נחלה לחקלאי ולא ל"תעשיין"

המקרקעין שבטיפול מינהל מקרקעי ישראל, שייעודם החקלאי, מחולקים לסוגים שונים. העיקריים שבהם הינם מטעים, משקי עזר ונחלות. הנחלה מהווה את הבסיס לאדמות של כל מושב ומושב (אם כי אדמות הקיבוץ המכונות "המשבצת" גם כן מורכבות מנחלות). נחלה הינה כינוי לאותם מקרקעין שחבר מושב מחזיק כבר רשות.

המקרקעין של הנחלה מחולקים בדרך כלל לשלושה חלקים. חלקה א', בו מצוי ביתו של החקלאי, אשר בפוטנציאל יכול להכיל יחידה נוספת של בן ממשיך ויחידת הורים, וכן מבנים כמו רפת, לול או חממה. חלקה ב', שטח לעיבוד של אותו חקלאי, וחלקה ג', אשר בדרך כלל כלולה במסגרת זכויות משותפות עם שאר חברי המושב במקרקעין בסמוך למושב, שטח המעובד במשותף.

לאחרונה נידונה בבית המשפט העליון סוגיה מעניינת הקשורה לעצם "מיהות" בעל הנחלה. כלומר, האם בעל נחלה חייב להיות חקלאי ורק חקלאי, או שמא יוכל גם בעל מקצוע אחר להיות כבעל נחלה. העניין נדון בע.א. 1257/01, שמעון אביעזר ואח' נ' מדינת ישראל ואח', בפני הרכב של השופטים י. אנגלרד, א. ריבלין, א. פרוקציה.

בעניין אביעזר, דובר על מושב שילת שליד העיר מודיעין. היישוב הוקם ב-1977 ככפר תעשייתי המשלב תעשייה וחקלאות. היישוב כולל 33 משפחות העוסקות בתעשייה, ו-24 משפחות העוסקות בחקלאות, או לפחות כך נקלטו למושב.

בין המינהל לבין המושב התגלעה מחלוקת, אודות כמות הנחלות השייכות למושב. יודגש, כי גודלה של כל נחלה עמד על 30 דונם, וברור כי תוספת כל נחלה לכאן ולכאן יש לה משמעות כספית גדולה.

לדעת מינהל מקרקעי ישראל, למושב מוקצות רק 24 נחלות, כמספר המשפחות החקלאיות, ואילו המושב והתעשיינים טענו, כי גם התעשיינים זכאים לקבל נחלה, ואין זה משנה שעיסוקם לא בחקלאות אלא דווקא בתעשייה.

יודגש, כי הבסיס לדיון הינו החלטה מס' 1 (מיום 17.6.65) של מינהל מקרקעי ישראל, אשר מהווה את הבסיס למדיניות הקרקעות של מינהל וזו לשונה: "קרקע חקלאית תימסר בדרך של חכירה בלבד ליצור מוצרים חקלאיים ולהקמת מיבנים ומיתקנים הדרושים למגורי המתיישבים ולצרכיהם החקלאיים וכן לצרכי הייצור החקלאי.. קרקע חקלאית תוחכר לתקופה שלא תעלה על 49 שנה. משתמש החוכר בקרקע למטרות חכירה, תוארך זכות החכירה לבקשתו, לתקופה נוספת של 49 שנה לשימוש לאותן מטרות. קרקע חקלאית תוחכר במסגרת של נחלות. נחלות יוחכרו ישירות למתיישב במושב בתיאום עם האגודה. חוכר של קרקע חקלאית חייב להתגורר בנחלה ולנצלה ולעבדה ברציפות ובקביעות למטרות לשמן הוחכרה הקרקע. זכות החכירה של חוכר אשר לא מילא אחר חובות אלה.. תפקע והנחלה תוחזר למינהל..".

