העיסוק ביוצרי הקומיקס בישראל מזכיר את היחס לתיאטרוני האידיש. את התרבות האידית מתארים כמו סצנת גסיסה אין-סופית, אופראית. הקומיקסאים, להבדיל, חיים בחבלי-לידה נצחיים. הקומיקסאי ירמי פינקוס מסביר שהכול נובע מעצלות של עיתונאים, המבססים את המידע שלהם על כתבות ישנות. "כשאני והחברים שלי נהיה בני שמונים, עדיין תשאלו אותנו למה אין קומיקס בארץ", הוא אומר.
על ממדיה של תרבות הקומיקס בישראל ניתן יהיה ללמוד בשבוע הבא, במהלך הפסטיבל השלישי לקומיקס, קריקטורה ואנימציה, שייערך בסינמטק תל-אביב. למפעל הזה קדמו, אומנם, פסטיבלי-קומיקס של פורים שכשלו, אבל למה להזכיר נשכחות. בגלגול הנוכחי צורפו שחקני חיזוק - הקריקטוריסטים והאנימטורים - והשנה אף יוקיר הפסטיבל את זאב, הקריקטוריסט והמאייר שהלך לעולמו: עוד דרך לעבות את המורשת, החסרה כל-כך לקומיקס הישראלי.
כשבוחנים את השטח מגלים לא-מעט שחקנים, רובם מוכרים כמאיירים בעיתונות. זאב אנגלמאיר, דודו גבע, מישל קישקה, שי צ'רקה, אורי פינק, האחים אסף ותומר חנוכה, אנשי חבורת אקטוס טרגיקוס וחבורות נוספות כמו A4, דימונה, Plan B ואחרים. אלה עשויים לחלוק על משנתם של אלה, אבל על דבר אחד כולם מסכימים: אין פרנסה מקומיקס ישראלי, ואין זרם מרכזי לקומיקס בישראל. איש הישר בעיניו יצייר.
בסיפור הזה יש כמובן יוצא מהכלל: אורי פינק, היחיד שמתפרנס מקומיקס, אולי משום ש"מצא את הנישה", כדבריו - הוא כותב בעיתוני-נוער. רק לאחרונה הוציא פינק את "זבנג" מס' 15, אוסף נוסף מהסטריפים שלו שמתפרסמים ב"מעריב לנוער" זה 15 שנה. חבורת זבנג, אם החמצתם את התקופה, היא אוסף הנערים המחוצ'קנים שהיינו כולנו, עסוקים בכאב אשכים, נבירה באף, איחורים לכיתה, עבדות נרצעת למלכת-הכיתה ויראה תהומית מהמורה, ענוגה זעפני, אישיות חינוכית מהסוג התומך בעונש-מוות לתלמידים. זבנג הוליד בהמשך את הגרסה הצעירה יותר, זבנגלה, במעריב לילדים, התפרס ליומני התלמיד, ורץ במשך שתי עונות כסדרת טלוויזיה עם דמויות חיות, בערוץ 2. הרווחים לא הצדיקו עונה שלישית, וגם המרצ'נדייזינג, אם שואלים את פינק, לא המריא.
"כבר שנים אני בא לאנשים ב'עלית' עם הרעיון של שוקולד 'זבנג'", הוא מספר. "הראיתי להם סקר שמראה שכל הנוער מכירים את זבנג. כלום. המחסום הוא אצל מקבלי ההחלטות. אם למזלי למנהל יש ילד בגיל הזה, ובמקרה הוא פתח את יומן זבנג שלו, או ראה מה הוא קורא, הוא נותן או-קיי. אבל אז אני מגיע למנהל השיווק, שהוא בדרך-כלל בחור שמצד אחד עוד אין לו ילדים, ומצד שני כבר היה מבוגר מדי כשזבנג יצא בפעם הראשונה, ושם זה נופל. אז אני אצטרך לחכות עד שקוראי זבנג יהיו בין מקבלי ההחלטות".
הקומיקסאים האחרים לא הולידו דמויות פופולריות שניתן לחבר אותן לתרבות הצריכה ההמונית. דודו גבע היה היחיד שהתקרב לשם כאשר יצר את דמות הברווז, אבל ב-1991 הוא נתבע על-ידי אולפני דיסני בטענה שגנב את דמותו של דונאלד-דאק. גבע שב והתכתש, הפעם במים מקומיים, כאשר יצר דמות של אדם ניאנדרטלי בסטריפ "רון קדמון", ונקלע לדו-קרב מאויר ומכוער במיוחד עם ידידו-לשעבר רון מיברג, שדמותו שימשה לכאורה השראה למאייר.
