העיר הכי דמוקרטית בישראל

העיר לוד היא אלופת ישראל בתחום תעשיית הבחירות. העיר זוקפת לעצמה שישה ראשי עירייה בשש השנים האחרונות, 14 סיעות על 19 מושבי מועצת העיר והתעניינות שיא בפוליטיקה מוניציפלית. לרגל הבחירות מביאה רינת ברקוביץ' את סיפורה של עיר שמנסה לצוף מעל המים אך עסוקה בקמפיין תעמולה אינסופי ומתיש "2002 הייתה שנה טובה לבחירות בלוד", אומר ז'ק שטרית, מזכ"ל העירייה, שהיה אחראי על מערכת הבחירות שהתקיימה בלוד במאי השנה. מספר שיא של 18 סיעות, רובן עצמאיות, התמודדו על 19 המושבים של מועצת העיר. סיעה לכל 4,000 איש. "בדרך כלל מתמודדות בין 12 ל-14 סיעות", הוא מוסיף. 14 מהן הצליחו להיכנס, לכולן מושב אחד או שניים, למעט סיעת הליכוד, שמחזיקה בשלושה מושבים. לשם השוואה, 31 המושבים בעיריית תל אביב מתחלקים בין תשע סיעות בלבד.

הבחירה הדמוקרטית למעשה, השנה התקיימו בלוד שתי מערכות בחירות, האחת רגילה והשנייה פנימית. אבל גם השנים הקודמות האירו פנים לעיר מוכת הבחירות: שישה ראשי עירייה התחלפו בלוד בשש השנים האחרונות.

סדר האירועים הוא כזה: בשנים 1996-1983 שימש מקסים לוי ז"ל כראש העירייה. משפנה ב-1996 לפוליטיקה הארצית החליף אותו סגנו, בני רגב. בבחירות המוניציפליות שהתקיימו ב-1998 בכל המדינה זכה פנחס עידן. לאחר כשנתיים בתפקיד פרש בגלל הגירעון הכבד, שלא אפשר לו לנהל את העיר. את מקומו תפסה ועדה קרואה שמינה משרד הפנים, מעין כונס נכסים בראשות אריה ביבי.

עם סיום תפקידה, כאמור, התחוללה בעיר מערכת בחירות נוספת, במאי השנה. מקסים לוי, יו"ר סיעת הליכוד, נבחר לכהן כראש העירייה. ארבעה חודשים לאחר שנכנס לתפקיד נפטר לוי מהתקף לב. הוחלט שראש העירייה החדש ייבחר בבחירות פנימיות, מתוך חברי המועצה, ולא בבחירות כלליות. שוב נבחר רגב, הסגן, לתפקיד. "תעשיית בחירות", קורא לזה איש העסקים ארקדי שטיין, יו"ר סיעת ישראל ביתנו, "תעשיית בחירות שמגלגלת מיליוני שקלים בשנה".

"לוד היא עיר של קיבוץ גלויות", אומר יורם מרציאנו, סגן ראש העירייה ונציג מפלגת העבודה. אם לשפוט על פי ריבוי הסיעות, לוד היא לא בדיוק כור היתוך. יורם בן-ארוש דובר העירייה: "יש כאן כיתתיות ועדתיות שמשתקפות בנכונותו של הבוחר לתת את קולו לכל רסיס מפלגה". לכל אחד משלושת המגזרים העיקריים בעיר - דתיים, עולים וערבים - יש כמה סיעות שמייצגות אותו. בולטת בהיעדרה - מפלגת עלה ירוק.

לזאב אוריאל, יו"ר סיעת נווה אביב, שהיא גם שכונת העולים, יש הסבר לריבוי הסיעות בעיר: "העירייה פשטה את הרגל מבחינת היכולת שלה לנהל את העיר, וכל אחד חושב שהוא יכול לפעול יותר טוב". שכונת נווה אביב היא השכונה הגדולה בלוד ומונה כ-17 אלף איש. אף שיש לה סיעה במועצה, בכל השכונה אין ולו מתנ"ס אחד.

