גשם חזק יוסיף לרדת

בניהם של שני ארכיטקטים שותפים, שהלכו לעולמם, נפגשים לפתיחת צוואות ולבירור היחסים בין הוריהם.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור שזהו "סיפור בוגר וחכם", שמלמד אותנו ש"לעולם אינך יכול לדעת מה באמת קרה בחייהם של אחרים, או בחיים שלך. כמו שאומר את זה הארכיטקט, שאמון על תכנון בניינים: יש פער בין מה שאנחנו רוצים ובין מה שאנחנו מקבלים, ומה שמקשר ביניהם זו אשמה".

"ייחודה של ההצגה הזאת, לא בפעם הראשונה בתיאטרון הספרייה, היא באיכותה המעולה". התפאורה של סלבה מלצב "עניינית ואמינה", הבמאית "היטיבה להדריך את השחקנים" ושלושתם "מעולים": נילי צרויה בתפקידי הבת השפויה והבורגנית והאם המעורערת, מפגינה משחק "אינטליגנטי ומאוזן בקפידה", דני גבע בתפקידי הבן השחקן ואביו הגאון מגיש ביצוע "חם נלהב ומעוצב היטב".

"אבל מי שמשלים את המשולש הכפול ומזניק אותו לרמה של חוויה אחרת, הוא רודיה קוזלובסקי (שגם תרגם היטב): במערכה הראשונה הוא הבן ההומוסקסואל, רדוף האשמה ואכול שנאה לאביו, ובמערכה השנייה הוא אב עצור, מופנם ומגמגם, ובשני התפקידים הוא גם מדויק להפליא, וגם יודע בקואורדינציה מעולה לחשוף מיתר רגיש וכואב. זה די מדהים ששלושה אנשים כל-כך צעירים במקצוע מצליחים להעלות דבר כל-כך בוגר".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") סבור, ש"גרינברג כתב מחזה עם הרבה מילים ונאומים ארוכים של כל הדמויות, ולוקח זמן להיכנס לתוך הסיפור". מעבר לכך, "זהו מחזה לשחקני אופי, וכאן התוצאה לא תמיד אחידה". במערכה הראשונה השחקנים "מצוינים" בתפקידי שלושת הבנים. "אבל בחצי השני, המתרחש 35 שנים לפני, הביצוע קצת פחות משכנע", בעיקר צרויה ש"מגזימה במניירות החיצוניות של הטירוף שלה".

קוזלובסקי לעומת זאת "בונה דמות משכנעת ורגישה(...). בסופו של דבר, על אף כל הסודות והרגעים הרגישים, קשה להתחמק מהתחושה, שזאת דרמה ארוכה מדי ושמעבר לים המילים היפות על אדריכלות וחיפושים אחרי האושר, אין בה תובנות אמיתיות".

אליקים ירון ("מעריב") מציין שהמחזה היה מועמד לפרס פוליצר וההצגה "הוצגה בהצלחה בלונדון". זהו "סיפור טוב, אבל בעל מבנה דרמטי רופף. יש בו יותר מדי מונולוגים(...). ההברקה העיקרית היא, שבמערכה השנייה מופיעים הבנים בתפקידי הוריהם. זה מעניק למחזה הדברני נופך תיאטרלי מרענן".

ירון זוקף לזכותה של רזניק, הבימאית, את הביצוע המצוין של השחקנים, ש"הבולט ביניהם הוא קוזלובסקי", המבצע את תפקידיו "בכישרון רב". גבע "משחק היטב" אף הוא, והדמויות שהוא מציג "נחרטות היטב בזיכרון". בקיצור: כולם מסכימים על משחק מצוין ובוגר של שלושה שחקנים צעירים. באשר למחזה, הדעות נעות בין סיפור בוגר וחכם לבין מחזה ארוך מדי, עמוס מונולוגים ובעל מבנה דרמטי רופף.