דמויות-על ישראליות נוסח סופרמן, באטמן, דיק טרייסי ודומיהם לא צלחו כאן; אולי זו הספקנות והציניות הישראלית שמושכת אותנו לכיוון הפרודיה והסאטירה. הבון-טון החדש הוא הקומיקס האלטרנטיבי, אבל גם שם לא נמצא הכסף. אפילו בארצות-הברית, קומיקס אלטרנטיבי מוכר כ-3-5 אלפים עותקים בממוצע; דניאל קלוז, היוצר האלטרנטיבי המצליח ביותר בארצות-הברית, מוכר רק כ-20 אלף עותקים. חוברת קומיקס של סופרמן, לעומת זאת, נמכרת במאות אלפים. בישראל אין טעם אפילו לדבר על נתונים.
לקבוצות–שוליים דרוש: מיינסטרים
המאמץ ליצור קומיקס אלטרנטיבי וחתרני בולט במיוחד מול היעדרו של מיינסטרים קומיקסאי. האלטרנטיבה-לכלום מטרידה את אלי אשד, המתעד היחיד של תרבות הקומיקס הישראלי. אשד, מחבר הספר "מטרזן ועד זבנג", ממפה את התכנים של הקומיקסים בישראל מאז ראשית הופעתם בעיתוני-הילדים של היישוב. קשה למצוא בספרו ניתוח של ממש, וגם לא ביקורת קשה; קהילה שלא מיצבה את עצמה בתרבות הישראלית זקוקה, כנראה, ליד אוהבת. בכל-זאת, הוא לא מסתיר את מורת-רוחו מהיעדרו של קומיקס ההרפתקאות הקלאסי בישראל.
"רק בעיתוני-הילדים של חרדים ודתיים מוצאים היום סיפורי הרפתקאות של חבורות בנוסח 'חסמבה'", הוא מספר. "שבירת המיתוסים של החילונים עברה כל גבול, ומטריד אותי שאין אצלנו קומיקס הרפתקני לשמו. אפילו בעיתון 'במחנה', שהיה בו מדור קומיקס, זה לא היה הרפתקני. מדוע? כי חושבים שזה מסמן ימין קיצוני? לדעתי, זה חולני ומסוכן לזהות אותם יחד.
"מרכז זה כשיש שגשוג. בארץ, כל אחד עושה מה שבראש שלו. למה הם אלטרנטיביים? לזבנג? אבל רק פינק עושה את זה. כל הקומיקס האלטרנטיבי הוא אנטי. נמאס מהאנטי, נראה אתכם עושים משהו לא-אנטי".
פינק מסכים איתו. "הבעיה שלי עם הקומיקס בארץ היא שקומיקס צריך להיות חלק מהיומיום, לא משהו אמנותי. זה לא 'הוצאתי ספר והוא על המדף, תראו כמה אני אינטלקטואל'. קומיקס צריך להיות מוצר המוני, כמו שיש קולנוע אמנותי, אבל יש ספילברג לכול.
"בארץ קודם-כול נותנים לאנשים להתבטא, שיעשו משהו חדשני ומהפכני. בבצלאל לא לימדו אותי קומיקס כדיסציפלינה, איך לספר סיפור, מה נכון, מה לא נכון. ואני אומר לא, צריך ללכת לקומיקס הפשוט".
פינק ואשד חברו ליצירת ספר קומיקס, שימלא את החלל החסר במיתוס קומיקס ישראלי בדוי לחלוטין. הוא "הגולם", שאותו ניתן יהיה לרכוש כבר במהלך הפסטיבל, הוא פיברוק של סדרת קומיקס עברי בשם זה, שכביכול התפרסמה כאן, משנות ה-40 ועד ימינו, ומגוללת את הרפתקאותיו של ילד שנהפך ל"גולם", גיבור-על המצויד בכוחות עליונים ופועל בשירות המדינה. על הספר חתומים יחדיו פינק ואשד. בעבור פינק זו חזרה לז'אנר: את פרסומו קנה כשכתב ב-1978 את "סברמן", קומיקס על סופר-גיבור ישראלי נפוח-שרירים.
"יחסיי עם גיבורי-העל היו תמיד של אהבה-שנאה", מתוודה פינק. "בשעתו נכנסתי לבעיה ההורמונלית כמו כל בן. כל הילדים זורמים לז'אנר הסופרמנים, שהוא מטומטם מיסודו. סופר-גיבור ישראלי זה מונח עם סתירה פנימית - אידיוט עם טייטס שרץ להציל את העולם. אבל זו מחלה. החומר הזה ליד המיטה שלי כבר יותר מעשרים שנה, והגולם שמלווה את ישראל כל-כך הרבה שנים הוא רעיון מדליק שלא יכולתי לוותר עליו".
