נכנס יין, אל תשאלו

שתי תביעות נגדיות מסכמות את הסכסוך, שמעורבים בו היום כעס רב, יחסים אישיים עכורים וחוסר אמון הדדי. יזמי היקב, האחים משה ושלומי בן-ארי, פנו בימים אלה בתביעה לביתהמשפט המחוזי להדיח את לני רקנאטי, האיש שהעניק את שמו ליקב, מתפקידו כיו"ר הדירקטוריון, ולחייב אותו לשלם כ-2.5 מיליון שקל על נזקים כספיים שגרם, לדברי כתב התביעה, ליקב. רקנאטי מצדו, פנה לבית-המשפט בתביעה נגדם על הפרה בוטה של הסכמים, והוא דורש מהם להחזיר ליקב כספים שהיו אמורים, לדברי התביעה, להשקיע, או לחילופין למכור חלק ממניותיהם.

הסיפור מתחיל בחיבור נאה בין האחים בן-ארי, המתגאים בהיותם דור רביעי לכורמים מזכרון-יעקב, כלומר אצולת כרמים חקלאית, לבין רקנאטי, נצר למשפחת בנקאות מפוארת. יין ששמו נותן גם את ניחוחה של ארץ ישראל וגם אנינות ויוקרה אה-לה-רוטשילד. היין דווקא יצא לא רע, וגם החל להפוך, כמקווה, למותג. אבל החיבור עצמו נראה היום ככישלון גמור, וישיבות הדירקטוריון של היקב נראות בימים אלה כמו זירת התגוששות, עם לא מעט מכות מתחת לחגורה.

כתב התביעה מצד בן-ארי מדבר על כך שרקנאטי השתמש בישיבות דירקטוריון, כלפי שלומי בן-ארי, עד לא מכבר מנכ"ל היקב, וכלפי אחיו, "בשמות גנאי תוך התייחסות מבישה וילדותית למידותיהם ולמראם".

לני רקנאטי, זה נכון?

רקנאטי: "זה מה שחשוב? הם כל ישיבה מביאים מכתב מעורך-דין או הודעה לעיתונות מתוך מטרה אחת, להקניט, זה הכל. וגם אני בן-אדם, אני מתרגז".

האחים בן-ארי, שהחלו כבעלים ב-50% (25% כל אחד) ביקב ועכשיו אוחזים יחד ב-35% (לעומת רקנאטי שהחל ב-25% וכיום אוחז ב-47.5%), מייחסים לרקנאטי "הימנעות מכוונת מהשגת מימון חיצוני ליקב" כדי שהבעלים יצטרכו להשקיע. כיוון שהם מצידם אינם מסוגלים להשקיע, לטענתם, זהו מהלך שנועד לדלל אותם עוד יותר ממה שכבר הידללו. הם מייחסים לו מינוי מנכ"ל מטעמו "בניגוד לטובת החברה", שימוש בחברה לקידום מטרות אישיות והתערבות בעניינים המקצועיים של החברה, "תוך פגיעה בחברה ובמוצריה".

רקנאטי מצידו מאשים אותם בסירוב לקיים הסכמים, באי-עמידה בהתחייבותם הכספית ("או שישקיעו או שידללו"), בניהול כושל של שלומי בן-ארי שלטענתו, הוא שגרם נזקים ליקב, ובאופן כללי בקנטרנות, סחטנות, ניסיונות להטלת רפש וכד'.

מאז תחילת השותפות עזב שותף אחד, יובל גורלי, שהיה חברו הטוב של רקנאטי עד אז. (בן-ארי: "הם רבו כי לני אמר לו, אם לא תביא כסף מהבית, אתה תידלל". רקנאטי: "רבנו כי ראיתי בזה בגידה שהוא עוזב, אבל הוא עזב בגללם"). המניות שלו נמכרו לרקנאטי. לעומת זאת נוסף אורי שקד (17.5%), איש שיווק היין הוותיק, שהיום מבקש לא להגיב כדי לא לשפוך שמן למדורה התקשורתית. על-פי תיאור העניינים, הוא ברוב הדברים רואה בעין אחת עם רקנאטי, מה שמבודד עוד יותר את האחים בן-ארי והופך אותם משותפים שווים למיעוט שהשפעתו מוגבלת ביותר.

מי מביא חקלאות, מי מבין פיננסים אל מול השושלת המוכרת שממנה מגיע רקנאטי ואשר שמה מפאר את הבקבוקים, מספקים משה (54) ושלומי (45) בן-ארי מיתולוגיה חקלאית אישית, החל מ-1882. אבא של סבא היה נחשב למרפא המושבה, אבא של אמא היה הרוקח הממשלתי של תקופת המנדט.

