הנקראות ביותר

דו"ח עמותת סיכוי: פגיעה שיטתית בזכויות הערבים במקרקעין

"בפני התושב הערבי ניצבת אפשרות אחת בלבד: לגור באזור פרברי אחיד, מעין יצור כלאיים בין עיר לכפר, ללא מאפיינים ברורים של עיר וגם לא של כפר"

מדינת ישראל פוגעת באופן שיטתי בזכויות המיעוט הערבי במקרקעין, ובכך מטרפדת את הסיכויים להשגת הבנה ודו-קיום בין אזרחיה. כך מאשים הדו"ח השנתי של "סיכוי" - העמותה לקידום שוויון אזרחי, שהתפרסם בשבוע שעבר. הדו"ח מקדיש פרק מיוחד לבעיות הקיפוח של המגזר הערבי בכל הקשור לזכויות תכנון בקרקע. הנתונים מתבססים על סקר שערכו האדריכלים שמואל גרואג ושולי הרטמן מעמותת "במקום".

"הפגיעה בזכויות התכנון של היישובים הערביים, כמו גם התקציבים הנמוכים שהמדינה מקצה להם והמצב הכלכלי הקשה של תושביהם, גורמים לתחושות קשות של ניכור ותסכול", כותבים השניים. "אין ספק שביסוד הסכסוך בין היהודים לערבים ניצבת הקרקע, ושאלת השליטה בה. הסיכוי להשלמה בין יהודים לערבים ולהיותם של הערבים אזרחים מלאים בישראל, טמון בפתרון בעיותיהם הקרקעיות והתכנוניות, על בסיס של שוויון אזרחי ולא על בסיס של אפלייה והפרדה מרחבית, אתנית ולאומית".

הדו"ח מציין, שגם אם מוסיפים את שמונה הערים המעורבות במדינה, שיעור היישובים הערבים המוכרים עומד על 9% בלבד מכלל היישובים בארץ, בעוד שהאוכלוסיה הערבית מהווה 19% מהסך הכל. יתירה מכך, השטחים המוניציפליים של היישובים הערבים מתפרסים על פני 2.5% בלבד משטח מדינת ישראל. "מאז קום המדינה, הוקמו בישראל כ-1,000 יישובים יהודים, ואף לא יישוב ערבי אחד, למעט יישובים שנועדו לרכז את הבדואים בדרום ובצפון. פער זה כשלעצמו מהווה פגיעה בזכויות התכנון של המיעוט הערבי בארץ", כותבים גרואג והרטמן.

הדו"ח מצביע גם על פגיעה בזכויות התכנון של היישובים הערבים בסוגיית הגבולות המוניציפליים. למרות שבקשות רבות להגדלת התחום המוניציפאלי שלהם הוגשו על-ידי יישובים ערבים, לפי הדו"ח, רק מקצתן נענו והשטחים שנוספו היו קטנים ביותר. לעומת זאת, יישובים יהודים סמוכים שביקשו להגדיל את השטח המוניציפלי שלהם, נענו בדרך כלל ברוחב יד.

דוגמא מובהקת למדיניות זו היא כפר קאסם. בשנות ה-50, לפי הדו"ח, הועברו מכפר קאסם 2,600 דונם לשטח השיפוטי של ראש העין הסמוכה. 200 דונם הוחזרו לה בשנת 1993, אך יתרת השטח עליה סכום לא הועברה עד היום.

דוגמא נוספת לפער בין יישובים ערבים ליהודים בנוגע לשטח המוניציפלי הוא צמד היישובים עומר ותל-שבע. בעומר 6,000 תושבים ושטח של 17,000 דונם (2.8 דונם לתושב), ואילו בתל-שבע - 10,000 תושבים ושטח של 4,000 דונם בלבד (0.4 דונם לתושב). ההגבלות על תחום השיפוט של היישובים הערביים, לפי הדו"ח, גורמות לצפיפות, ויוצרות מצב בו "הכפר הערבי" המסורתי אינו קיים עוד. בעוד שביישובים הכפריים היהודים הצפיפות הוא 1.3 נפשות לדונם, הצפיפות בכפרים הערביים היא 4.7 נפשות לדונם - כמעט פי 4.