ספרו של אשד "מטרזן ועד זבנג" שימש תשתית מחקרית לעלילות "הגולם". לדברי אשד, הגולם יתחיל מכתב-עת של המפלגה הרוויזיוניסטית; הוא יתנגד למדיניות ההבלגה, ויתמתן בהמשך. יהיו גם גרסאות שמאלניות של הגולם, ממש כמו אין-סוף הגרסאות של חוברות טרזן שהתפרסמו בשעתו. הגולם יהיה גם מקבילו של צ'יפופו, ויצויר גם בסגנונות של עיתוני-הילדים הישנים. יהיו בו ראיונות מפוברקים עם אתגר קרת על הקשר שלו לסדרה. תמר בורנשטיין, מחברת צ'יפופו וקופיקו, כבר הודיעה לאשד שדעתה אינה נוחה מאזכורה בפרויקט, וכעת ממתינים לתגובת הסופר פוצ'ו, מחבר "חבורה שכזאת", המרואיין באופן פיקטיבי בספר, כמי שהיה נהגו של יצחק רבין בעת שכתב-כביכול את אחת מגרסאות "הגולם".
באנגלית זה מצויר טוב יותר
טרונייתם של פינק ואשד בדבר השוליים חסרי-המרכז זוכה לגיבוי מפתיע דווקא מצד ירמי פינקוס, מהבולטים שבאמני הקומיקס האלטרנטיבי. "אין בארץ מיינסטרים", מסביר פינקוס. "כולם רוצים להיות בשוליים. כולם רוצים להיות מגניבים".
פינקוס הוא חבר בקבוצת "אקטוס טרגיקוס", אולי הקבוצה המוכרת ביותר של קומיקסאים אלטרנטיבים, שנוסדה בשנת 1995. מלבדו חברים בה גם רותו מודן, איציק רנרט, בתיה קולטון ומירה פרידמן - כולם (וגם פינקוס) מרבים לעבוד גם כמאיירים. בעבודות שלהם לא תמצאו גיבורים מנופחי-שרירים או הרפתקנים ששמו להם למטרה להציל את עולמנו הטוב. האנשים שלהם קטנים ומעוותים, ופועלים מול עולם כוחני, מנוכר ושרירותי. הסיפורים שהם בוחרים לספר נוטים להומור אבסורדי וגרוטסקי, ומצליחים לדכא גם כשהם משעשעים, ולהפך.
השוק המקומי המצומצם גורם לקומיקסאים הישראלים להפנות מבט החוצה. אקטוס טרגיקוס בחרה לכתוב באנגלית ולפרסם באירופה ובארצות-הברית, ורק בהמשך תורגמו ספריה לעברית. גם קבוצת "דימונה", המורכבת מתלמידיהם של אנשי "אקטוס" בויטל ובבצלאל, בחרה לפרסם את ספרה הראשון באנגלית.
היציאה לחו"ל נעשית גם אינדיבידואלית: בשנה שעברה צייר פינקוס במשך חודשיים סטריפ יומי בעיתון הגרמני הנחשב "פרנקפורטר אלגמיינה". הגיבורים שלו היו דמויות יהודיות במובהק. הקומיקסאי אסף חנוכה, לעומתו, לא ממצה עצמו בסטריפ. הוא נוהג לחזור לצרפת, ארץ שבה למד והתגורר בעבר, ומוציא שם אחת לשנה ספר קומיקס, כריכה קשה, צבע, 56 עמודים. פעם זה מערבון, פעם עלילות מהגר יהודי על רקע אליפות העולם בכדורגל 1938, ופעם סתם מותחן מודרני על רקע פרבר פריסאי. הכול לפי הזמנה.
כמו אנשי אקטוס, המקום שבו חנוכה עושה באמת מה שהוא רוצה כקומיקסאי, הוא החוברת שלו bipolar, שאותה הוא מוציא יחד עם אחיו התאום תומר, שחי בארצות-הברית ועובד שם בעבור עיתונים דוגמת ה"ניו-יורקר" וה"ניו-יורק טיימס". bipolar יוצא בהמשכים באנגלית, וכל אחד מהאחים תורם לו ממקום מושבו. אסף פרסם בחוברת כמה פרקים מתוך "הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת. בימים אלה הוא מאייר עמודים אחרונים, וגרסת הקומיקס השלמה והכרוכה לרב-המכר של קרת צפויה לצאת בקרוב בעברית.
