רגע של קרבה

סול פופוביץ', מעשירי וירג'יניה, רוצה להנציח את שמו בתרומה לאיזה מפעל ציוני חיוני. טדי קולק מציע לו את הטיילת, אבל פופוביץ' מסתייג: רואים ממנה יותר ערבים מיהודים. מציעים לו לתרום למוזיאון לזכר חללינו, אבל למה שיתרום את שמו למתים ולא לחיים? גם ההצעה לקרוא בניין בשב"כ על-שמו נדחית על הסף; מרוב חשאיות לא יידעו שהוא התורם. הנדיב חושק במשהו מבצעי. חמ"ל התרומה שעוד לא נולדה, הכולל את שר הביטחון, ראש השב"כ וארבעה בכירים סחוטים, מתחיל להניב רעיונות יצירתיים: אולי איזה חיסול קטן שייקרא "מבצע פופוביץ'", אולי פעולת תגמול גדולה, ולמה לא מלחמה? לתורם יש דרישות: אם הוא כבר שם כל-כך הרבה כסף, הוא רוצה מלחמה נכונה וגם השפעה. סיעור המוחות הזה מוליד את הפתרון הכי יצירתי: "הוחלט שיקראו על-שמו את המלחמה הבאה, שבה עוד הכול פתוח".

"מלחמת פופוביץ'" הוא הסאטירה היחידה בקובץ סיפוריו השני (אחרי "הבקרים של שלישי וחמישי", 1999) של דוד ארליך. גיבורי ספרו הם חשוכי-אהבה מכל המסדרים: הומוסקסואלים, סטרייטים, צעירים, מזדקנים. החיפוש הנואש שלהם אחרי אהבה הופך מטרה לעצמה, והמפלט מן הבדידות - לסדר-יום כפייתי. כך הצעיר המבקר בקביעות בגיי-בר ירושלמי, כמי שהולך לעבודת-יומו המאוסה, וכך דבורה, הפעילה והרוח החיה בקבוצות פנויים ופנויות, המפגינה חזות מזויפת של אושר אין-סופי. באורח אבסורדי, הפעלתנות הזו דווקא מרחיקה אותם מקשר אמיתי ומהדקת את טבעת בדידותם, גם כשמזדמן להם איזה "ביחד".

ארליך פותח צוהר לעולמם של המחפשים-המתמידים, הנושאים את בדידותם כמו מטען עודף באשר ילכו. זה עולם קשוח של היררכיה נוקשה, חישובים ואומדנים אכזריים. ההומוסקסואל הצעיר חושק בצעירים, אבל הצעיר הנחשק "שוכב רק עם האלים". מבוגרים פסולים, אלא אם "הם נראים ממש ממש טוב". מי שבן-זוגו מת מאיידס פסול למשכב מטעמי בריאות, ומי שמדבר איתך יותר משלוש דקות ברציפות, פסול מחמת קרבת-יתר, "זה כמו לשכב עם בן-דוד שלך".

מסיפוריו של ארליך עולה איזו שוועה לקשר אנושי, לאכפתיות, לדיבור. כלומר, ההיפך הגמור ממה שמזמנים בר אפלולי ויושביו. "הייתי שמח, אם היה לו קצת אכפת", מלין המספר על הברמן הנחשק, "שאי-אפשר לדעת אצלו אם הוא שם לב שאתה יוצא לבד או עם מישהו. הייתי שמח אם למישהו היה קצת אכפת". אפילו החשק אינו עומד רגע אחרי שעוזבים את הבר בחברת בני-זוג מזדמנים. "אני שונא ללכת אליהם. אתה אף פעם לא יודע מה תמצא שם. מקרר חרב, זה מה שתמצא ואז לא יעמוד לך. כמה חשק יכול כבר להיות כשהמקרר ריק".

הפרדוקסים והאומללויות המצחיקות בחלקן מצטלבים בסיפורים שסופם, למרות הכול, ברגע של קרבה או באיזו הבלחה של תודעה. זה הישגו החשוב של דוד ארליך, המצליח לצקת חמלה ויופי במציאות אכזרית ופאטתית, לשזור בה הומור שחור ואהבת אדם גם יחד.

"כחול 18", מאת דוד ארליך. ידיעות אחרונות/פרוזה, 157 עמ'