היישובים כבני ערובה

תארו לכם הורים, שיום אחרי יום ההולדת ה-18 של הילד, לוקחים אותו לשיחה ומודיעים לו כך: תשמע, שמרנו את כל הקבלות, ניהלנו את הספרים בנאמנות ועשינו חשבון מדויק של הוצאות הגידול שלך עד אתמול. החשבון הוא ככה וככה, ואתה מתבקש להחזיר את החוב, או לחתום לנו שאתה מסכים להמשך אפוטרופסות שלנו עליך, כולל זכות חתימה בבנק.

כך אפשר לראות את נושא הגישור בפני משה ניסים - דרישת הסוכנות היהודית לקבל אחוזים מהפשרת קרקע חקלאית. בעצם הגישה יש מידה של התנהגות בעלים ופטרונות שאין לה מקום. נכון, הסוכנות סייעה בהקמה ובביסוס של ההתיישבות, ואולי אפילו במיליארדי שקלים מהקמת המדינה.

בכך היא מימשה את כוונת התורמים מיהדות העולם, שלא היתה להם מטרה או ציפייה להחזר ההשקעה. כשם שהסוכנות לא לקחה עמלה על תקבולים מתנובה בגין התוצרת החקלאית ועל ההכנסות מהתעשייה הקיבוצית, ספק אם יש לה הצדקה לדרוש אחוזים מהקרקע, דבר שהיא עושה תוך איום בטרפוד פרויקטים.

בעניין הקרקע יש כאן גם מעין ניסיון לגבייה כפולה. מצד אחד, הסוכנות, באמצעות קק"ל, מקבלת כל שנה ממינהל מקרקעי ישראל את חלקה בשיווקי קרקע, בסעיף "העברות לבעלים" (בניכוי הוצאות ניהול וכלליות).

מדובר, למשל בשנה חלשה כמו 2002, ב-400 מיליון שקל (אדמות קק"ל הן הטובות ביותר שבקרקעות המינהל בהיותן בתוך ובקירבה לערים, למשל 60 דונם בפרויקט פי גלילות). מצד שני, רוצים פיצוי נוסף בגין ההשקעות והסיוע ההיסטורי ליישובים.

צריך להסביר לסוכנות, שאי אפשר להיות אפוטרופוס עד בלי די, וצריך להניח כבר לקיבוצים ולמושבים לגדול ולנהל חיים עצמאיים. מה שבטוח הוא, שלסוכנות אסור לנצל את כוחה כדי לעצור את ההתפתחות ביישובים, ואם היא רוצה להתחשבן, שתעשה זאת רק מול המדינה, ולא באחזקת הישובים כבני ערובה.