התעניינתי אצל הקומיקסאים כיצד אירוע כמו פיצוץ מגדלי התאומים והטרור העולמי משפיעים על קומיקס הגבורה לצורותיו. חנוכה זכר שמיד לאחר הפיגוע היתה בארצות-הברית תחושה שבחיים האמיתיים סופרמן לא בא לעזרה, אבל בטווח הארוך, הקומיקס מוטמע בתרבות האמריקנית ולא היתה לפיגוע השפעה. אשד מרחיק יותר, וסבור שאירועי ספטמבר אף העצימו את הפנטסיה והחליפו את האנטי-הרואיות שבגלובליזציה, בדמויות כמו בן-לאדן ובוש, שההרואיות שלהם משתלבת בקומיקס. אשד מציין את החזרה לגיבורים הישנים, גם בקולנוע, ורואה איתות חיובי גם לנו בעובדה שחברת הקומיקס הגדולה בעולם נשלטת כעת בידי הישראלי-לשעבר אבי ארד, שצמח על בוקי, מגזין הקומיקס הישראלי שפרסם כאן בסוף שנות ה-60 את עלילותיהם של באק רוג'רס, סופרמן, אקס-מן ואחרים.
פינק, שהוציא בשנה שעברה לראשונה חוברת קומיקס בארצות-הברית, חזר משם עם מסקנות אחרות. לדבריו, מאז 1999 השוק האמריקני נמצא בירידה, כל שנה זה נהיה יותר גרוע, וחלק הקומיקס הופך לקטן יותר. הקומיקסים לדבריו, נעלמו מהסופרמרקטים, וביקורו בכנס הקומיקסאים בסן-דייגו היה חוויה מייאשת.
"כל הכנס היה על קולנוע ופנטסיות ופורנו", הוא מספר. "הקומיקס הופיעה כתעשייה שולית, נלווית לקולנוע, מתרפסת, אחוזת רגשי נחיתות. יופי, עשו סרט מ'האלק', ואף אחד לא יחפש אותו אחר-כך בקומיקס. זה סטורי-בורד שעושים עליו ניסויים. והיית צריך לראות את הדיון על עתיד הקומיקס, שבשבילו באתי לכנס: דחסו את כולנו לחדר-ישיבות קטן, ובאולם-הענק חגגו עם איזה במאי קולנוע שבסך-הכול התייחס לקומיקס. יופי.
"אין מה להשוות עם צרפת. בכנס השנתי באנגולם, תמצא אפילו את שר החינוך הצרפתי. לצרפתים יש קומיקס מכל ז'אנר. קומיקס לנשים, לילדים, קומיקס ארוטי ואפילו קומיקס על לידת ישו. אתה מוצא שם קומיקס בחנויות ספרים מיוחדות. ומה יש לאמריקנים? כמה עמודים בדיילי ניוז של יום ראשון. לא תראה אמריקני קורא ספר קומיקס בתחתית. לא כמו בצרפת, שעומדים וקוראים קומיקס של תשעים עמודים".
פרחה של קציני מנדט
אם כבר מדברים על קומיקס נשים נוסח צרפת, כדאי להזכיר שני סטריפים מקומיים: "חמודי" המתפרסם בעיתון "העיר" ו"המילון המשפחתי החסר" במוסף "הארץ", שניהם של דניאלה לונדון-דקל. בניגוד לקומיקסאים הבנים שפועלים בעיקר בעולם החיצוני, לונדון עובדת בבית פנימה, בזהות של אם ובת-זוג. ואם האיור המיתולוגי של ג'קי ב"ידיעות" הזמין אתכם לחפש את הילד ולהשיב את האידיליה המשפחתית, לונדון מזמינה אתכם לחפש את הבלוף במערכות-היחסים שלנו.
בניגוד לשאר הקולגות, לונדון הגיעה לקומיקס במקרה. עם פיטוריו המתוקשרים של זאב מ"הארץ", היא הוזמנה לתרום לקריקטורה היומית של העיתון, לצדם של ערן וולקובסקי, עמוס בידרמן ודודו גבע. הקו של כל הארבעה הוא חתרני, אנטי-הירואי. בהמשך הוזמנה דניאלה לתרום לעיתון גם סטריפ.