הם עצמם אמנם אינם חקלאים אלא רופאים - משה וטרינר ושלומי גינקולוג - אבל ילדותם עברה במשק. הם מתארים התגייסויות בעונת הבציר. משה נזכר איך יצא בגיל 11 עם אביו ועם מכונית עם מיכל גדול להציל כרם שעמד לקמול בשל שנת בצורת, שלומי אומר שמגיל חמש כל ילד בילה את חודש אוגוסט בעזרה בבציר.

משה בן-ארי הלך ללמוד וטרינריה. באיטליה, הוא מספר, התוודע אל עולם היין, הכיר את היקבים הקטנים. שלומי למד רפואה בבאר-שבע והתמחה בגינקולוגיה. במקביל פיתח, הוא אומר, חיך אנין. "כל השנים היינו עושים יין בבית לעצמנו לשתייה ביתית. איכותו הרבה שנים היתה ממוצעת לחלוטין, משלב מסוים, התחיל לעניין אותנו לנסות לראות אם אנחנו יכולים לעשות את זה באיכויות טובות, והצלחנו.

"עשינו כמה פיילוטים, וב-1998 החלטנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות: לנסות לייצר את היין הכי טוב שאפשר לייצר בארץ". שלומי החליט לעזוב את הרפואה ועסק רק בזה. במשך שנה וחצי, חיפשו משקיע, בינתיים יצרו קשר עם ד"ר פיני סריג, מומחה בגידול גפן יין, חיפשו אדמות לגידול כרמים בגובה, הסתובבו בתערוכות ובחנו ציוד, יצרו קשר עם יינן היקב עד היום, לואיס פסקו, דיברו עם משקיעים פוטנציאליים, עד שבמרץ 2000 נוצר דרך חבר משותף הקשר עם לני רקנאטי, שהיום מספר שזה תמיד היה החלום שלו, להקים יקב.

שלומי בן-ארי: "הצד הפיננסי העסקי הוא הצד החלש שלנו, והצהרנו על זה. הבנו שמעבר ליכולות שלו כמשקיע יש לו יכולות כאיש כספים ממשפחה מכובדת ומיוחסת. והוא גם מאוד אוהב יין והנושא מעניין אותו". אגב, אהבת היין שאבחנו אצל השותף החדש לא מונעת מהם לטעון היום שהידע שלו ביין מתמצה בקורס של שלושה ימים.

רקנאטי, האמנם?

"אני גדלתי על יין. אצלי בבית בחיפה היו עושים יין לבן כל שנה לשתייה עצמית. אני אספן יין כבר 20 שנה. עשיתי המון קורסים". הוא מצידו מוכן להסביר בדיוק מה דעתו על עומק ההבנה של שלומי בן-ארי ביין, מה אומר המומחה לגפנים על הכרמים של משפחת בן-ארי, ועוד כהנה וכהנה.

"הכרמים האישיים שלנו הם באמת לא איכותיים", אומר שלומי בן-ארי. "הם בני עשרים ומגדלים בהם זנים של פעם, פרנץ' קולומבר וקארניאן, המשווקים לכרמל. אנחנו לא רצינו יקב בשביל למצוא פתרון לכרמים שלנו, וליקב בכלל אנחנו לא מקבלים ענבים מהאזורים האלה, שהם נמוכים יחסית, אלא רק מכרמים שגובהם 700 מטר ומעלה".

הפגישה הראשונה בין רקנאטי לאחים בן-ארי התרחשה בביתו של שלומי, בבנימינה, ביום שישי אחד. לואיס פסקו היינן הביא יין שהכין. רקנאטי היום טוען "הביאו לי איזה בקבוק של יקב קטן ליד זכרון שכאילו הם מעורבים בו, ובסוף התברר שזה לא נכון". שלומי בן-ארי זוכר דווקא ארבעה בקבוקים, מענבים באזורים שונים של הארץ, יין שפסקו הכין עבור יקב אחר, שהם לא טענו מעולם שהם מעורבים בו, והיינות נועדו להדגמת יכולתו כיינן, "וכך גם הם הוצגו". השותפות נוצרה בתחילה כשתי קבוצות משקיעים שוות, 50%-50%. האחת של האחים בן-ארי והשנייה של לני רקנאטי ויובל גורלי. בשלב הראשון ההשקעה היתה הדדית, 450 אלף דולר מכל צד. אבל לגבי ההמשך התחילו חילוקי הדעות. משה בן-ארי: "היה ברור שאנחנו היזמים, אנחנו מביאים את הידע ותפקידו של לני להביא את המסגרת הפיננסית החיצונית. הוא הבטיח שהוא ינצל את יכולותיו בעולם הפיננסי להביא מימון לחברה".