לדעת הכותבים, התוכנית החדשה לאיחוד רשויות מקומיות אינה צפויה לפתור את הבעיה: "מהלך דרמטי זה, שיכול היה להביא מענה מסוים לאפליה הקיימת, עלול להתברר כמקבע מצב קיים מבחינה תכנונית. ברוב המקרים מדובר ביישובים שאין ביניהם סמיכות גיאוגרפית, והאיחוד המוצע לא יכלול את המרחב ביניהם. מכאן שהיתרון לגודל, כביכול, מוטל בספק, הן מבחינת היעילות הכלכלית - האיחוד לא יוכל לשמש מנוף לחיזוקה של הרשות החדשה - והן מבחינת שיפור השירות לציבור, שכן הפיצול הגיאוגרפי יחייב מנגנונים נפרדים".

הדו"ח קובע, כי המדיניות התכנונית הקיימת מונעת הקמת יישובים ערבים מגוונים באופיים. אזרחים ערבים, בניגוד לאזרחים יהודים, אינם יכולים לבחור בין צורות בנייה שונות (לדוגמא שכונות "בנה ביתך", בנייה עירונית מיוחדת, או לחלופין, התיישבות כפרית חקלאית). "בפני התושב הערבי ניצבת אפשרות אחת בלבד: לגור באזור פרברי אחיד, מעין יצור כלאיים בין עיר לכפר, ללא מאפיינים ברורים של עיר וגם לא של כפר", כותבים גרואג והרטמן. העיר הערבית היחידה שאוכלוסייתה מונה למעלה מ-50,000 תושבים, הם מציינים, היא נצרת (הצפופה פי 2.5 משכנתה נצרת עילית), וזאת לעומת 17 ערים יהודיות בהיקף אוכלוסייה דומה.

גם בערים מעורבות בישראל, מציין הדו"ח, לא זוכים התושבים הערבים לזכויות תכנון שוות. לדוגמא, שכונת פרדס שניר הערבית בלוד מוגדרת ברובה, עד היום, כשטח המיועד לחקלאות, בעוד שהשכונה היהודית הסמוכה לה, גני אביב, הוקמה על אדמה חקלאית שהופשרה בתהליכים מזורזים ובעידוד הרשויות.

בעיית הקיפוח, לפי הדו"ח, מתבטאת גם בהיעדר ייצוג הולם של ערבים בוועדות התכנון. למרות שהרשויות הערביות מהוות כ-40% מכלל הרשויות הקיימות, רק ב-6% מהן קיימת ועדה מקומית. לעומת זאת, ב-55% מהרשויות היהודיות, קיימת ועדה מקומית. "חשיבותה של הוועדה המקומית גלומה, בין השאר, ביכולת ליזום תוכניות ליישוב ולהנפיק היתרי בנייה, סמכות המעניק לרשות עצמאות תכנונית מסוימת", כותבים גרואג והרטמן. "במצב הקיים, רוב היישובים הערביים, לרבות יישובים גדולים יחסית ואף אלה המוגדרים כערים, אינם רשאים ואינם יכולים ליזום תוכנית או להנפיק היתרי בנייה. יישובים אלה נשענים על החלטותיה של ועדת התכנון, שעל-פי רוב אין הם מיוצגים בה". באום אל-פחם, לדוגמא, בה מתגוררים 38,000 איש, לא קיימת ועדה מקומית, בעוד שבראש העין, הזהה בגודל, ובקרית טבעון שגודלה כשליש מאום אל-פחם, יש ועדות מקומיות.

"בהיעדר ייצוג נאות, מידת המעורבות וההשפעה של הערבים בישראל על קבלת ההחלטות בנושאים אלה, כמעט שאיננה קיימת, וזה הופך את אזרחותם לחסרת משמעות", כתוב בדו"ח. התוכנית לאיחוד הרשויות, מזהיר הדו"ח, עשויה להקטין עוד יותר את הייצוג הערבי בוועדות התכנון.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות