כונס נכסים הזמין מציעים לרכוש נכס שבכינוס נכסים. לאחר שהוגשו הצעות, נערכה
התמחרות בין המציעים ובסיומה נקבע הזוכה. לאחר שנסתיימה ההתמחרות ביקש מציע
להעלות את הצעתו. השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש המחוזי בי"ם היתה, מה עדיף - האם
חובת השוויון במכרז, או, שמא, השגת המחיר המירבי?
במסגרת תיק הוצל"פ שפתח בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") נגד החייבים
בועז מזרחי ואח' (להלן: "החייבים"), מונה עו"ד יששכר בר-הלל (להלן: "הכונס")
ככונס נכסים לחנות של החייבים בשוק מחנה יהודה בירושלים (להלן: "החנות"). לצורך
מכירת החנות פרסם הכונס בעיתונים הזמנה להציע הצעות לרכישת החנות, כשעל פי
הערכת השמאי שווי החנות הוא 90 אלף דולר, ובמסגרת מימוש מהיר, שוויה הוא 76,500
דולר.
בעקבות פרסום המודעה בעיתון, התקבלו שלוש הצעות לרכישת החנות: הצעה אחת ע"ס
35,111 דולר; הצעת יעקב מלליס (להלן: "המבקש") ע"ס 70 אלף דולר; והצעת חיים
ושחר ימין (להלן: "המשיבים") על סך 74 אלף דולר. לאחר תום המועד להגשת ההצעות,
נקבע הליך התמחרות במשרדו של הכונס.
במסגרת ההתמחרות העלו המשיבים את הצעתם עד ל-125,500 דולר בצירוף מע"מ, כאשר
המבקש לא הציע הצעה גבוהה יותר. בעקבות כך הודיע הכונס, כי הוא יפנה לראש ההוצל"פ
בהמלצה לאשר את המכירה למשיבים.
למחרת יום ההתמחרות, התקשר המבקש לכונס והודיע לו, שמצא מקור כספי המאפשר לו
להגדיל את הצעתו לסך 130 אלף דולר בתוספת מע"מ. בעקבות כך שלח הכונס למבקש
ולמשיבים הזמנה לקיום התמחרות נוספת. בתגובה לכך שלחו המשיבים לכונס מכתב,
ובו הם טענו שהם זכו כבר במכרז וכי הם רואים בחומרה את הניסיון לקיים התמחרות
נוספת.
בעקבות כך פנה הכונס לראש ההוצל"פ, בבקשה למתן הוראות, שיורה לו באיזו מן החלופות
לבחור: אישור המכירה למשיבים תמורת 125 אלף דולר; לחילופין, לערוך התמחרות
חדשה בין המבקש לבין המשיבים על בסיס הצעתו החדשה של המבקש בסך 130 אלף דולר.
ראש ההוצאה לפועל (הרשם א. פוני) קבע, כי יש לראות במשיבים כמי שזכו במכרז,
שכן הצעתו המשופרת של המבקש ניתנה לאחר סיום ההתמחרות, וכי אין בה כשלעצמה
להעשיר את קופת הכינוס בסכום משמעותי. על החלטה זו הגיש המבקש בר"ע לביהמ"ש
המחוזי בירושלים, שנדונה בפני השופט מ. דרורי.
במסגרת הדיונים בערעור העלה המבקש את הצעתו לסכום של 150 אלף דולר, אך המשיבים
סירבו לקיים התמחרות נוספת, דבר שלא הותיר ברירה בפני ביהמ"ש אלא לפסוק.
כל צד התבסס על פסק דין אחר של בית המשפט העליון העוסק בסוגיה דומה. המבקש
תלה יהבו בפסק דינה של השופטת דורנר (רע"א 8305/01 הסתדרות מדיצינית "הדסה"
נ' רו"ח דורון שורר, לא פורסם), אשר בו נקבע, כי כאשר נערך מכרז למכירת בי"ח
"משגב לדך" בירושלים, ולאחר מכן הוגשו הצעות חדשות, איפשר בית המשפט המחוזי
בירושלים (הנשיא זילר) למתמודדות החדשות להגיש את הצעותיהן ולקיים התמחרות
נוספת.
בקשת רשות הערעור שהגישו הזוכות בסיבוב הראשון לבית המשפט העליון - נדחתה.
כאשר בית המשפט העליון ראה בעיקר משימתו של המפרק או הנאמן, להשיג תוצאה גבוהה
יותר, וקבע, כי "אי פתיחתו של הליך המכירה למתמודדים חדשים עלול להעמיד את
נושי עמותת בית החולים בפני שוקת שבורה".
