"אני אירגון של אדם אחד"

"אני בר-מזל: מצאתי את המקום היחיד בעולם בו יש 30 אלף יהודים ואין בית כנסת", צוחק נורברט צימבליסטה - יזם נדל"ן יהודי-שווייצרי, אשר מימן את הקמת בית הכנסת והמרכז ליהדות באוניברסיטת תל-אביב. היום (א') נחנך המרכז בידי נשיא המדינה, עזר ויצמן, והנשיא השווייצרי, פלביו קוטי. הטכס במרכז צימבליסטה הוא הסיבה לביקורו של קוטי, ביקור ראשון של נשיא שווייצרי.

כאשר החל צימבליסטה לגלגל את רעיון הקמת בית הכנסת, הוא לא חשב שהטכס ייערך בתקופה כה רגישה ביחסי ישראל-שווייץ - פרשת פקדונות קורבנות השואה בבנקים מצד אחד, פרשת סוכני המוסד מצד שני. הוא גם לא חלם, שהדבר יאלץ אותו לצאת מן האלמוניות בה חי עד כה. בתחילת הראיון עימו סירב צימבליסטה להצטלם, באומרו שתמונתו מעולם לא הופיעה בעיתונות; לקח לו זמן להבין, שביומיים הקרובים הוא ממילא לא יוכל להתחמק מן הצלמים.

צימבליסטה נולד ב-1926 בעיר וורמס שבגרמניה - הלא היא וורמיזא ההיסטורית, מן המפוארות שבקהילות ישראל באירופה ועירו של רש"י. אביו היה יצרן סיגריות, בן המעמד הבינוני. לבני הזוג היתה אזרחות פולנית, ובשל כך גורשו בסתיו 1938 לפולין. "לא עזבנו קודם. אמנם בכל יום המצב הורע, אבל ההורים שלי תמיד אמרו: לא יכול להיות גרוע יותר. כאשר הבנו שהמצב באמת יהיה גרוע יותר, אף מדינה לא רצתה לקבל אותנו", מסביר צימבליסטה.

עד שהגיעו ההורים ובנם היחיד לפולין, כבר הושג הסכם בין וארשה לברלין והם הרשו לחזור לביתם. כעבור שבועיים ראה צימבליסטה הצעיר את בית הכנסת של רש"י - היחיד בעיר - עולה בלהבות בליל הבדולח. כעבור שנה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברחה המשפחה לבלגיה ושם נכלאה, משום שנכנסה למדינה בצורה בלתי חוקית. ביום הפלישה הגרמנית, במאי 1940, נפתחו שערי מחנה המעצר והאסירים שוחררו. צימבליסטה בן ה-14 איבד את הוריו, נדד בצרפת והתפרנס ממלאכות מזדמנות.

בספטמבר 1942 החלו הגירושים מן האיזור, שהיה עד אז בשליטת משטר וישי הפרו-נאצי. משפחת צימבליסטה, ששוב התאחדה, החליטה לברוח לשווייץ. לאחר שחצו את הגבול ופגשו באחד השומרים, אמרו השלושה בשמחה: הגענו לארץ החופש. התלהבותם היתה קצרת מועד: השומר הודיע להם, שמחובתו לגרשם חזרה לצרפת, שכן אלו הן ההוראות שקיבל. "אני לא יודע אם הוא אמר כך בכוונה או לא, אבל הבנו, שבפעם הבאה שניכנס - אל לנו לדבר עם אף שומר", משחזר צימבליסטה. בלילה הבא שוב חצתה המשפחה את הגבול, ונתפסה רק כאשר כבר היתה מעבר לאיזור הגבול.

למזלה של המשפחה, היה זה בעת שבשווייץ גבר הלחץ הציבורי נגד גירוש הפליטים היהודיים, והממשלה איפשרה לחלקם להישאר במדינה. בני המשפחה הופרדו ונשלחו לשלושה מחנות עבודה. למזלו של צימבליסטה הצעיר, הוא הגיע למחנה שמפקדיו נהגו בפליטים בצורה הוגנת: "עבדנו בחקלאות ובסלילת דרכים. נכון שעבדנו קשה, אבל כל השווייצרים עבדו אז קשה. לא היה חסר לנו אוכל, השערים היו פתוחים, יכולנו לצאת ולבוא כרצוננו - למרות שרשמית רק סופי השבוע היו חופשיים - ופעם בשישה שבועות קיבלנו שלושה ימי חופשה. הם הצילו את חיינו".

- וכיצד אתה חי עם העובדה, שהשווייצרים גירשו 40-30 אלף פליטים יהודים אחרים, רק משום שהיו יהודים, וכמעט כולם ניספו?

צימבליסטה: "רע מאוד - בדיוק כשם שאני מרגיש רע מאוד עם האמריקנים שגירשו את האוניה 'סנט לואיס' לגרמניה, ועם האנגלים שסירבו לתת ויזות לארץ ישראל, ועם כל העולם שבא ב-1938 לוועידת אוויאן וסירב להעניק מקלט ליהודים".

