סרט מביס שואה

נכון הוא שיש גם לא-מעט סרטים מהתקופה האחרונה שהופכים את השואה, על כל היבטיה, לחומר קל מדי מבחינה דרמטית, גמיש לצרכים פואטיים שונים, ונוח מבחינה מוסרית בסיסית. לא פלא אם כן, שמבקרים רבים דוחים על הסף סרטים בנושא.

אבל הקולנוע מביס את הביקורת, ומביס גם את הספרות שעניינה שואה, ומביס גם את ההיסטוריונים המחמירים בפרטים והחשדנים מטבעם. זוהי תבוסה הירואית, כי ככל הנראה, כל האחרים צודקים ולא הקולנוע. אלא שאת מה שעשה "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג לנושא, לא עשה אף ספר. גם לא סיפור-חייו האמיתי של אותו שינדלר, כפי שהוצג בסרט תיעודי עליו.

רוברטו בניני, בסרטו הקומי-טרגי "החיים היפים", הוא דוגמה נוספת להצלחה שלא תיאמן. בניני אף הצליח להרגיז רבים בשל אותה הצלחה. אם היינו מדברים על עוד סרט סתמי של בניני, הרבה לא היה קורה. מה שאומר שההצלחה היא שמביסה בסופו של דבר את בעלי הדעה, שמקפידים להיצמד לעובדות, אם יש הסכמה על אמיתותן - ודוחים כל קשר בין השואה (כמילה כוללת ומעוררת חלחלה) - לקיטש, לשמאלץ ולדרמה שלא מפסיקים להידחק לעברה.

ואם הסרט גרמני, בכלל יש להניח שהכעס מתעצם. גם קיטש וגם שמאלץ (שתי מילים בגרמנית), וגם נופים קסומים של קניה וילדות ונעורים מעוררי געגועים, וגם סיפור אהבה עם עירום צנוע פה ושם, וגם פוסט-קולוניאליזם ברקע, שנראה בעין חשדנית כניסיון להכניס לתמונה סיפורים על אפריקנים נרצעים בימי האופוריה של האימפריות הלבנות הגדולות.

וכל הנ"ל נכון ומדויק לגבי סרטה של קרולין לינק, שזיכה אותה באוסקר על "אי-שם באפריקה". וגם סטפני צווייג, שכתבה את סיפור חייה האמיתי, לא יכולה להקל כאן עם המחמירים. מי שמספר שואה, גם אם באופן עקיף, חייב לעמוד במבחן של ניקיון-כפיים. סרט תיעודי על צווייג היה יוצא נקי, וסרט עלילתי ומושקע, מעצם טיבו, מוליך את הנושא הטעון הזה לדרך ללא-מוצא.

ומה יש לנו באפריקה? משפחה של יהודים גרמנים, האב, וולטר רדליק (מראב נינדז) עוזב את אשתו ובתו, וגם את אביו המזדקן, ועובר לקניה, לעבוד בחווה, מתוך הנחה שהוא עוד מעט מביא את משפחתו אליו. אבל השנה היא 1938, והאירועים רודפים זה את זה, והוא עצמו כמעט מת ממלריה. הטבח השחור שלו אוואר (סידה דה-אונילו) מציל את חייו, ומכתב שלו אל משפחתו משכנע את אשתו, ייטל (ג'וליאנה קוהלר) לצאת עם בתה רגינה (ליאה קורקה) להצטרף אליו.

הן מגיעות לקניה הקסומה, בשעה שגרמניה, ואירופה כולה, עולות בלהבות. אז האם מתגלה כאשה לא-יציבה במיוחד. היא קצת נודניקית ולא ממש מעוניינת בבעלה הנאמן. דווקא יהודי מזדקן וחביב בשם זיסקינד (מתיאס האביק) מוצא-חן בעיניה. היא מתלוננת על דא ועל הא, ומתעלמת מקיומה של הבת רגינה, זאת שלימים תהיה סטפני צווייג ותכתוב את סיפורה.

וסיפורה הוא סיפור נעורים אקזוטיים בארץ רחוקה, עם אקלים משגע, עם אנשים חמים, במיוחד אותו טבח גמלוני שהופך לידיד-נפש שלה, עם נערים שחורים בני-גילה ולימודים מוצלחים בבית-ספר בריטי, שאינו חף מגזענות. אבל בשביל הילדה הזו, ואחר-כך הנערה המתבגרת (קרולין אקרטז), זהו סיפור אישי ולא אפוס היסטורי, סיפור על ילדה ומשפחתה ולא על משפחה יהודית ערב החורבן הגדול.

גם בעובדה שהאב, עורך-דין במקצועו, ביקש לשוב לגרמניה אחרי המלחמה ולשמש שופט בפרנקפורט, יש משהו מקומם. איך הוא עושה לנו את זה? אבל זה בדיוק מה שקרה לסטפני צווייג ולמשפחתה.

אם יש טענות לסרטה של קרולין לינק הן קשורות יותר לאמצעי-ההבעה שלה מאשר לעובדות שהיא מאמצת. הסרט עשוי במתכונת קולנועית עכשווית, כלומר של קצב מהיר, מצלמה חסרת-מנוחה, פסקול מושקע וגדוש בשילובים בין מוסיקה אתנית-לכאורה למוסיקה מקורית (של ניקי רייזר המוכשר).

גם המשחק נע בין הקטבים האלה. הפגנת-יתר של רגשות פשוטים וראשוניים - אהבה, שנאה, קנאה, ידידות. מצד אחד נוסח של טלנובלה, ומצד שני אחריות לעצם העובדה שהדמויות הן יהודיות או אפריקניות, ורצוי להישמר ממעידות. האם היהודייה, נודניקית די מעצבנת, זוכה פה ושם לסצנות מרגיעות יותר, כדי לא להפוך לסטראוטיפ. ולי נראה שאמה של סטפני היתה הרבה יותר איומה מדמותה הקולנועית.

"אי-שם באפריקה" אינו יצירת מופת. הוא משלב בין "זיכרונות מאפריקה" של סידני פולאק (שגם הוא צולם בקניה), לבין סאגות על משפחות יהודיות בימי השואה - שילוב שיש בו מידה לא מבוטלת של ציניות. אבל, כאמור, סרט מביס היסטוריה.

"אי–שם באפריקה", גרמניה 2002