מופז פוחד ממים

למראה שר הביטחון, העומד מתחת למטריות המגינות עליו מפני הגשם ומודיע כי צה"ל יכיר בנפגעי הצלילות בקישון כנפגעי צה"ל, נזכרתי בסיסמה החדשה של הקומנדו הימי: "יחידה של גברים שלא פוחדים מכלום. אפילו לא ממים". רא"ל שאול מופז, מתברר, פוחד ממים. השתלשלות פרשת הקישון הוכיחה זאת, ויותר מפעם אחת.

פרשת הקישון מתחילה אצלי בבוקר שבת אביבית לפני כשלוש שנים. חזרתי הביתה מריצה בחוף הים. "צלצל לאירית, היא חיפשה אותך", אמרה לי אשתי.

אירית ליבנה היא חברתי מילדות, והיא גם אלמנתו של סא"ל רפי ליבנה, מפקדי ביחידה וחברי הטוב במשך שנים. בראשו של רפי אובחן גידול סרטני והרופאים בארץ קצבו לו חודשי חיים ספורים. אך רפי המפקד והלוחם לא התרשם. בעזרת אשתו, הרב פירר הקוסם מבני-ברק ומגבית בקרב בוגרי היחידה, הוא טס לסן-פרנסיסקו ועבר ניתוח אצל גדול מנתחי המוח, שהקנה לו חמש שנות חיים נוספות.

אני מתקשר לאירית, והיא מפתיעה אותי בסיפור על זוג עיתונאים שפנו אליה כדי לראיינה על רפי ומחלתו. "טוענים שהצלילות בקישון מסרטנות", היא אומרת לי. "יובל תמיר חולה בסרטן וגילה כי יש קשר בין הצלילה בקישון למחלה. הם חושבים שאולי הקישון הרג את רפי", היא ממשיכה.

"בחיים לא שמעתי על התמיר הזה, הכול נשמע קשקוש, שרלטנות לשמה", אני עונה וממליץ לה להתרחק מהעיתונאים.

"קבעתי איתם למחר. הם באים לצלם אותי עם היומן של רפי", אירית מתעקשת. היא מספרת לי שרפי כתב יומן ובו מצאה קושיות שהוא מעלה בקשר למחלה שתקפה אותו. שתיים מתוך שלוש הסיבות האפשריות למחלה, על-פי רפי, הן מהשייטת: הצלילות בקישון והסודה סיד. זוהי אבקת קלציום שהצולל מכניס למכל מיוחד, כדי לספוח את דו- תחמוצת הפחמן ולאפשר צלילה קרבית ללא פליטת בועות, העלולות לחשוף אותו בשטח אויב. הסיבה השלישית שרפי העלה ביומנו היתה המיקרוגל - בעברו רפי הקים וניהל את "רוטשילדס פאב" בשדרות רוטשילד בתל-אביב.

בשלב הזה של השיחה אני כבר משוכנע שהסתבכנו עם תיאוריית קונספירציה. אני מבקש מאירית שתפנה את העיתונאים אליי. רבע שעה אחר-כך מתקשרת אליי ענת טל-שיר מ"ידיעות אחרונות". "הכול שטויות", אני מודיע לה נחרצות. "אני צללתי המון בחרא של הקישון, שחיתי ב'פישון', ולא יכול להיות שהסרטן של רפי בא משם".

ענת מפרטת באוזניי כמה וכמה מקרים של בוגרי היחידה שחלו בסרטן, וחלקם אף נפטרו. אני מתחיל לאבד את ביטחוני, ומפנה אותה למומחה מספר אחת בנושא, ד"ר יהודה מלמד, ששירת שנים רבות כמפקד המכון לרפואה ימית, היה קצין רפואה ראשי של חיל-הים ונחשב לאוטוריטה בתחום. "יהודה יסביר לך שכל הסיפור מפוברק," אני מבטיח לה, וטס ליפן, להשתתף בכנס תקשורת סלולרית.

כתבת השער ב"7 ימים" עם תחקיר הקישון חיכתה לי בטיסה חזרה מטוקיו לתל-אביב.