לאחר המלחמה עבר צימבליסטה למילאנו, ושם גילה את הבוננזה הגדולה: בנייה. העיר היתה הרוסה מהפצצות בעלות הברית, והביקוש לדיור היה כה גדול, עד שדירות נמכרו עוד בטרם החלה הבנייה. עם מעט הכסף שחסך, בנה צימבליסטה את הבניין הראשון; ברווחים בנה בניין שני, גדול קצת יותר; וכך הלאה.

"מעולם לא היו לי חובות, ולכן לא נעשיתי יזם ענק, אלא בניתי ככל שאמצעי איפשרו לי. בשלב מסוים בחיים, אתה צריך להחליט אם אתה רוצה לאכול טוב או לישון טוב; אני מעדיף לישון טוב. לכן, כאשר יש משבר בנדל"ן, אני יכול לחכות שהוא יעבור ולהמשיך הלאה". בשיטה זו בנה שורה של בתי דירות ובתי מלון, בעיקר בשווייץ.

בישראל אין לו עסקים; הוא תורם לבני ברית, קרן היסוד ועוד, אבל "אני לא רוצה להרוויח בישראל". חוץ מזה, "אני ארגון של אדם אחד, ואפילו מזכירה אין לי. אני רוצה לשלוט בעסקים בשטח, וקשה לעשות את זה בחו"ל". באותה צורה בדיוק פיקח צימבסליטה על הקמת בית הכנסת: תחילה בא לארץ לשבוע בחודש, אחר כך לשבועיים, ואת ששת השבועות האחרונים בילה ברציפות בארץ.

רעיון הקמת בית הכנסת עלה במוחו של צימבליסטה, כאשר ביקר באוניברסיטה ביום הזיכרון לאחד מהוריו. כאשר ביקש לומר קדיש, הוא נלקח למרתף באחד הבניינים, בו נאספו מרצים וסטודנטים לתפילת מנחה. צימבליסטה, המגדיר עצמו כמסורתי השומר שבת וכשרות, נדהם והציע להקים בית כנסת. באוניברסיטה לא התלהבו וטענו שרק %3 מן הסטודנטים הם דתיים. חישוב מהיר העלה, שמדובר בכ-1,000 איש - די והותר כדי למלא בית כנסת.

אחר כך קמה צעקה מכיוון הקונסרבטיבים והרפורמים, כנגד העובדה שמדובר בבית כנסת אורתודוכסי. גם לכך נמצא פיתרון: בבניין הוקם ממילא אודיטוריום, והוסכם שבני קהילות אלו יוכלו לערוך בו תפילות. "אני בעד אחדות העם היהודי", מסביר צימבליסטה את הפשרה שהושגה. ברוח זו, מיועד הבניין גם למיפגשים ברמה אקדמית בין דתיים לחילוניים, במרכז בראשותו של פרופ' אהרון דותן. "יש הפרדה בין חילוניים לדתיים כבר בגן הילדים וקשה לאחד אותם חזרה, אבל ננסה לעשות משהו", אומר צימבליסטה. "לאחר רצח רבין הגעתי למסקנה, שזו הבעייה היחידה המאיימת על קיומה של ישראל". לצד בית הכנסת והאודיטוריום, כולל המרכז - גם מוזיאון לתערוכות יודאיקה מתחלפות ובית מדרש ממוחשב.

צימבליסטה אינו רוצה להרחיב את הדיבור בשאלה כיצד הביא לטכס היום את הנשיא קוטי, ואומר רק, שכאשר כתב לקוטי והזמין אותו לבוא - הוא התבקש לבוא למשרד החוץ (התיק שבידיו של קוטי) ולהסביר במה מדובר. קוטי שמע והסכים לבוא.

- בימים אלו, מה אתה קודם - יהודי או שווייצרי?

"זו השאלה הקשה ביותר. מצבנו אינו קל. השווייצרים נדחפים כעת להתבונן אל עברם, והם עשו ועושים זאת, יותר מכל מדינה אחרת בעולם - כולל ישראל. לכל ילד יש גם אב וגם אם, ואינך מבקש לבחור את מי אתה מעדיף. לכן אין לי שום בעיה עם מה שמכונה 'נאמנות כפולה'. השווייצרים הצילו את חיי ואני אזרח שווייצרי, ואני יהודי עם 3,000 שנות היסטוריה - ואין שום התנגשות בין הדברים".

- האם הלחץ על השווייצרים היה מוגזם?

"הגיע הרגע בו היו צריכים להכיר בכך, ששווייץ פועלת ברצינות רבה לפזר את צללי העבר. באותו רגע הלחץ היה צריך להיפסק, כדי לתת לשווייצרים לעבוד ולהביא תוצאות.

"מובן שהדבר בא באיחור של 50 שנה ולא יכול להיעשות תוך חודש-חודשיים, אבל זה נעשה ברצינות שלא תיאמן, עם השקעה של מיליונים. להמשיך את הלחץ בנקודה הזו - זה בלתי הוגן".« איתמר לוין « "אני אירגון של אדם אחד" « אומר נורברט צימבליסטה, יזם נדל"ן ומלונות שוויצרי, המתלווה לנשיא שוויץ, פלביו קוטי בביקורו הראשון בישראל * צימבליסטה מימן הקמת בית כנסת באוניברסיטת תל-אביב ורואה ביחסי חילונים-דתיים את עיקר הבעיה של ישראל