מפיץ-פלוס

על פי התנאים החדשים בהם התקשרו הצדדים שכרה הנתבעת משרד בירושלים, מתוכו פעל התובע. הנתבעת היא זו ששילמה את דמי השכירות של המשרד ואת דמי ההחזקה השוטפים שלו. הנתבעת שילמה לתובע משכורת חודשית קבועה. התובע רכש מהנתבעת תוכנות בשיעור 25% ממחיר המחירון ומכרן ללקוחות ברווח.

התובע השתמש בנייר פירמה של הנתבעת, אך שילם בעצמו את משכורות עובדיו במשרד. הוא הדריך לקוחות שרכשו את תוכנות המחשב של הנתבעת, אך עיקר תפקידו היה בהשגת לקוחות לנתבעת. עד לתחילת ההתקשרות האמורה היו לנתבעת 257 לקוחות בירושלים; בשנת 99' היו לה 1,100 לקוחות.

בשנת 99', לאחר התראות ששלחה לתובע ובו נדרש לשפר את ביצועיו המסחריים, הודיעה לו הנתבעת על ניתוק קשריהם. התובע הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, למתן צו הצהרתי לפיו על הנתבעת להמשיך ולשלם לו את חלקו בהמשך ההכנסות מן הלקוחות הירושלמיים, וזאת לאורך 7 שנים נוספות.

התובע טען לקיום שותפות בינו לבין הנתבעת. השופט יעקב צבן דחה את הטענה. הטוען לקיומה של שותפות חב בהוכחת טענתו. שלושה תנאים נחוצים לביסוסה של שותפות - קיומו של עסק, שני אנשים או יותר המנהלים עסק במשותף, ומניע משותף להפקת רווחים.

במקרה הנדון, הצדדים לא ערכו הסכם שותפות בכתב, ואף לא התקיימה ביניהם הסכמה מפורשת בעל פה. אופן התשלום ששולם לתובע לא מלמד על שותפות, אלא על חלוקת רווחים (חלוקת רווחים הינה אחד מסימני ההיכר של שותפות). ההכנסות מהלקוחות הועברו לנתבעת במישרין, ואילו התובע זכה למשכורת חודשית ולהנחה ברכישת תוכנות. אין כאן חלוקת רווחים תוך נטילת אחריות להפסדים.

התובע היה המפיץ הבלעדי של הנתבעת באזור ירושלים. מאפייני ההתקשרות שתוארו לעיל, הרגילים והיחודיים למקרה הנדון, נמנים על מאפייניו של מפיץ. "מכאן המסקנה", נכתב בפסק הדין, "כי למאפייני המפיץ הרגיל נוספו סממנים יחודיים שהפכו בהסכמה את התובע למפיץ בעל מעמד מיוחד - 'מפיץ פלוס', שיש לו זכויות חוזיות בגין השוק שפיתח, המוניטין והקשר המיוחד עם הלקוחות".

תביעה נוספת שהשמיע התובע נסבה על רשימת הלקוחות שנאספה לאורך השנים. האם היא מהווה "סוד מסחרי" השייך לתובע? בית המשפט השיב בשלילה.

נפסק בעבר (בפס"ד תנובה), שרשימת לקוחות יכולה להוות סוד מסחרי, נושא לבעלות, וזאת כשנדרש מאמץ מיוחד להשגתה וכי בקבלתה מן המוכן יש ערך מוסף כלשהו. אכן, התובע טרח ועמל על איסוף הלקוחות ועל טיפוחם, ואולם הרשימה לא היתה בגדר סוד מסחרי בלעדי שלו. היא היתה בבעלות ובשימוש שוטף של הנתבעת.

הודעת הנתבעת על הפסקת ההתקשרות עם התובע היוותה הפרת חוזה. "לאחר קשר עיסקי ארוך ורב שנים", נכתב בפסק הדין, "היה על הנתבעת ליתן לתובע אורכה של ממש, הן לשיפור ביצועים והן לאי-השמטת הבסיס האירגוני לפעילותו. הדבר לא נעשה".

ההלכה הפסוקה דורשת כי בטרם ביטולו של חוזה הפצה תינתן למפיץ הודעה, פרק זמן סביר בטרם הביטול. סכום הפיצויים שבהם יזוכה המפיץ הינו פונקציה של פרק הזמן הסביר שבו החוזה היה אמור להמשיך ולהתקיים, לולא ביטולו. במקרה הנוכחי, חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סכום השווה ל-18 חודשי ההכנסה שנזקפה לזכות התובע עקב עבודתו עם הנתבעת עובר לביטול ההסכם ביניהם.

(ת"א מחוזי י"ם 2325/00 כהן נ. ט.ל.מ. מיקרו מחשבים בע"מ, פס"ד מיום 28.7.03. השופט יעקב צבן. בשם התובע עו"ד עיני, בשם הנתבעת עו"ד גולן)