המושב והתעשיינים טענו, כי כל מתיישב (בין חקלאי ובין תעשיין) נקלט כבעל נחלה ע"י הסוכנות והתנועה המושבית, ועל-כך מתבסס מרקם היחסים המשותפים במושב. לטענת התעשיינים, המושב הוקם על בסיס שוויוני ולכל מתיישב הוענקה זכות לנחלה. הסוכנות תמכה בעמדת המושב והתעשיינים וטענה, כי יש לה סמכות עצמאית להכריע על אופן הקצאת הנחלות במושב שילת, בתור החוכרת של הקרקע מהמינהל. לעומת זאת, המינהל ובעלי הנחלות החקלאיות טענו, כי המינהל הוא הקובע את תקן מספר הנחלות. לטענתם, הקצאת נחלה אפשרית רק בהקשר למגזר החקלאי, להבדיל מהמגרש הניתן לתעשיינים לצרכי התעשייה.

בית המשפט המחוזי, אשר לראשונה נדרש לסוגיה, הכריע, מפי השופט עדי אזר, כי הדין עם המינהל. השופט עדי אזר קבע, כי הגוף המוסמך לקבוע את תקן הנחלות הוא ועדת הפרוגרמות, בעוד הסוכנות מוסמכת מכוח החלטה 14 של מועצת מקרקעי ישראל לקבוע רק את זהות המתיישבים. ומי שקובע את תקן הנחלות זו "ועדת הפרוגרמות" ולא הסוכנות, שהיא גוף מיישב.

המושב וקבוצת התעשיינים ערערו על פסק דין זה של השופט עדי אזר. השופטת א. פרוקצ'יה, אשר נתנה את פסק הדין העיקרי ויתר השופטים הסכימו עימה, דחתה את הערעור וקבעה, כי הדין הינו עם המינהל מקרקעי ישראל וכי נחלה מיועדת רק לחקלאות.

השופטת פרוקצ'יה, בהתבססה על בג"צ הקשת המזרחית, קובעת: "הטענות שהעלו המערערים לפיה מושג ה"נחלה" אינו קשור בהכרח לנחלה חקלאית וכי הקצאת נחלות לתעשיינים שאינם מתעתדים לעסוק בחקלאות עולה בקנה אחד עם מדיניות הגורמים המיישבים, אינן מתיישבות עם המדיניות הקרקעית של מועצת מקרקעי ישראל והמינהל מזה שנים רבות. מתן פירוש כזה למדיניות אינו מתיישב עם החלטותיה של מועצת מקרקעי ישראל, אשר קובעות באורח ברור את המדיניות הקרקעית ואת דרכי היישום שלה על ידי מינהל מקרקעי ישראל; הוא גם אינו מתיישב עם עקרונות צדק חברתי, הרואה בקרקעות המדינה משאב לאומי, אשר יש להועידו למטרות מוגדרות המקדמות את אינטרס הציבור ואין הן נכס המיועד להפקת רווחים כספיים בעת שינוי ייעודו בידי גורמים התובעים עליו זכות בלא שהם מקיימים את התנאים לקבלתן".

השופטת פרוקצ'יה קבעה, כי אין לטענת המושב ביסוס במדיניות הקרקעית הנוהגת, המייחדת נחלה לעיסוק בחקלאות. ובהמשך קובעת השופטת פרוקצ'יה כי בשום שלב במהלך השנים, לא ניתן להצביע על שינוי במדיניות המינהל לגבי הנחלות במושב שילת ועל נכונות כלשהי להרחיב את הקצאת הנחלות גם למתיישבים שאינם עוסקים בחקלאות.

פסק דין זה מצטרף לשורה של פסקי דין בשנים האחרונות, החל מפסק הדין בעניין "בארותיים" וכלה ב"עמותת שיח חדש", שבאו לבסס את ה"לאומיות" של מקרקעי ישראל ולמנוע מלשנות את האופי המהותי של אדמות אלו, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות המקוריות והראשונות של מינהל מקרקעי ישראל.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.