסיטואציה הזו, תחת המטרייה של היועץ המשפטי לממשלה, ניצן לא אמר דברים דומים".

ניצן, כך נראה, מתפלא מאוד כשמועלית בפניו הטענה שלפיה אין לו קווים אדומים ברורים. כשהוטחה בו בעבר הטענה הזו הוא התבטא: "אני חרד לזכויות אדם לא פחות, ואולי יותר, מכל פרקליט אחר. אני מאמין גדול בזכות-האדם הבסיסית שלא להתפוצץ ברחוב בגלל מחבל מתאבד, ואני עושה כמיטב יכולתי לקדם אותה. אני מאמין גדול בזכותהאדם הבסיסית של אנשים לצאת בבוקר לעבודה ולחזור הביתה בשלום בלי להירצח. ואם אנשי מערכת הביטחון אומרים שהריסת בתים וגירושים מרתיעים מפגעים, ויש להם דוגמאות לפיגועים שנעצרו בגלל לחץ המשפחות, שחששו מהרס הבית, אז אין לי שום בעיה מצפונית ללכת בדרך הזו. להיפך.

"צריך להחליט אם נלחמים בטרור או לא נלחמים בו, ואני חושב שצריך להילחם. השקפת-העולם שלי אומרת שהריסת בתים זה רע, אבל אובדן חיי-אדם זה רע הרבה יותר. לכן הריסת בתים שמונעת אובדן חיי-אדם זה בפירוש דבר טוב. כנ"ל לגבי מעצר מינהלי או גירושים. מי אמר שרק למחבלים ובני-משפחותיהם יש זכויות-אדם? ומה עם האזרחים הישראלים, להם אין זכויות?"

ניצן משיב לטיעון כי הריסת הבתים פוגעת בבני-משפחה חפים מפשע, כי בהתבסס על הניסיון המצטבר, במקרים רבים המשפחה יודעת ותומכת, ולפיכך הצגתה כחפה מפשע אינה מדויקת. בכל מקרה, גם אם היא חפה מפשע, לדעתו מוצדק להרוס את הבית כאמצעי-הרתעה כלפי מפגעים עתידיים. לשיטתו, למרות שההרס פוגע לעתים בזכות הקניין של חפים מפשע, צריך לעשות בחירה במסגרת האיזון בין זכות הקניין שלהם לזכות החיים של אחרים, ובחירה זו אינה חד-משמעית. כל זה במקרה שהבית העומד להיהרס שייך רק למשפחתו הגרעינית של המפגע. אם גרים בבית אחרים, אין להרוס בתים. זו עמדת הפסיקה וזו גם גישתו הערכית. הנה דוגמה לקו אדום, מבחינתו.

"מידה של כוחניות"

ההתנהלות האישית של ניצן בבית-המשפט גיבשה סביבו שובל ארוך של עורכי-דין נעלבים. הוא לעולם לא יקדים שלום לפרקליט הצד שכנגד, מתלוננים עורכי-דין; לעולם יביט על עורך-דין פרטי מתחיל מלמעלה. "כשאתה מופיע מול ניצן בבג"ץ, זה ברור שהוא במגרש הביתי ואתה האורח", אומר עו"ד מזרח-ירושלמי, המתמחה בעתירות לבג"ץ. "השופטים מתייחסים אליו באמפתיה גמורה; תמיד יזכירו כמה הוא עובד קשה עם כל העתירות הביטחוניות האלה. לפעמים יש להם כל מיני בדיחות פנימיות שנוגעות לתיקים קודמים שלו, שאתה לא מבין. כל ההתייחסות אליו היא כאל מי שמציל את המצב מול כל העותרים האלה. רק חסר שבית-המשפט יעניק לו עיטור על התנהלותו בשדה-הקרב המשפטי".

פרקליט אחר, המתמחה גם הוא בעניינים ביטחוניים, מתלונן: "פרקליטות המדינה זוכה תמיד ליחס מיוחד בבית-המשפט. ניצן הוא המיוחד שבפרקליטי המדינה. כל הכללים הדיוניים לא חלים עליו. הוא יכול להעביר לך את תגובת המדינה בחריגה גדולה מהזמן שנקבע, בלי שביקש ארכה, ודאי לא ממך, אבל גם לא מבית-המשפט, ואין לך מה לעשות. אם אתה היית חורג ככה, היו מוחקים לך את התגובה, אבל בניצן אפילו לא ינזפו. זה ברור שאם הוא איחר זה מפני שהיו לו כל העתירות הביטחוניות האלה, שאתה וכמותך מציפים בהם את המערכת".

גם עורכי-דין שמופיעים מול ניצן בעתירות בתחום הפלילי מרגישים שלא תמיד מדובר בקרב הוגן. פרקליטיו של דרעי, למשל, התלוננו יותר מפעם אחת על כך שניצן חורג מלוחות-הזמנים שקבע בית-המשפט מבלי שביקש ארכה. בית-המשפט התעלם מהעניינים הללו במשיכת כתף. במקרה אחר, במהלך הדיון בעתירה שביקשה להורות ליועץ המשפטי לממשלה לחקור את עד התביעה יעקב שמואלביץ', טען ניצן כי רובינשטיין עוד לא מסר את עמדתו בעניין המשפט החוזר, ולכן העתירה מוקדמת. בג"ץ קיבל את עמדתו ומחק את העתירה.

כל זה קרה בבוקר. בארבע אחר-הצהריים הוגשה עמדת רובינשטיין בעניין לנשיא אהרן ברק. ניצן, חשוב לומר, הוא חלק מצוות הפרקליטות בשאלת המשפט החוזר, והוא ידע שמדובר ביום האחרון להגשת עמדת היועץ המשפטי לפרשה. אז כשהוא אמר שרובינשטיין עוד לא מסר את עמדתו, הוא אמר אמת. אבל, טוענים פרקליטי דרעי, האם בג"ץ היה מוחק את העתירה לו ידע שרובינשטיין כבר גיבש את עמדתו והוא אמור למסור אותה בתוך שעות אחדות?

עו"ד נבות תל-צור: "יש אצל ניצן הזדהות מוחלטת עם המערכת שהוא מייצג. ההזדהות הזו, יחד עם המוטיבציה העזה לנצח, מובילה אותו לעתים למידה של כוחניות בזירת בית-המשפט. החריגה מלוחות-הזמנים היא ביטוי אחד. ניצן הרי יכול להרים לך טלפון ולבקש ממך שתסכים לארכה, אבל הרבה פעמים הוא לא טורח אפילו. הוא יגיש את החומר כשייצא לו, ויתעלם לחלוטין מלוחות-הזמנים שקבע בית-המשפט. ואתה, לך תשתולל עכשיו".