קסם מיוחד בכל עיר אחרת מתקבלות הבחירות המוניציפליות באדישות כלשהי, ואילו בלוד קלחת הבחירות אינה פוסחת על התושבים. 60 אחוז מהם הצביעו בבחירות האחרונות, ואת האירוע החגיגי שבגינו מתכסים כל הבניינים בדגלי המועמדים הם מכנים "פסטיבל".

בתל אביב, לשם השוואה, הצביעו בבחירות האחרונות רק 40 אחוז מבעלי זכות הבחירה. מעורבותם של התושבים אינה מסתכמת בהליכה לקלפיות. שיחה אקראית עם תמי בלסן, תושבת העיר, הפכה בתוך דקות לוויכוח פוליטי לוהט מרובה משתתפים, שנסב בעיקר על יתרונותיהם וחסרונותיהם של המועמדים הבולטים.

"מאז ומעולם היה הציבור בלוד מעורב בפוליטיקה", אומר שטרית. "זאת עיר מאוד פוליטית", אומרת גם ריטה ריינשטיין, ישראל בעלייה, האישה היחידה במועצה. "אני חיה פה כבר 22 שנה, וכל ילד בן תשע כבר לומד לדבר פוליטיקה". ואכן, גם מיכאל ודריה, שמפאת גילם הצעיר עדיין אינם מצביעים, פורשים בפניי משנה פוליטית סדורה המגלה בקיאות רבה בעניינים המוניציפליים.

בני שפר, מנהל בנק לאומי, תושב העיר וחבר מועצה, מספר כי לישיבות המועצה מגיעים עשרות תושבים מתעניינים. כל אלה הופכים את לוד, עיר המונה בסך הכול 73 אלף נפש, לגן עדן לפוליטיקאים. עיר שלפוליטיקה המקומית שלה יש קסם מיוחד.

שום אבטלה אף אחד לא שוכח לפנחס עידן את הקמפיין שהביא אותו לראשות העירייה ב-1998, למרות שאפילו לא היה תושב. מוטי מורל עיצב לו את הססמה: "לוד פצצה מתקתקת". משה בן-לולו, שהיה עוזרו האישי של מקסים לוי והיום הוא מקשר בין העירייה לכנסת, צוחק: "לא משנה מי ראש העירייה בלוד, העיקר שיגיע מהליכוד". בכל אופן, הפוליטיקאים המקומיים הפנימו את הלקח, אולי אפילו טוב מדי. כמעט כל שיחה מתחילה או נגמרת בבקשה מבוישת שלא להוסיף על התדמית הרעה של העיר.

"עיקר הבעיות של העיר טמון בכך שלא השכלנו לספר לתקשורת על הדברים הטובים שיש בלוד", קובל גבי אסרף, נציג עם אחד ויו"ר האופוזיציה בעירייה. נדמה שעם כל הכבוד לבעיות הרבות בלוד, הפוליטיקאים כאן מתעסקים בעיקר במיצוב. בעטיפה, ולא בתוכן. אולי זה מסביר גם את העובדה המדהימה שבעיר פועלים תשעה מקומונים. ובעצם, גם בחירות זה עניין של תדמית.

כל מי שראיינתי הפך בתוך דקות מעטות למליץ יושר מטעם, החל במפקד תחנת המשטרה וכלה בפוליטיקאים מהאופוזיציה ומהקואליציה. לא אגזים אם אומר שעברתי שטיפת מוח: המיקום הגאוגרפי של העיר ופוטנציאל שדה התעופה, איירפורט סיטי וחינוך מעולה, מוזיקה, פסיפס, המדינה אשמה, אין סמים. אין אבטלה.

- רגע. אין סמים?

ריינשטיין: "נכון שיש מקומות שהמשטרה לא נכנסת אליהם, אבל זאת בעיה מקומית. מבחינת צריכת הסמים לוד הכי נמוכה במדינה".

"כולם יודעים שלוד היא מרכז סמים, ולא עושים שום דבר", זורה ארקדי מלח על התדמית המפורסמת של לוד כמקום שבו כספומטים של סמים פועלים באין מפריע ולאור היום. "אפילו אביגדור קהלני קנה כאן סמים בביקור מתוקשר, כשהיה שר הפנים".

פניתי למפקד המשטרה, סנ"צ יוסי בוקר. להלן תגובתו, לשיפוטכם: "בשנה האחרונה השתנה המצב להפליא. היום פועלים כאן רק 13 כספומטים, חצי ממה שהיה כאן לפני שלוש שנים. מתח הרווחים שלהם ירד ל-40 אחוז, והפעילות מתקיימת בעיקר בלילה. אין עוד פקקי תנועה של מוניות נרקומנים במרכז העיר". הוא ביקש להעביר מסר לאומי: "משטרת לוד היא משטרה חזקה".

מודיעין, שלום הפער בין סימני הסטטוס המוכרים בשאר הארץ ובין המציאות בלוד הוא עצום: בעיר רבת הפוטנציאל שיש בה שדה תעופה אין אפילו בית מלון אחד. אין גם בית קולנוע, פאב, בית קפה או מרכז ספורט מפותח. רק בתים, חינוך ותזמורת.

בן-לולו: "מקסים אמר שאם היה רץ למערכת הבחירות בנס ציונה או בראשון לציון, היה לו קל, משום שהערים הללו נבנו על ההגירה מלוד". על פי ההיגיון הזה, הוא היה מצליח גם במודיעין ובשוהם, המושכות אליהן את האוכלוסייה החזקה של העיר. למרות ש"אין אבטלה", כ-50 אחוז מתושבי העיר הם נתמכי סעד. "כמעט כל מי שיכול עוזב", אומר בן-ארוש (ומיד מפנה אותי לדבר עם "הגרעין הלא קטן של אנשים חזקים שנשארו").

תמי הייתה עוזבת "אם היה לי כסף". גם מיכאל ודריה לא מתכוונים להישאר פה כשיגדלו: "אין כאן כלום, אפילו לא בית קולנוע. פעם בכמה זמן אנחנו יוצאים לבלות מחוץ לעיר".

בינתיים הם מכנים את השכונה שלהם, נווה אביב, "הקריה", "כדי לא להיות חלק מהעיר". מיכאל: "כולם התלהבו מהכספומט שמקסים הכניס לשכונה. עכשיו אנחנו לא צריכים להגיע ללוד בשביל להוציא כסף".

יש ועדה לוד מחזיקה ועדת תדמית. בוועדה, שהחלה לפעול לפני כמה חודשים, חברים אנשי ציבור ותקשורת, תושבי לוד בעבר ובהווה כמו יוסף וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים בישראל, בני שפר, העיתונאי דני קיפר, רחל פרימור, שדרן הרדיו מנחם פרי ועוד.

ברוך דגון, דובר הטוטו, יו"ר הוועדה: "כדי למשוך אנשים מבחוץ קודם כול צריך לשנות את הסטיגמה של העיר מבפנים, כדי שהתושבים ירגישו שיש להם תקווה". לוועדת התדמית אין סטיקרים. דגון היה היחיד שדיבר על תוכנית עבודה קונקרטית, והזכיר את המילה עשייה. לא מה צריך לעשות, לא מה המדינה הייתה צריכה לעשות, לא מה התקשורת צריכה לעשות, אלא פשוט "אנחנו מאמינים בעשייה ולא בססמאות".

גירעון עצום של כ-170 מיליון שקל והיעדר מקורות הכנסה מעכבים יותר מכול את הפיתוח של העיר. בעקבות הגירעון, כאמור, התמנתה לעיר ועדה קרואה מטעם משרד הפנים. "רק מחיקת חובות תוכל להציל את לוד, כמו שעשו עם הקיבוצים", טוען אריה ביבי שעמד בראשה.

אזורי התעשייה של העיר היו יכולים להכניס ארנונה, אבל כמו שאומר ארקדי, "החברות הגדולות קמו ועזבו כי לוד גובה את הארנונה הגבוהה ביותר במדינה לאזורי תעשייה".

אבא גנוב נושא "הבנייה הלא חוקית", שם קוד לקיפוח התושבים הערבים בעיר המעורבת, תופס חלק נכבד במצע הבחירות של הסיעות למיניהן. לוד היא דוגמה ל"שתי ערים לשני עמים", כמו שמציג זאת עארף מוחארב, יו"ר סיעת אל-ואחדה (האיחוד): "בשכונות הערביות אין תוכנית מתאר, ערבי אפילו לא יכול להגיש בקשה להיתר. לשכונות היהודיות אנחנו מנועים מלהגיע".

הגיוני שרגב, איש העבודה בעברו הקרוב, יגיד ש"פתרון לערבים הוא פתרון ליהודים", אבל גם מצע הבחירות של ארקדי, שמייצג את העולים, מתמקד במיגור הבנייה הלא חוקית - קרי הערבים - כתנאי לשיפור איכות חייהם.

ככלל, המפלגות הסקטוריאליות מציעות הצעות סקטוריאליות: הערבים הולכים על שוויון, הרוסים דואגים לעולים, והדתיים רוצים לייבא חובשי כיפות.

מה מציעות הסיעות הגדולות? בהיעדר תקציב שיאפשר פעילות, פרנסי העיר הם אלופים במציאת פתרונות אינסטנט להצלת העיר. "הבטחה של אריק" נתפסת כאן כתוכנית פעולה, והתוכניות הגרנדיוזיות שמופרחות באוויר קשורות רובן לשינויים שהמדינה צריכה לעבור. רבים משתמשים במושגים ערטילאיים כדי לתאר את "האשמים": "המערכת", "המנגנון העירוני" וכו'.

"איך יכול להיות ששדה דב, נמל אשדוד ושדה התעופה באילת נמצאים בתחומי עיריות ומשלמים להן ארנונה, ואילו נמל התעופה לוד מתקיים כרשות עצמאית?" תוהה מרציאנו ושוקע בשעשועים מתמטיים הנוגעים לסיפוח הנמל לשטחה המוניציפלי של העיר. כדי שזה יקרה הוא מוכן ששדה התעופה ישלם רק 30 אחוז מהמסים של הרשות. אבל הוא לא מספר שנמל התעופה הלאומי היה פעם בשטחה המוניציפלי של העיר. שביתות של עובדי עירייה שיבשו את תפקודו, והוא הפך לרשות עצמאית. כמו רבים אחרים, גם הוא מציע לספח את איירפורט סיטי, עיר התעשייה החדשה, שנמצאת היום בשטחה של מודיעין.

לשם כך הוא אפילו מוכן לחלוק עם מודיעין את המסים. לוד תצא נשכרת, מודיעין לא תיפגע, ורק אזור התעשייה ישלם מסים גבוהים יותר. ועדת גבולות בוחנת בימים אלו את נושא הגבולות המוניציפליים של העיר.

רגב לא מאמין שאפשר לעשות משהו: "רק קשרים אישיים יכולים להציל את לוד", הוא אומר. מקסים לוי, ראש העירייה שנפטר באוקטובר, היה לאגדה. כולם מזכירים אותו בערגה, אומרים שהיה "מקסים, בדיוק כמו שמו". הוא היה ראש עירייה 13 שנים, עד שעזב לפוליטיקה הארצית. רבים מציינים את 1996, שנת פרישתו מן העירייה, כשנה שבה החלה לוד להידרדר: בשנה זו החלה הבנייה הלא חוקית, בשנה זו החלה ההגירה ההמונית מן העיר וכו'. בן-לולו: "זה כמו אבא שעזב את הבית והילדים שלו יצאו לתרבות רעה".

אחיסמך בידינו שטרית: "למקסים הייתה מערכת יחסים אישית עם אריאל שרון. הוא הוציא ממנו הבטחה לטפל בלוד באופן אישי, להצעיד את העיר קדימה. בזכותו יש החלטת ממשלה הנוגעת לעיר לוד. בזכותו אריק הגיע לכאן לארבעה ביקורי עבודה".

אפילו שפר, איש העבודה, מרעיף עליו שבחים: "ליכולת שלו לגייס את כל ממשלות ישראל לטובת העיר לוד אין אח ורע בשום מקום. הוא גייס משאבים, הכריזמה שלו עשתה המון". קשרים אישיים אינם תופעה ייחודית ללוד, אבל כאן זה נתפס כעשייה.

