מתחרזת עם שנות ה-30

קצת קשה להימלט בימים האלה מן הדיון בסכנותיה. מאז הזהירו מפניה הבנקים המרכזיים של ארה"ב ושל איזור האירו, לפני שבועיים, היא מככבת בכל דיון ציבורי ובכל דיווח עיתונאי. פרסום שני מדדי המחירים העיקריים בסוף השבוע שעבר כמו נתן אישור דרמטי: המדד הסיטונאי רשם באפריל ירידה של 1.9%, התלולה ביותר זה 56 שנה; הקמעונאי ירד ב-0.3%, או 1.5% ב-12 חודשים, אל הרמה הנמוכה ביותר זה 37 שנה.

מה עושה בנק מרכזי, הרוצה לעמוד על המישמר? מעלה או מוריד את הריבית, כמובן. אינפלציה נמוכה היא זמן טוב להוריד את הריבית קצרת-המועד, חוץ מזה שהיא כבר ירדה לרמות היסטוריות, וגם הריבית ארוכת-המועד נמוכה כמעט באופן חסר תקדים (הריבית על משכנתאות ל-30 שנה עומדת על 5.5%). אפשר להוריד עוד, והשווקים אומנם מצפים להורדה בפגישה הבאה של "ועדת השוק הפתוח", בעוד חודש.

אבל דפלציה אינה רק בעיה מוניטרית, אלא היא מערכת של ציפיות אנושיות, ויש לה אינרציה. אינפלציות רופאו לא פעם באמצעות "טיפול בהלם": מורידים 12 אפסים מן המטבע, ומצמידים אותו לדולר; או מקצצים את הוצאות הממשלה, מעלים את הריבית, חונקים את האשראי, ואין אינפלציה. אבל לדפלציה אין טיפול בהלם. התרופה הטובה היחידה היא תרופת-מניעה.

יפאן, שפעם לימדה את שאר העולם איך מצליחים, מלמדת אותו עכשיו איך נופלים במלכודת חסרת תקווה של דפלציה. היא נמשכת שבע שנים, ושיעורה השנתי האחרון (12 החודשים שהסתיימו ב-31 במארס) עמד על 3.5%. לבנק המרכזי אין עוד עוד מה לעשות חוץ מאשר להדפיס כסף, ולקוות שהדולר יתחזק. אבל הדולר נחלש, וסיכויי יפאן להחלים רעים עכשיו אפילו ממה שהיו.

על פי קרן המטבע הבין לאומית, סכנה ממשית של דפלציה בארה"ב תתעורר רק אם הצמיחה הכלכלית תוסיף להיות חיוורת בשנה וחצי הבאות (אחוז אחד או פחות בשקלול שנתי), ואם האבטלה תעלה (מ-6% ל-8%). נשיא שלוחת ה"פדרל ריזרב" בדאלאס, טקסאס, אומר ל'וול סטריט ג'רנל', כי הסיכוי לדפלציה הוא "אחת לארבע". מוטב להניח שהוא צודק. דפלציה ביפאן היא עניין לא נעים, אבל דפלציה באמריקה מתחרזת קצת יותר מדיי עם שנות ה-30.