בהסכם המייסדים שלכם, כתוב שהחברה תנסה קודם-כל להשיג מימון ממקורות חיצוניים ורק אחר כך תפנה לבעלים להשקעה נוספת, אבל לא כתוב שרקנאטי הוא האחראי לכך. שלומי בן-ארי: "היו התחייבויות והצהרות שלו בעל-פה שהוא ידאג למימון".

רקנאטי: "איך אני יכול לקחת על עצמי 'להביא כסף מהבנקים'? לא התחייבתי להביא כסף מבנקים וגם יש גבול לכמה מינוף יכול להיות לעסק". שלומי בן-ארי טוען שיש אמנם גבול, אבל "לא רק שלא הגענו לגבול הזה, לא נעשה ניסיון מינימלי למימון היקב". על-פי דבריו, רקנאטי, שבידיו כסף רב יותר מאשר בידם, מעדיף את הדרך של השקעות בעלים כדי שיוכל לדלל אותם החוצה. רקנאטי: "הלכנו לבינלאומי וביקשנו מימון עבור הציוד והיה ברור שמקבלים את זה רק בגלל השם שלי. רצו שאתחייב שלא אמכור את המניות, ולזה הסכמתי. ביקשו ערבויות, ולזה לא הסכמתי. כדי לעדן כולם חתמו על התחייבות לא למכור ללא אישור הבנק.

"בהתחלה השגתי קו אשראי של 2 מיליון שקל, אחר כך של 6 מיליון ואחר-כך של 8 מיליון. אחר-כך הבנק אמר שהוא לא מוכן אלא כנגד ערבות בנקאית. כשאורי (שקד) נכנס הם אמרו, אנחנו מפחדים שתדללו אותנו. אמרתי להם, אם נצטרך עוד השקעות ניתן לכם שנה וחצי להביא את חלקכם, ואם לא - תידללו. אורי ואני הבאנו ערבויות וקיבלנו 2.6 מיליון. זה סך-הכל 10.6 מיליון הלוואות ליקב שרק התחיל למכור. הם חושבים שאפשר היה להביא עוד 16 מיליון שקל מבנקים. מאיזה בנקים? שלומי אמר את זה בישיבת דירקטוריון, אמרנו לו, אז לך תביא". אבל בכל זאת הם אלה שהביאו את הרעיון והתשתית ליקב, את היוזמה, את עבודת ההכנה, את הקשר עם איש הגפנים ועם היינן.

רקנאטי: "מה, אז הם נסעו קצת לאיטליה להסתכל על מכונות?"

מה עם החתימות, מה עם השם הנקודה המכריעה בחיי היקב היתה שינוי שמו מיקבי אודם ליקבי רקנאטי. שלומי בן-ארי: "לני בהתחלה לא התעמק בדברים, קיבל אותם כמובנים מאליהם, ממש על גבול האדישות. החברה הוקמה במאי, כשבסוף אוגוסט מתחיל הבציר. ומאז רצנו להביא ציוד ולהכין את המקום. באוגוסט אבא נפטר, אבל הציוד לא סולח והענבים לא סולחים. ואבא הרי היה אתאיסט ופרקטי, ובבחירה בין לשבת שבעה לבין להמשיך להכין את היקב, אין ספק מה היתה דעתו. בשבועות האלה לני נפש במקום אקזוטי ואנחנו רצנו בקשיים להשיג חתימות". רקנאטי: "איזה שטויות. יובל עיכב חתימות כי הציוד היה נראה לו מוגזם, ואני זה שאמרתי 'נו, בואו, אני אחתום לכם'".

במאי 2001 חיפש היקב משווק, ופנה לאורי שקד, אושייה מקומית בתחום מכירת היין ושיווקו, ומי ששיווק עד אז את יקבי רמת-הגולן. שקד ביקש להיות חלק מהיקב, ונכנס כשותף (17.5%).