כעת, לאחר מותו של לוי, חרדים כולם מה יהא בגורלה של תוכנית ההבראה שהבטיח אריק למקסים.

פיתוח הגוש המזרחי של העיר, כלומר סיפוח המושבים אחיסמך, גנתון ובן-שמן ללוד, נחשב לגולת הכותרת של תוכנית ההבראה של העיר. הרעיון הוא בנייה של צמודי קרקע ושכונות ליוצאי צה"ל על ידי הפשרת קרקע חקלאית. כמו שהוקמה מודיעין. בגנתון תיבנה מכללה אקדמית, ובאחיסמך שכונה חדשה של אלפי יחידות דיור שתיקרא נווה מקסים.

האטרקטיביות של השכונות החדשות נעוצה בעיקר בכביש עוקף לוד-רמלה, שמנתק אותן מהעיר. בן-ארוש: "האוכלוסייה החדשה החזקה שתגיע לכאן לא תסבול מהתדמית השלילית של העיר, ומצד שני תיצור כאן תדמית חדשה חיובית". בקיצור, שהתושבים החדשים יפתחו את הפוטנציאל.

ראש עירייה צריך להיות מהליכוד אפשר להבין את ההתלהבות של התושבים מהפוליטיקה המקומית. רבים מהפוליטיקאים, בייחוד במפלגות הגדולות, הם שועלי בחירות ותיקים, כוכבים. בלוד, שבה אין אפילו קבוצת כדורגל הגונה, הבחירות הן ההצגה הכי טובה בעיר, מה גם שרוב השחקנים מוכרים להם אישית.

"העיר עוברת בירושה", אומר אסרף. שטיין: "העירייה היא אירוע משפחתי - בעלי הכיסאות לא יכולים לעזוב".

"בלוד הכול אפשרי, הכול תלוי בעונה ובשכונה", אומר אסרף, וחושף טפח מהביזנס הפוליטי: "אין נאמנות אידאולוגית, הכול קשרים אישיים. מפלגת העבודה תמכה בבני רגב מהעבודה, בבני שפר מהליכוד ובאברמוביץ'. האיש שנמצא במקום הרביעי ברשימה של מקסים לוי מהליכוד עדיין שייך למפלגת העבודה".

רגב, איש העבודה, נכנס למועצת העיר כמועמד עצמאי לאחר שזכה בבחירות במאי בכ-700 קולות. בזכות קשריו האישיים עם מקסים לוי הפך לסגנו, ובזכות הקשרים האלו התמנה לראש העירייה, "פה אחד", לדבריו.

גם ב-1996 החליף רגב את מקסים. מאחר ש"ראש העירייה צריך להיות מהליכוד", התפקד השבוע רגב לליכוד.

בין מרציאנו לאסרף מתנהלת יריבות דביקה, שלא לומר לוהטת. השניים נכנסו לעירייה ברשימה משותפת, יורם מרציאנו כנציג העבודה, וגבי אסרף כנציג עם אחד. עם כניסתם למועצה התפצלו השניים. מרציאנו נכנס לקואליציה וכיהן כיו"ר הדירקטוריון של החברה הכלכלית, ואסרף הפך ליו"ר האופוזיציה. כל אחד מהם טוען כיום לבלעדיות על המצע המשותף, וגם על הבג"ץ שהגישו נגד הוועדה הקרואה.

לאחר מותו של לוי התקדם מרציאנו לתפקיד סגן ראש העירייה, "בזכות מערכת היחסים החמה שהתפתחה ביני ובין מקסים", לדבריו. הוא קובל על שההסתדרות אינה נותנת יד לתוכנית ההבראה שהציע. יו"ר ההסתדרות המקומית הוא גבי אסרף. השניים, אגב, הם גיסים.

הצעירים מוחים "אני עוד אהיה ראש העירייה של לוד", אומר אסרף, שלדבריו הבחירות הפנימיות עשו לו עוול. הוא הגיע למועצה עם כ-8,500 מקולות הבוחרים, במקום השני לאחר לוי. לאחר פטירתו של לוי נחקק חוק חדש שקובע שבמקרה טרגי מועצת העיר יכולה לבחור את ראש העירייה מתוכה, בבחירות פנימיות. אסרף: "בעיקרון הם חוקקו חוק שהוא אנטי אסרף, או חוק בני רגב. מאחר שאני לא מאנשי שלומם של כרישי הנדל"ן, לא נבחרתי. הגעתי למקום השני למרות שהתמודדתי מול מקסים, שגם היה חבר כנסת וגם כיהן כראש העירייה יותר מ-13 שנה. לאחר פטירתו החוק קבע שהולכים לבחירות. עכשיו במקום שתהיה מערכת בחירות של שלושה חודשים, קיבלנו מערכת בחירות של שנה, כי כולם בעירייה מתעסקים עכשיו בבחירות של אוקטובר".

לשטיין אין שום בעיה לפרגן לפוליטיקאים המקומיים, כל זמן שאינם מתחרים בו על קולו של הבוחר. "צריך לפטר את כולם. אין שם אחד ששווה את הכיסא, חוץ מזאב אריאלי, שנבחר על ידי הציבור כי הוא תורם. הוא פותח מועדונים, שותל עצים. גם שבתאי קטש יכול להישאר. אין לי שום ויכוח איתו כי הוא דואג לאוכלוסייה הדתית. חוץ מזה כולם אינטרסנטים". יוצא מן הכלל בעיניו הוא מרציאנו: "מרציאנו בן אדם. לא שאני אוהב אותו, אבל יש לו כריזמה. הוא יכול להצעיד את העיר קדימה. השאלה אם הוא רוצה".

"לוד נכשלה בגלל ההנהגה", אומר שבתאי קטש, בן 26, יו"ר הסיעה העצמאית הכוח הצעיר. "המטרה הראשונה שלנו היא לשנות את השלטון הנוכחי. הם לא מעוניינים לקדם ולטפח את העיר". קטש נמצא כרגע באופוזיציה, אבל בימים אלה "אני אמור להיות בקואליציה יחד עם רגב. הגעתי למסקנה שאני לא יכול להשפיע מהאופוזיציה".

עארף מוחארב לא מתרגש מהפתרונות של רגב לערבים: "שמעתי על רגב. הוא טוב בדיבורים. אני שמח שהוא נבחר, לפחות הוא לא יזיק".

איפה הפועל?

הפוליטיקאים של לוד אוהבים את העיר, איש מהם לא מעוניין להתקדם הלאה לפוליטיקה הארצית. אבל כל האכפתיות והאהבה אינן מכסות על חוסר העשייה ועל אובדן האמונה שבכלל אפשר לעשות משהו. העסקנות כאן מתקיימת למען עצמה. ריינשטיין צופה שבעוד עשר שנים לוד תהיה "השער של המדינה". לדבריה, "כל מה שצריך זה טיפה זמן וסבלנות". גם רגב מלא תקווה ואופטימיות, ונימוקו הגיוני לא פחות: "אין לעיר לאן לרדת יותר". שנאמר, לוד מיצתה את הפוטנציאל שלה להחמיץ את הפוטנציאל שלה.

העיניים של רגב נוצצות כשהוא מדבר על הפועל לוד, קבוצת הכדורגל העירונית שפעם זכתה בגביע המדינה. "היא הייתה הבייבי שלו. הוא מימן אותה, הוא הרים אותה", מספר בן-ארוש. נדמה שהבחירות הן בילוי שמעביר את הזמן, תחליף לקבוצה שכבר לא קיימת. בסופו של דבר, המנהיגים מתחלפים במשך שנים בינם לבין עצמם, ובכל מקרה מאמינים שרק קונקשנס יצילו את העיר. שטיין הוא היחיד שהסכים להצהיר את מה שרבים אמרו שלא לציטוט: "נמשכתי לפוליטיקה כי יש לי זמן".

באוקטובר יתקיימו כאן בחירות נוספות, בפעם השביעית בשבע השנים האחרונות. לא משעמם לרגע בגן עדן של הפוליטיקאים. הבחירות של היום הן רק משחק מקדים לבחירות של מחר. מרציאנו אומר ש"לוד היא הראי של המדינה, כל הבעיות שלה התנקזו לכאן".