זה טלפון זה?

השבת הסדר על כנו הוא עניינו של "תא הטלפון", סרט של גימיק אחד, אחד בלבד, אך מקורי וקולנועי מאוד. מאחורי הגימיק מסתתר, כמו בכל סרט הוליוודי, מחזה-מוסר שמרני למדי. כזה הוא גם הסרט האמריקני העצמאי. ליוצריו אין האומץ שלא להחזיר את הסדר על כנו, לאחר שהופר באופן חריג כל-כך. וזהו גם אחד מסימניו המובהקים של סרט המתח באשר הוא.

הסדר בחייו של סטו (קולין פארל) מופר באחת בעקבות הרמת השפופרת בתא טלפון בלבה של ניו-יורק, ברחוב הומה אדם, בעיצומו של יום ובשעה שאיש נורמלי לא היה מבצע אקט משונה כל-כך. אבל סטו מרים את השפופרת, מכוון ככל הנראה על-ידי המצפון המייסר אותו.

סטו הוא יחצ"ן צעיר ושחצן, בן-דוד של ג'רי מקגווייר ובן-דמותם של אלפים ומיליונים של צעירים בגילו ברחבי העולם. הוא מצליח מדי, נשוי למותק של אשה, יש לו לקוחות שמכניסים לו הון, ויש לו אפילו מאהבת, חמודה לא פחות מאשתו.

אם הוא היה צרפתי, נניח, או איטלקי, ואפילו ישראלי, איש לא היה מעניש אותו על כך. אבל באמריקה כמו באמריקה - צלצול הטלפון בתא הוא משמים. והקול הבוקע מהשפופרת אומר לו, אוי לך אם תניח אותה, כי אז תמות. הוא, כלומר הקול, אפילו מבצע חזרה כללית של רצח בסרסור כלשהו, ללמדך כי סטו חי ונושם בעיר של זונות ובני-זונות. הקול המגיע משמים הוא מלאך נקמות ומטיף מוסר חסר-פשרות. אם גיבורו של "נהג מונית" עלה לשמים וממשיך להתעקש ולנקות את ניו-יורק מחטאיה, נראה שזהו קולו (בפועל זהו קולו של קיפר סאתרלנד).

הגימיק הקולנועי, פרי רוחו של לארי כהן (בעצמו במאי של סרטי-אימה זניחים) מתיישב אם כן עם מוסר-ההשכל שממתין בסופו של הסרט לצופים המאושרים, שהרי הם קיבלו מנת-מתח לא רעה בכלל, דרשה צדקנית בחינם, עשייה קולנועית מהוקצעת - וכל זה בפחות משעה וחצי.

העובדה שהסרט קצר כל-כך, שמונים דקות אורכו, נעוצה כנראה בכך שהתסריט היה במקור ארוך ואולי אף מייגע. כדי להפוך סיפור של גימיק אחד לסרט באורך מסחרי היה צריך יותר דרמה, יותר עניין בדמות המרכזית, ויותר דמויות מרתקות שתומכות בה. אבל אשתו של סטו חיוורת למדי, והמאהבת - בגילום הכוכבת העולה קתי הולמס, שנראית בסרט כעוברת-אורח מבוהלת - כמעט שאינה נראית על המסך (וסביר להניח שדמותה סבלה מקיצוצי הסרט).

הבמאי ג'ואל שומאכר, בדרך-כלל במאי הוליוודי חלקלק ומצליח ("עת להרוג", "בטמן לנצח"), מתייצב מאחורי היצ'קוק הגדול, שעיצב כבר ב-1954 גימיק קולנועי שהיה ליצירה מופתית - "חלון אחורי" המפורסם, שצולם כולו (להוציא את תמונת הסיום) מחללה של דירה קטנה. בחלל הזה מוקם גיבור הסרט, רווק מושבע. בימים כתיקונם הוא צלם עיתונות, וכעת רגלו נתונה בגבס וכל עניינו בחיים המשמימים שנחתו עליו הוא להציץ בשכנים שממול. ההצצה מאפשרת להיצ'קוק לבחון את מיניותו של הגבר, אי-אז בשנות ה-50. בתוספת פרוידיינית בלתי-נמנעת הוא מעביר אותו סדנת טיפול באמצעות הצצה, כדי שהגבר ישוב להאמין ביכולתו לממש את תשוקתו לדוגמנית היפה שמחזרת אחריו בלהט.

"חלון אחורי" היה אומנם מחזה-מוסר, אך לא זו בלבד שמהבחינה הקולנועית הוא היה גאוני, אלא שהיצ'קוק חיטט בנפשו של הגבר המודרני עמוק כל-כך, שהסרט לא איבד דבר גם בעידן הפוסט-מודרני. אדרבא, הוא עמוק ובהיר הרבה יותר.

אני נדרש ל"חלון אחורי" משום ש"תא הטלפון" פועל באותה נחישות קולנועית, ומבקש למצות את ההחלטה השרירותית-לכאורה, לצלם סרט מתח שלם באתר אחד, סביב תא הטלפון.

אבל סטו, למרות משחקו המשובח של קולין פארל, הוא דמות שטוחה, ושתי הנשים שבחייו סתמיות עד פיהוק. הבוגדנות שלו, השחצנות האנוכית, תאוות הבצע - אותם חטאים נוצריים קדמוניים שאי-אפשר בלעדיהם - נראים כאן שרירותיים מדי. האם באמת צריך סטו איומים ממשיים על חייו רק בגלל רצונו הטבעי לשוחח עם נערה שאולי היה לו איתה בסך-הכול איזשהו פלירט?

אבל מה לי כי אבקש יותר מדי מסרט בן שמונים דקות שחתום עליו ג'ואל שומאכר? אפשר להסתפק ולומר שכסרט בידור הוא חביב, מהנה ומספק את הסחורה. אני מסיים בשבחים, כדי לא לחטוף שיחת טלפון אנונימית שתשים קץ לתובענות הקולנועית שלי.

"תא הטלפון" (ארה"ב, 2002). במאי: ג'ואל שומאכר, תסריט: לארי כהן, צילום: מתיו ליבאטיק. עם: קולין פארל, קיפר סאתרלנד, פורסט וויטאקר