מאידך גיסא, התבססו המשיבים על פסק דין אחר של בית המשפט העליון - לוי נ' ברכה
פ"ד נה (4) 410. בפרשה זו קבעה השופטת פרוקצ'יה, כי חובת השיוויון במכרז מתגברת
על הגשת המחיר המירבי, ועל כן לא אישר בית המשפט העליון לאפשר התמחרות חדשה
לאחר שהסתיימה ההתמחרות הראשונה.
השופט דרורי קובע, כי על פי נקודת המוצא, זכות הקניין מאפשרת לכל בעל רכוש
למכור את רכושו למרבה במחיר. גם אם השיטה המשפטית קובעת, כי במקרים מסויימים
במקומו של בעל הרכוש מתמנה נאמן, מפרק, מנהל עיזבון או כונס נכסים, אין בה
כדי לשנות את המצב המשפטי האמור; אותו נאמן, מפרק, מנהל עיזבון או כונס, צריך
לפעול למען השגת מירב התועלת הכלכלית מהנכס, שהוא של בעל הנכס, קרי: מציאת
קונה המוכן לשלם את הסכום הגבוה ביותר עבור הנכס. זו המטרה וזה היעד. המכרז,
הוא אמצעי בלבד להשגת מטרה זו.
"עם כל הרצון לאפשר מכרז בתנאים הוגנים וסבירים, כל עוד לא נסתיימו הליכי המכרז
וניתן לשלב בו מציעים נוספים, יש לאפשר את הדבר, וזאת כדי להשיג את התכלית
המרכזית, שהיא השגת המחיר הגבוה ביותר עבור הנכס. דברים אלה נכונים כאשר מדובר
בבעל נכס הזכאי לרכושו שלו, ומי שמוכר את הנכס הוא בעל תפקיד הממונה על-ידי
בית משפט, כגון מנהל עיזבון. קל וחומר שנכונים הדברים כאשר בעל התפקיד חייב
להפיק מהנכס את מלוא ערכו לא רק עבור בעליו, אלא אותו בעל תפקיד משמש גם כנציג
הנושים.
"המשיבים שמו את עיקר הדגש על כך, שהם הפכו להיות כמעט לבעלי הנכס מכוח הליך
ההתמחרות שנערך בפני הכונס. ברם, בהודעה שפרסם הכונס בעיתון, ביחס למכירת הנכס,
נאמר במפורש, כי התקשרות עם המציע טעונה אישור של לשכת ההוצל"פ בירושלים, וכי
דיני המכרזים לא יחולו על הזמנה זו. מכאן, שלמשיבים בתור מי ש"זכו" בהתמחרות,
אין כל זכות קנויה, אלא רק ציפייה, כי כונס הנכסים ימליץ לראש ההוצל"פ לאשר
את אותו מציע כזוכה בהתמחרות.
"על כן, כאשר בפרק הזמן שבין ההתמחרות לבין הפנייה להוצל"פ התגלה לכונס מידע
נוסף, לפיו יש מציע נוסף, הביא הכונס בפני ראש ההוצל"פ את הנתון החדש הזה.
מן הראוי היה כי ראש ההוצל"פ היה מזמין לדיון שבפניו את שני המציעים, והיה
עורך התמחרות בפניו או מאפשר התמחרות נוספת בפני הכונס. "הפער בין הצעת המשיבים
לבין הצעתו החדשה של המבקש הוא בסכום אבסולוטי של 25 אלף דולר, והוא גבוה ב-20%
מהסכום שהציעו המשיבים. במקרה כגון דא מן הראוי לאפשר התמחרות נוספת".
השופט דרורי סובר, כי לעניין שלפנינו חשובה התוצאה לנושים ולמבקש עצמו, שהוא
השוכר של החנות אשר משמשת לו לפרנסתו.
מנקודת מבטם של המשיבים, כל אשר ארע הוא אובדן ציפייה, ומולו ניצב אינטרס הנושים
ובעלי החנות להשגת המחיר המירבי של החנות, ערך אשר במסגרת האיזון גובר.
התוצאה: נפסק, כי באם יפקיד המבקש ערבות בנקאית בסך 10% מהצעתו המשופרת, יוכלו
לעשות כן גם המשיבים, ואז תיערך התמחרות נוספת בפני הכונס. באם לא יעשה כן
המבקש - יזכו המשיבים על בסיס הצעתם בסך 125 אלף דולר. באם לא יעשו כן המשיבים
- יזכה המבקש על בסיס הצעתו בסך 150 אלף דולר.
בר"ע 4070/02, ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט מ. דרורי.
בשם המבקש: עו"ד ש. בירנר.
בשם הכונס: עו"ד טולוב.
בשם המשיבים: עו"ד ע. כבירי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
