תעוזה שקספירית

תיאטרון הספריה מעלה (לראשונה בארץ על במת תיאטרון מקצועי) את סיפורו של המלך הצעיר, שיכור מכוח, המודח מתפקידו על ידי דודנו. לצערנו, ההצגה כבר ירדה מהבמה ונקווה שתשוב בקרוב.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור שהעלאת המחזה הזה - "אחד המחזות המופלאים של שקספיר" - היא "אירוע תיאטרוני בעל חשיבות היסטורית. וזה לא רק ניסיון מהוסס ואמיץ, אלא הצלחה ברורה וצלולה. הוכחה שאפשר לדבר על במה עברית שירה מורכבת ונשגבה, והיא תישמע אנושית, נוגעת ללב, מרטיטה, רלוונטית".

הסיפור מובא "בשירה מורכבת ובהירה, שזכתה לתרגום רהוט ומובן ולא מוותר על מצלול או משקל", וגם זו הוכחה שהקהל הישראלי "מסוגל להתמודד עם תיאטרון תובעני, אם רק יגישו לו אותו". צריך "במאי אינטליגנטי" שגם "יודע להדריך שחקנים ליצירת נוכחויות אמינות, מסוגננות, שיריות ודרמטיות, נותנות כבוד לטקסט, לתרבות, לאמנות התיאטרון, לקהל". וצריך גם שחקנים. שרגא הרפז "הוותיק", דוד ניב, רודיה קוזלובסקי, יגאל רזניק, שי אגוזי, אסף שולומון, וענת זמשטייגמן ה"מדהימה". "אבל זה הערב של איתי טיראן בתפקיד ריצ'רד, שפורט על כל מגוון הרגשות, מיוהרה, דרך אירוניה, פחד, התרפסות, התנשאות והבנה מעמיקה וכואבת של מצבו - וכל אלה ביופי, רהיטות, עומק רגשי ושכנוע עמוק".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") משבח אף הוא את תעוזת התיאטרון בהעלאת המחזה ש"מכיל בתוכו את אחד אחד התפקידים הטראגיים היפים ביותר בקאנון השקספירי".

ההפקה "עוטפת את הסיפור של המלך ריצ'ארד במוסיקה כנסייתית, אך מרחיקה את העלילה מהקודים הנוצריים הימי-ביניימיים ומקרבת אותה לסוג של הוויה גברית אוניברסלית באמצעות תלבושות עור שחורות. ריבוי הנגיעות ההומו-ארוטיות מוסיפות ממד מסקרן ומרמזות על הקשר שבין מיניות מודחקת למלחמה ומאבק על שליטה בחברות מצ'ואיסטיות".

רוב השחקנים מתמודדים היטב עם הטקסט "אך אינם מצליחים לעצב דמויות מורכבות, שיעבירו את המשחק הפוליטי המסובך. להרפז ולזמשטייגמן "יש רגעים מרשימים, אך מי שנושא את המופע על גבו הוא איתי טיראן. הוא מקרין כריזמה בימתית ומוכיח בגרות מפתיעה" ומצליח ליצור "רגעים עזים של שירה תיאטרונית חריפה". ולמרות שההצגה "אינה מספקת את הסחורה במלואה" טיראן "זוהר בה באור נגוהות ומעניק ממשות לדמותו הטראגית של המלך המשורר".

אליקים ירון ("מעריב") מצטרף לברכות קודמיו על הצגת המחזה. שחקני תיאטרון הספרייה מצליחים במקום שבו רוב השחקנים נכשלים. הם "מדברים בשפה ברורה וקולחת מבלי לקפח את צביונו הפיוטי של הטקסט. בתרגומו של זנדבנק מתקבלת כאן חגיגה של שירה... זה גם הישגו העיקרי של הבמאי קוגן". ירון מסכם בשבחים על המשחק לטיראן, והערכה להרפז, סולומון וניב.

בקיצור: מחזהו המופלא והפיוטי של שקספיר זוכה לביצוע מצויין, שפתו השירית המורכבת והנישגבה מצליחה להישמע אנושית, מרגשת ורלוונטית. השבחים הולכים בעיקר לתיאטרון הספרייה על התעוזה שבהעלאת המחזה ולאיתי טיראן על המשחק.