אז הגיעה היוזמה לקרוא ליקב "רקנאטי". שלומי בן-ארי: "אני זוכר שבת בבוקר, לני מזמין אותנו להרצליה הביתה, מנסה לשכנע אותנו לשנות את השם. ומוישיק התנגד, הוא אומר שהוא לא בטוח שאנשים ישמחו לשתות את היין שהבנקאי שלהם עושה, הוא פחד שזה יזוהה עם קטע לא אותנטי, לא עם קטע של אדמה. כניסיון לשכנע את מוישיק הוא אומר לו - 'אבל משה, תבין, זה יהיה כמו רוטשילד'. הוא ממש הפציר בנו". רקנאטי: "אני הפצרתי? אני נרתעתי, זה היה רעיון של אורי שקד לקרוא לו כך וגם התנאי שלו להיכנס לעניין. דברי, דברי עם אורי, הוא יגיד לך" ובסערת רוחות הוא מתקשר לשקד בסלולרי ומגיש לי את המכשיר.

שקד: "אני מאוד רציתי את השם רקנאטי. ראיתי בזה יתרון שיווקי מובהק. זה היה התנאי שלי. לני חשב, בדק, ודרש להיות עם הבטחות גדולות יותר תמורת השימוש בשם, ובצדק". רקנאטי דרש תמורת השם עוד אחוזים, ורכש מיתר השותפים עוד 5% מניות. כך הפך לבעל 30%, בעוד כל אחד מהשותפים האחרים החזיק 17.5%. ואז גם ביקש שיהיה לו קול מכריע במקרים של שיוויון בדירקטוריון (לרקנאטי שלושה דירקטורים מתוך השישה, שקד והאחים בן-ארי מחזיקים בשלושת המקומות הנותרים בדירקטוריון).

בן-ארי: "אמרנו, למה לא? זאת היתה סופר-תמימות מצידנו. הוא אמר שהוא רוצה את זה כדי שתהיה לו זכות להתנגד להחלטות הפוגעות בשמו. שהוא הולך להשתמש בזה רק במקרים חריגים. והיום הוא עושה ביקב כרצונו". רקנאטי: "מעולם לא ניצלתי את הקול המכריע. לא היתה פעם אחת שאורי הצביע נגד ואני הצבעתי בעד".

שלומי בן-ארי: "מהשלב שהשם נכנס לני ראה את עצמו כיקב. בשלב זה הוא ראה את עצמו כבעל האחוזה שקיבל את צרור המפתחות והוא יכול לעשות באחוזה כרצונו".

הקרב על יסמין, המלחמה על המזכירה מכאן ואילך זה רק הלך והידרדר. הם התווכחו על כל דבר, התעמתו על כל דבר. בקיץ 2001 הושק היקב, כאשר רקנאטי הוא הדמות הבולטת באירוע ההשקה. "כמובן שרצו שאהיה בחזית", אומר רקנאטי. "לא התנגדתי וגם הסכמתי להתראיין בפעם הראשונה בחיי (ב-'7 ימים')".

אירוע ההשקה, בספטמבר 2001, גם הוא נכנס לכתב התביעה, בשל היותו נוצץ ויקר. האחים טוענים שם שהאירוע נועד "להאדרת שמו של רקנאטי ולמען קידום עסקיו האחרים". רקנאטי: "זה בכלל לא היה רעיון שלי, האירוע הזה, והוא היה מוסכם על כולם".

אגב, מה הם עסקיך האחרים?

"אני בודק השקעות ומושקע בכמה דברים, מבלי שאהיה מעורב בניהולם. הייתי רוצה לגדול בענף היין".

בשלב כלשהו רקנאטי הביא לתפקיד אחד הדירקטורים שלו את ג'ון בוק, בעבר נשיא בכיר לפיננסים ודירקטור בדסק"ש, לדבריו כדי לעזור בניהול הכספי של היקב ("ראיתי ששלומי לא מבין כלום בכספים"), לדברי בן-ארי כדי להכתיב את התנהלות העניינים. כתב התביעה שלהם דורש לפטר את בוק מהדירקטוריון.

הם התקוטטו גם על שם הסדרה הגבוהה של היין, הספיישל ריזרב, שצריכה להיקרא יסמין. שלומי בן-ארי הביא יועץ שיווק, רקנאטי חשב שביקב כזה קטן לא צריך גם מנהל שיווק. משה בן-ארי אומר: "כל מה ששלומי הביא היה בעיניו חשוד או פסול". יועץ השיווק המליץ על עריכת סקר צרכנים לקביעת השם. רקנאטי: "ולשמות הקודמים עשו סקרים?".

