זכות הקנין הפרטי: האמנם זכות מקודשת?

לכאורה מסתמנת מגמה חיובית, מבחינת אנשי השימור, שמסמנת אולי שינוי בהתייחסות של המוסדות השונים לנושא שימור מבנים, אך אל נא נמהר לקפוץ למסקנות חפוזות, כי אין הדבר פשוט כל-כך. על רקע חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לא ברורה עדיין המגמה ולא הוכרעה עדיין סוגיית העדיפות בין זכות הקניין הפרטי לטובת הציבור - וייתכן גם שלעולם לא תוכרע. מה גם, ששלוש ההחלטות הללו עדיין מרחפות בים של החלטות בעלות נטייה דווקא לטובת הקנין הפרטי. נראה, שנצטרך לחכות עוד זמן רב עד אשר תיערם פסיקה בנושא, ואנו רק בתחילת הדרך.

עם זאת, ומתוך שמחת "ניצחון" קטנה של אנשי השימור, נפנה כעת להדגיש את ההישג שהושג בפסק דין כרם מהר"ל. במקרה הנדון, היתה זו רשות העתיקות שהקלה בחובתה להגן על האתרים הארכיאולוגיים ונתנה הסכמתה להריסתו של תל בעל חשיבות ארכיאולוגית בעלת משמעות רבה. הפשרת הקרקע לבנייה עמדה בסטירה מוחלטת עם מסקנות הדו"ח המקצועי שהוגש. "משקל מופרז", כדברי השופט ברלינר, "ניתן לזכויות הקנין, בעוד שהאינטרס הציבורי הצטמצם עד לבלי היכר".

הביקורת שהופנתה כלפי רשות העתיקות, האמונה על שמירת הארכיאולוגיה בארץ ישראל, אומנם היתה נוקבת - אך אל נא נשכח לרגע את משמעות הדברים. התרת בנייה על תל היסטורי בדרגת חשיבות כמו זו של כרם מהר"ל מטילה ספק על חפירות הארכיאולוגיה בכלל. עצירת הפגיעה היא הכרח של ממש וצו השעה למעננו ולמען הדורות הבאים. טוב עשה בית המשפט כשהחליט לשים את האינטרס הציבורי לנגד עיניו, לטובת אנשי היישוב כרם מהר"ל ולטובת כל הציבור כולו.

ובעוד ניתן פסק דין אמיץ שכזה, מחליטה הוועדה המחוזית של חיפה לדחות שתי תוכניות אחרות המציעות להרוס בניינים המיועדים לשימור. ביתו של הרב שאר ישוב הכהן, הרב הראשי של העיר חיפה, שמבקש להרוס את ביתו ולבנות במקומו בית דירות. בית שנבנה על הכרמל בשנות ה-30, ושתוכנן ע"י האדריכל הנודע אוסקר קאופמן (מי שתכנן את בית הבימה בת"א וקולנוע אורה בחיפה) ובית חסאן בשכונת בת גלים, בית ראשונים, שגם עליו ביקש היזם להרוס ולבנות במקומו מלונית.

בשתיהן מדגישה הוועדה המחוזית בהחלטתה, כי מדובר במבנים בעלי חשיבות היסטורית וארכיטקטונית, ושהאינטרס הציבורי בהם גובר על רצונות בעליהם. חוות הדעת המקצועיות שנכתבות ע"י מומחים לשימור ולהיסטוריה מדגישות את הערכים ההיסטוריים והערכים הארכיטקטוניים הייחודיים. אובדנם של מבנים אלו הוא אובדנו של הציבור, ובסרט הזה כבר היינו.

המסקנות הנלמדות משלושת המקרים שלעיל נחלקות אם כן לשניים: הראשונה מדגישה את חשיבותה של המודעות הציבורית והשתתפותו של הציבור בהליך התכנוני. אין ספק שהאמירה הציבורית בשלושת המקרים הוכיחה את השפעתה. השנייה מציבה "תמרור עצור": חושבים, ובעיקר בודקים, בטרם מחליטים להרוס מבנה ובמיוחד מבנה שמיועד לשימור. כל זאת יפה כאשר אל לנו לשכוח פרט אחד חשוב והוא שעדיין (לצערנו) "כל עניין הוא לגופו של עניין".

אין מדובר באמירה גורפת ואין מדובר ברפורמה של ממש, אלא בעבודה יחידנית ופרטנית. הסיבה לכך אחת היא: העדרה של תוכנית שימור כוללנית. אולי כאשר נזכה סוף סוף לקבל על עצמנו כחברה תוכנית שימור המחייבת את הבעלים ואת הרשות האמונה על טובת הציבור לקחת אחראיות אמיתית באותם מקרים מיוחדים - נוכל להגיד דיינו. עד אז, נצטרך להסתפק בפירורי השעה, ולהמשיך לרדוף אחרי התרבות של עצמנו.

הכותבת היא אדריכלית, רכזת מחוז חיפה, המועצה לשימור מבנים ואתרים.