בגידה, חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון

פלונית (להלן: "האשה") ואלמוני (להלן: "הבעל") נישאו בשנת 1982. במהלך תקופת נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים. הצדדים וילדיהם התגוררו בדירה בפתח-תקוה השייכת לבעל ורשומה על שמו מלפני הנישואין. דירה בבני-ברק בבעלות האשה מלפני הנישואין - ועל שמה - הושכרה, ודמי השכירות שימשו את המשפחה. הבעל הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני בשנת 1996, בה נכרכו מזונות האשה והילדים, הצהרה בדבר הזכויות ברכוש וחלוקת הרכוש המשותף. בית הדין האיזורי פסק, כי האשה חייבת לקבל באופן מיידי גט מן הבעל. לאור הודאת האשה, כי קיימה במהלך הנישואין יחסי אישות עם אדם אחר, נפסק כי היא הפסידה את כתובתה ועל כן הבעל פטור ממזונותיה וממדורה ומכל חיוביו כלפיה.

בעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים, בית הדין דחה את טענת האשה, כי בהתאם להלכת השיתוף, יש לחלק את הרכוש שווה בשווה בין הצדדים. נקבע, כי על הצדדים חל חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), ולפיו נכסים שהיו לצדדים ערב נישואיהם או שקיבלו במתנה בתקופת נישואיהם, אינם נכנסים בגדר איזון המשאבים. כן נפסק, שאף לפי הלכת השיתוף, אין זה ברור שהאשה זכאית לנכסים שהיו לבעל לפני הנישואין, ובכל מקרה היא הפסידה את זכויותיה בשל היותה מורדת ובגידתה בבעלה. לפיכך נקבע, כי הדירה בפתח-תקוה תישאר בבעלותו הבלעדית של הבעל, ואילו הדירה בבני-ברק תישאר בבעלותה הבלעדית של האשה. על פסק דין זה הגישה האשה ערעור לבין הדין הרבני הגדול.

בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעור האשה. נקבע, כי הכנסת דירת המגורים, השייכת לאחד הצדדים קודם לנישואין, לגדר הנכסים המאוזנים, מנוגדת לאמור בחוק יחסי ממון. כן נקבע, כי אין להחיל את הלכת השיתוף לצד הסדר איזון המשאבים, ובכל מקרה אין לראות בבגידת, האשה שהתמשכה על פני 12 שנה, כמקימה חיי שיתוף ואחווה. כך, בייחוד לאור העובדה שלכל אחד מן הצדדים דירה בבעלותו מן התקופה שקדמה לנישואין, ולא ננקטה על-ידם כל פעולה לשינוי הבעלות הנפרדת על הדירות הללו.

על פסק דין זה הגישה האשה בג"ץ לבית המשפט העליון, שדן בו בהרכב השופטים: הנשיא ברק, שטרסברג-כהן ופרוקצ'יה. פסק הדין ניתן מפי הנשיא.

לטענת האשה, בית הדין התעלם מן ההלכות המחילות את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים, וזאת אף על זוגות עליהם חל חוק יחסי ממון. כך, בייחוד כאשר מדובר בדירת המגורים של בני הזוג. לטענתה, גם נכסים מלפני הנישואין שהביא עימו אחד מבני הזוג למסגרת הנישואין, נכנסים תחת הלכת השיתוף, כאשר הדבר נלמד מהתנהגות הצדדים. לטענתה, במקרה דנן מלמדים החיים המשותפים של הצדדים על קיומה של חזקת שיתוף בכל הנכסים, כאשר שני בני הזוג ראו בדירת הבעל - למרות רישומה על שמו - נכס משותף ועשו יחדיו שימוש בהכנסות מהשכרת דירתה שלה.

לטענת הבעל, הלכת השיתוף אינה חלה על בני זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. בנוסף, לא מתקיימות במקרה דנן הנסיבות להכללת דירת המגורים בגדר חזקת השיתוף. זאת, שכן לא זו בלבד שהאישה לא הביאה כל עובדות התומכות בקביעה שכזאת, מעבר למגורים המשותפים בדירה, אלא שגם ממצאי בתי הדין שללו זאת מפורשות לאור ההפרדה הרכושית ובגידתה המתמשכת בבעל.

אין חולק - קובע הנשיא ברק - כי בני הזוג נשוא עתירה זו נישאו לאחר יום 1.1.1974 ואשר על כן חל עליהם באופן עקרוני חוק יחסי ממון. על פי סעיף 5 לחוק, במסגרת איזון המשאבים לא נכללים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין.

על יסוד הוראה זו והתשתית העובדתית, הגיעו הערכאות הקודמות שדנו בסוגיה למסקנה, כי המדובר בנכס שהיה לבעל עוד קודם לנישואין ומטעם זה אין לאישה כל זכות בו.

אלא שטענת האישה היא, כי זכותה בדירה הרשומה על שם הבעל קמה לה מכוח חזקת השיתוף. אכן, שאלה לא פשוטה היא, אם חזקת השיתוף ממשיכה לחול לצד חוק יחסי ממון (ראו ע"א 1915/91 2084, 3208 א' יעקובי נ' יעקובי ואח'; ע' יעקובי ואח' נ' א' יעקובי; משה קנובלר נ' מזל קנובלר, פ"ד מט(3) 529, 564, 587-589, 606-605, 621, 635). כך בייחוד במצבים בהם קשר הנישואין בין בני הזוג לא נותק לגמרי (כפי המצב במקרה שלנו, בו ניתן אמנם פסק דין למתן גט אולם זה טרם בוצע - והשוו: רע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ' ח'אלד אבו רומי (טרם פורסם)). כך בייחוד לגבי דירת המגורים.

זאת ועוד: גם אם חלה חזקת השיתוף לצד חוק יחסי ממון, תיתכן שאלה באשר לתחולה של החזקה על נכסים "חיצוניים" של בני הזוג, ובייחוד נכסים שלא ביגיעתם המשותפת של בני הזוג במהלך חיי הנישואין (ראו ע"א 95/ 1882 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865, 872-871, 877, ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (דרחי), פ"ד מח(3) 685, 692 ו-696-695; ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה(4) 709, 715).

אולם, הנשיא ברק אינו נצרך להביע עמדה בשאלות אלו בנסיבות המקרה שבפנינו. כך, שכן גם אם חזקת השיתוף חלה באופן עקרוני על בני הזוג, ואף חלה באופן עקרוני על נכס שנרכש לפני הנישואין (ומבלי להכריע בדבר), הרי שיתר נסיבות המקרה מובילות למסקנה, שאין עילה להתערבות בפסק דינו של ביה"ד הרבני, לפיו אין לכלול את דירת המגורים הרשומה על שם הבעל במסגרת חזקת השיתוף ואין לאישה זכויות בה.

אכן, יסוד הכרחי בחזקת השיתוף - כמו גם בהחלתה על נכס זה או אחר - היא ההרמוניה בין בני הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם. ואכן, במקרה שבפנינו הנישואין בין הצדדים נמשכו 17 שנה. אולם, הראיות בענייננו, אינן מצביעות על חיי נישואין שהתנהלו בהרמוניה. כך נקבע על ידי ביה"ד הרבני, כי האישה הודתה שבגדה בבעלה במשך 12 שנה מתוך 17 שנות הנישואין.

כמו כן, לאורך כל שנות הנישואין הקפידו בני הזוג לשמור על ההפרדה בבעלות שתי דירותיהם, זאת אף שגרו יחדיו בדירת הבעל. לא ננקטה על ידם כל פעולה שהיא לשינוי הבעלות על הדירות. אכן, לא אחת נפסק, כי אין די ברישום דירה על שם אחד מבני הזוג כדי לסתור את חזקת השיתוף, אך עם זאת, במקרה דנן אין האמור בבני זוג להם דירת מגורים אחת, אלא בבני זוג אשר לכל אחד מהם דירה הרשומה על שמו ואשר בחרו לגור יחדיו באחת מן הדירות תוך הותרת הרישום על כנו.

בנסיבות אלו, הגם שאין בהן לכאורה כדי לשלול את תחולת הלכת השיתוף על שאר הנכסים של בני הזוג שנרכשו במהלך חיי הנישואין (ומבלי להכריע בעניין זה), אין בהן כדי לקיים את התנאים להחלת הלכת השיתוף על דירת הבעל.

התוצאה הסופית: העתירה נדחתה. בג"ץ 3995/00 בית המשפט העליון.

השופטים: ברק, שטרסברג-כהן ופרוקצ'יה.

בשם האישה: עו"ד גרון. בשם הבעל: עו"ד דיבון.