יסמין הוא שם בתו של לני רקנאטי. בן-ארי אומרים ש"ההורים הגאים רצו לקרוא יין על שם בתם". רקנאטי אומר שזה לא קשור, יסמין הוא שם טוב ועושה קונוטאציות לריח טוב, והם "התנגדו כדי לנגח אותי". יסמין נשאר שם הסדרה, בהחלטת דירקטוריון.

הם מאשימים אותו בהתערבות בלתי פוסקת בניהול החברה. רקנאטי: "מה, כיו"ר דירקטוריון אסור לי להתערב בניהול? מה זה פה, גסטפו? זכותי להיות מעורב. אם אני רואה שהוא עושה שטויות זכותי להעיר עליהם".

רקנאטי ניהל משא-ומתן על רכישת יקבים, בן-ארי התנגדו. רקנאטי יצר קשר עצמאי עם חברת הקייטרינג פוד-ארט, בן-ארי כעס שסמכותו נעקפה. וכך זה נמשך ונמשך. כתב התביעה של בן-ארי לא נמנע אפילו מלגייס את העובדה שרקנאטי רצה שהבן שלו יעבוד, בין תום הלימודים לגיוס, כחודשיים, ביקב. רקנאטי: "אני משקיע ביקב, הוא נקרא על שמי, ואני לא יכול לדאוג שהבן שלי יעבוד ביקב?".

רקנאטי המליץ על המזכירה שלו מאי.די.בי, בן-ארי ראו בזה "הבאת מקורבים". לבסוף נשכרה מזכירה מנוסה פחות שעלותה קטנה בהרבה. רקנאטי רצה מועדון חברים, ו"פנתה אלי במקרה בחורה שעבדה בפורום העסקי אז הפניתי אותה לשלומי והוא סגר איתה את התנאים".

בן-ארי אומרים ש"עיקר עיסוקה היה טיפול בחבריו של מר רקנאטי ואירוחם ביקב". רקנאטי: "זה כל-כך לא נכון, הרי איך מקרבים אנשים ליקב? את מי אני אביא, אנשים שאני לא מכיר? אז מה אם באים חברים שלי? הם לא קונים יין? הם קונים והרבה".

היה להם ויכוח מתי לבקבק, האם לשלם שעות נוספות, הוא טוען שבן-ארי לא יודע לנהל, כל צד טוען שהצד השני גרם וגורם נזקים כספיים ותדמיתיים לחברה. בתום התקופה הנקובה בחוזה - שנה וחצי ועוד שנה, שעליה הוסכם עם כניסתו של שקד לשותפות - הופסקה כהונתו של שלומי בן-ארי בתפקיד מנכ"ל. מינויו של המנכ"ל החדש עבר גם הוא בחוסר הסכמה, ויכוחים וטענות הדדיות.

היום, די ברור שיהיה צריך להיפרד. אלא שהשאלה היא איך, באילו תנאים, ומי יישאר עם היקב. שלומי בן-ארי: "המטרה שלו להוציא אותנו כמה שיותר מהר ובזול, אנחנו לא מוכנים לוותר, מצאנו משקיע שעומדת מאחוריו קבוצה מאוד רצינית שחלק ממנה שייך לתעשיית המזון. היו פגישות. הצענו במב"י (BUY ME BUY YOU), ואחר-כך הצענו לקנות אותו לפי שווי יקב של 9.7 מיליון דולר, ועוד 2 מיליון דולר על ההשקעות שלו עד כה (ביחד 6.6 מיליון). הוא אמר שהוא היה רוצה לקנות, אבל השווי מופרז".

רקנאטי: "הם רוצים לעשות סיבוב מהיר. הם דורשים ממני לשלם להם פי תשעה ממה שהם השקיעו. זה פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה שמישהו שם לעצמו מטרה להתעשר על חשבון מישהו אחר. אני מת לקנות מהם, אבל במחיר סביר".

ולמכור?

"אני לא אמכור בעד שום הון שבעולם, כי השם שלי שם. גם לא בעד מאה מיליון דולר. הם גם יודעים את זה".

שלומי בן-ארי, באילו תנאים תמכרו?

"אנחנו מאוד רוצים לקנות. אבל עם האיש הזה אנחנו לא מסוגלים לחיות. ברור שמוכרחים להיפרד. או שניפרד בטוב או שבית-המשפט יחליט. בשבילנו זה יהיה שבר קשה, המחשבה לעזוב את החברה. במחיר דומה כן נשקול, בלב כבד, למכור את חלקנו. אבל העדיפות הראשונה שלנו היא לקנות".