קיצור דרך

בנסיבות העניין, הדין עם שמעון שביטל את ההסכם. אין הוא חייב להיעתר לדרישתו החדשה של שמעון. ראובן, מצידו, מוכר את דירתו במחיר 192,000 דולר. שמעון תובע את ראובן לפצותו בשיעור ההפרש שבין המחיר המקורי שהוסכם בינו לבין ראובן לבין המחיר שבו נמכרה הדירה בפועל (לצד שלישי). הווה אומר, סכום הפיצוי הנתבע עומד על 52,000 דולר.

הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי בחיפה (בדעת רוב) גרסו שלראובן מגיע פיצוי בשיעור 40,000 דולר בלבד, כשיעור ההפרש שבין המחיר המוסכם המקורי לבין המחיר החדש שדרש ראובן משמעון. בית המשפט העליון לא סבר כמותם, וקיבל את תביעתו של שמעון במלואה.

למרות התוצאה הזהה אליה הגיעו שופטי בית המשפט העליון, גישותיהם אינן עשויות עור אחד. בצד כללי הפיצויים המוסדרים בסעיף 10 של חוק החוזים (תרופות), קבע המחוקק בסעיף 11 הסדר בדבר "פיצויים ללא הוכחת נזק". סעיף 11(א) קובע כך - "הופר חיוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה".

בעוד סעיף 10 לחוק מזכה נפגע בפיצויים בגין נזקיו המוכחים, סעיף 11 מאפשר לו לבצע "קיצורי דרך", לתבוע פיצויים מבלי להוכיח את היקף הנזק, מידתו ושיעורו. די שיוכיח כי החוזה בוטל כדין, את שיעור התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה, ואת שווי התמורה ביום ביטול החוזה.

"הפיצויים הנפסקים על פי הוראת סעיף 11 לחוק התרופות הם בעלי אופי אובייקטיבי ('מופשט')", קבע הנשיא ברק. "אין הם עורכים בחינה סובייקטיבית (קונקרטית). די בקיומם של התנאים הקבועים בסעיף 11 לחוק התרופות כדי להעניק פיצוי בלא בחינה עניינית של נזקי ההפרה הספציפית".

האם עקרון הקטנת הנזק חל על שיעורו של נזק הנקבע לפי סעיף 11 לחוק? כאן מוצגות דעותיהם השונות של שופטי בית המשפט העליון.

לשיטתו של השופט ברק, בשל אופיו "המופשט" של הפיצוי מכוח סעיף 11, אין הוא כפוף לעיקרון בדבר הקטנת הנזק. אליבא דגישה זו, מדובר בסטייה מכוונת של המחוקק ממודל מוכר וקיים, המצוי בחוקים רבים ובכללם בחוק האחיד למכר טובין בין-לאומי.

השופט ריבלין מסכים, שסעיף 14(א') לחוק התרופות (עקרון הקטנת הנזק) מוציא מכלל תחולתו את שיעור הפיצויים שנפסקים לפי סעיף 11 לחוק. ואולם, לגישתו, ספק קיים הן בשאלה האם מדובר בהסדר מכוון של המחוקק (או שמא במשגה או בהיסח-דעת מצידו), והן בצידקתו של ההסדר הנ"ל.

יתרונותיו של סעיף 11 בשניים - בהצבת כלל פשוט של שומת נזק ושיעור הפיצויים בגינו, וביצירת הרתעה מפני הפרת חוזים.

ואולם, למול גישתו של השופט ברק, בדבר אופיו "המופשט" של הפיצוי (המנותק מבחינה סובייקטיבית של העיסקה הרלוונטית), מציג השופט ריבלין גישה שונה-במשהו, גישה שדומה (בעיננו) כי אינה זונחת כליל את הבחינה הקונקרטית של שיעור הפיצוי על רקע נסיבותיו הסובייקטיביות של העניין הנדון.

"אין להוציא מכלל אפשרות", קובע השופט ריבלין, "מקרים בהם גם ללא הידרשות לכלל הקטנת הנזק ייפסקו לנפגע פיצויים, ללא הוכחת נזק, בשיעור נמוך יותר מן הפיצויים שהיו נקבעים לפי המנגנון המצוי בסעיף "11. כך, לדוגמא, כאשר התנהגותו של הנפגע לקויה בחוסר תום לב, שאינו עולה כדי איבוד זכותו לבטל את החוזה, אך יקרין על שיעור הפיצויים שייפסקו לזכותו לפי סעיף 11.

וכך, לגישתו, שלילת תחולת עקרון הקטנת הנזק במקרה הנדון אינה נעשית אך בשל התבנית המשפטית הצרופה ("מופשטות" הפיצוי לפי סעיף 11), אלא גם אודות הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון. לא היה זה מן הראוי לאפשר למוכר (ראובן) לחייב קונה (שמעון) להתקשר בחוזה חדש, שאינו אלא חוזה המפר את ההסכם המקורי.

(רע"א 2371/01 אינשטיין ואח' נ. אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח, פס"ד מיום 31.7.03. הנשיא אהרן ברק והשופטים דליה דורנר ואליעזר ריבלין. בשם המערערים עו"ד ברח"ד, בשם המשיבה עו"ד גיגי)