אני נוחת בארץ היישר לתוך הקלחת של סיפור הקישון, התופס תאוצה מיום ליום. הדילמה קשה. אני עדיין משוכנע שהכול יתפוגג. אירית, לעומתי, התמקמה עמוק בתוך החבורה שיובל תמיר אסף סביבו לקרב. הלחץ מצד אשתי והילדים, הנחרדים למקרא הכותרות המפחידות בעיתונות, וגילויים על עוד ועוד חולי סרטן בקרב בוגרי היחידה, מתחילים לסדוק את ביטחוני.

שבועות ספורים אחר-כך אני מקבל מכתב אישי ממפקד חיל-הים, האלוף ידידיה יערי, ובו אני מוצא חיזוק לחששותיי. דידי, אחד המפקדים הנועזים והמעולים שצמחו בחיל הים, כותב לי ולחבריי הלוחמים באומץ רב: "אין בכוונותינו להתנער מאחריות לבריאותם של הלוחמים הפועלים עתה ואלה שפעלו בעבר, למילוי המשימות שהטלנו עליהם". אם יתברר כי יש בכך צורך, הוא מוסיף ואומר, כל מי שצלל או שחה בקישון יישלח "להיבדק בדיקה ממוקדת לגילוי מחלות סרטן".

אני שמח על המכתב, שמבטא בעיניי את האומץ של מפקד חיל-הים ואת הגישה שעל צה"ל לאמץ. אולם, לא חולפים אלא ימים ספורים, ואני מקבל מכתב נוסף ממפקד חיל-הים, אשר הונחה, אולי, על-ידי המערכת (קרי, המשפטנים של משרד הביטחון), להסתייג ולמזער את האפשרות שיש קשר בין הצלילות בקישון לבין הסרטן. הצד האחר של המערכת הצה"לית מתחיל להיחשף.

אני עוקב מקרוב אחר דיוני ועדת שמגר. אירית מעדכנת אותי ומשתפת אותי בחרדות ובסבל שהתהליך המכאיב גורם לה ולילדיה. ככל שחולף הזמן ופרשת הקישון נחשפת, אני משתכנע שמדובר במחדל קולוסאלי, שנמשך עשרות שנים.

אני משתדל לעזור ליובל תמיר ולחבורה האמיצה שמנהלת את המאבק. איני משוכנע בקשר שבין הצלילה בקישון לסרטן, אבל אני משוכנע שעל צה"ל לקחת אחריות ולהפסיק את מחול השדים.

בבוקר שאחרי קריאת עדויות הרופאים בוועדת שמגר, אני רותח. בשיחה עם סגן הרמטכ"ל עוזי דיין, חבר ותיק, אני מתנפל עליו ועל צה"ל. "למה אתם לא לוקחים אחריות ומפסיקים עם כל הביזיון הזה?"

מיד לאחר פרסום דוח-הביניים של הוועדה, שבו נקבע באופן חד-משמעי כי צה"ל כשל במשך שנים בהתרת הצלילות במי הקישון, פניתי לשר הביטחון בשם עמותת "צלול". ביקשתי שלנוכח המסקנות החד-משמעיות של ועדת שמגר, יוכרו צוללי הקישון שנפטרו כחללי צה"ל. עוד ביקשתי שמשרד הביטחון ייקח אחריות מיידית על הטיפול בחולי הסרטן מקרב הצוללים, וכי ללוחמים הבריאים תינתן התחייבות שצה"ל יערוך להם בדיקות רפואיות תקופתיות במשך כל חייהם.

במענה לפנייתי קיבלתי שני מכתבים, אשר יצאו ממשרד הביטחון באותו יום. מכתב אחד ממנכ"ל המשרד, שבו הוא מאשר שצה"ל מתכוון לפעול באופן דומה למבוקש במכתבי. המכתב השני הגיע ממנהל אגף השיקום במשרד הביטחון, ובו נאמר ההפך הגמור. כל בקשותיי - כלומר, בקשות נציגי הצוללים החולים - נדחו.

בחול-המועד פסח השנה נפל דבר בישראל. ועדת החקירה הממלכתית לחקירת פרשת הקישון, בראשות נשיא בית-המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, סיימה את עבודתה. כבוד השופט שמגר פסק באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי יש קשר נסיבתי משפטי בין הצלילה בקישון לבין מחלת הסרטן.

בכל ההמולה התקשורתית והציבורית סביב מסקנות הוועדה נדחקה לשוליים השאלה שבה היתה החקירה אמורה להתמקד, על-פי ההסכמות המוקדמות: האם יש קשר נסיבתי-משפטי בין הצלילה בקישון לבין מחלת הסרטן. ובשאלה הזו, כאמור, הכריע שמגר ללא כל הסתייגות.

אבל צה"ל, בשלב ראשון, נאחז בדעתם של שני חברי הוועדה האחרים, ואינו ממהר לקבל את ההחלטות הנכונות.

אשמים רבים יש בפרשת הקישון. את המפעלים המזהמים יתבעו עתה לדין, וכספי הפיצויים שישלמו, אני מקווה בנדיבות, ישמשו לתמיכה במשפחות נפגעי הקישון ולמימון הבדיקות של הצוללים הבריאים. המפקדים בצה"ל במשך 50 שנות המחדל פטורים לדעתי מעונש. כולם צללו בקישון מתוך אותו עיוורון של החניכים והלוחמים הצעירים.

אך יש מחדל חמור אחר, והוא ניהול כושל והתחמקות מאחריות. ויש מפקד אחד שאותו אני רואה כאחראי יותר מכל אדם אחר למחדל הזה: שר הביטחון שאול מופז.

הזדעזעתי למראה שר הביטחון, המודיע לתקשורת על כך שמשרד הביטחון יכיר בנפגעי הקישון כנפגעי צה"ל. את התמונה של מופז עומד מתחת למטריות, שאותן אוחזים בעבורו עוזריו, בעוד הוא מדבר אל תוך המיקרופונים של כלי- התקשורת ומתהדר בלקיחת אחריות, צריך לשלוח לתחרות הציניות העולמית. לשר הביטחון, רב-אלוף (מיל'), שהיה פעם לוחם ומפקד נועז בצנחנים, היו לא מעט הזדמנויות לגדוע את פרשת הקישון. אבל לשם כך לא היה לו האומץ המינימלי.

בתחילת הפרשה, לפני שלוש שנים, עת היה רמטכ"ל, יכול היה מופז להודיע שמי שנפגע מהקישון יטופל, ובכך למנוע את הצורך של הלוחמים להגיע לבג"ץ כדי לאלץ את המדינה להקים ועדת חקירה.

וכשוועדת שמגר פרסמה את דוח-הביניים, ובו מסקנות חד-משמעיות באשר לאחריות צה"ל למחדל המתמשך בקישון, שוב היתה למופז הזדמנות להפסיק את הביזיון ולהודיע שצה"ל יטפל בנפגעים, ושוב לא היה לו האומץ לעשות כן.

ואפילו כשוועדת שמגר סיימה את עבודתה והגישה את הדוח למופז, הפעם כבר כשר הביטחון, שוב השתפן הגיבור ולא הודיע כי הוא מאמץ לאלתר את המלצות השופט שמגר. שבוע שלם הוא התמהמה, ורק בעקבות סערה תקשורתית וציבורית נשבר והודיע כי החליט שנפגעי הקישון יוכרו כמי שנפגעו בעת שירותם הצבאי.

אך מה רבה הבושה. בשבועיים שחלפו בין יום ההודעה של מופז לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל לא הצליח משרד הביטחון, בראשות מופז, להתארגן כך שעל קבריהם של צוללי הקישון מבין בוגרי הקומנדו הימי יונחו זרים, כפי שהונחו על קבריהם של 21,500 חללי צה"ל האחרים.

הצבא, שיכול להפציץ את הכור בעיראק ולהגן עלינו מפני טילים בליסטיים, לא היה מסוגל לארגן במשך שבועיים 27 זרי פרחים נוספים. האם זו התחלת השחיקה של נפגעי הקישון?

בסין הקומוניסטית פוטר שר הבריאות בגין חוסר האחריות שגילה והניהול הכושל של ההתמודדות עם מגפת הסארס. אני מניח שמופז לא יתפטר. אבל אדוני שר הביטחון, לפחות תתנצל. לנפגעי הקישון מגיעה התנצלותך בשם צה"ל, בשם משרד הביטחון ובשמך, כמפקד העליון שלא מנע את הביזיון.