"זאב היה ענק, אבל בשנים האחרונות ההומור השתנה, והקריקטורות שלו לא הצחיקו", היא מסבירה. "ההומור הפך לפחות פומפוזי ולאומי, ויותר אישי, אגוצנטרי. אני מתה רק מהמחשבה על סמלים כמו יונה או אונייה שטובעת. היום מעניין אותי הבית, היחסים בין הורים וילדים. כשזאב הלך, אנשים ביטלו מינויים, ועד היום, המדור שלי זוכה למכתבים למערכת. יש כאלה, ביניהם אמא שלי, שמתעבים אותו, ואחרים שאוהבים".
ייצוג לחוויה אחרת ניתן בסטריפ שמפרסם איציק רנרט בירחון "הזמן הורוד" של אגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל. ביום העצמאות האחרון למשל, תיאר הסטריפ החגיגי את עלילותיו של ילד שהצטרף להגנה ונהיה פרחה של קציני מנדט. לדברי רנרט, אין מי שיצנזר אותו, והוא מתעלק על פרות קדושות. באיוריו למגזין עשוי הגבר להופיע גם כדמות רבת-און, אברו חודר לאחורי גבר אחר ובוקע מפיו, שוצף אש, אבל ספק אם יימצא לדמויות הללו זכר בעלילות "הגולם".
אשד טוען שיש שיח קומיקס בישראל, והוא מתנהל באינטרנט. באתר שאליו הופניתי, מצאתי את אשד הודף שאלות, מתרץ ומסביר, פועל כשומר החותם, קובע סדר הדברים: "רב-שאנן נגד בנו של גודזילה" ו"אהלן וסהלן במערב הפרוע" הם פסגת יצירתו של דודו גבע, ואילו ל"ויקטור" של אקטוס אין לדעתו מקום בהיכל התהילה הישראלי, משום שהחבורה מפרסמת את ספריה במקור באנגלית. כשמחיתי באוזניו, אמר ששינה מאז קריטריונים וכעת גם אקטוס בפנים. את לונדון-דקל, לעומת זאת, אשד אינו אוהב, "ולכן לא ראיתי צורך להזכיר אותה".
האינטרנט, מתברר, משמש ליותר משיח ציבורי, ומסתמן כדרך להגיע לקהל רחב יותר. בלי מגבלות של תקציב, הדפסה ושיווק, יכולים קומיקסאים צעירים להציע את יצירותיהם למאות-אלפי קוראים, ובקרוב יושק אפילו ניוזלטר קומיקס בתשלום. פינקוס טוען שהאינטרנט הוא רק מכשיר להפצת ספרים שהמפיצים והחנויות הגדולות לא יכולים להתעסק בהם. "קומיקס באינטרנט הוא רעיון נחמד, אבל רק לסטריפים", הוא טוען. "כשזה מגיע לספרי קומיקס, אתה רוצה להחזיק אותם ביד, לדפדף קדימה ולאחור בעלילה. באינטרנט כל זה הולך לאיבוד".
ההסכמה היא שהיעדר המסורת, כמו אצל האמריקנים, היה בעוכרי הקומיקס הישראלי. למעט לונדון, שטוענת שהיא עצמה לא מבינה בקומיקס, לא גדלה עליו, ולא חושבת שצריך בית-ספר כדי לאהוב קומיקס, מאמינים היתר שצריך לחנך את קוראי הקומיקס של העתיד. אפילו חברי "אקטוס טרגיקוס" ישבו על המדוכה, והחליטו לראשונה לפרסם בעברית, וללכת לקהל של ילדים. "היה היתה צפרדע", ספרם החדש בהוצאת מודן, הוא קומיקס לילדים על-פי אגדות האחים גרים. "ספר ילדים חמוד, לא מאיים, בלי רבדים פילוסופיים", כדברי רנרט.
"כמעט אין קומיקס לגילאי ראשית קריאה", מסביר פינקוס. "פינק זה לבני תשע-עשר, אבל אין לקטנים, בני החמש-שש, והלכנו בכיף על נישה שלא טופלה. כמובן שהגישה שלנו השתנתה. פחות פריימים בעמוד, הטקסט תופס הרבה יותר מקום, להקל על הילדים. עשינו גם שינויים באגדות. למשל, בסיפור 'הנסיכה והצפרדע', רותו מודן החליטה שהסוף לא יהיה חתונה, אלא שמשאת-הנפש של הנסיכה זה שהנסיך-הצפרדע יהיה חבר שלה. הקהל הוא של ילדים, והיינו צריכים להתאפק".
קהל הילדים טופל, ומה יהא עלינו, המבוגרים שנולדו לפני "זבנג"?
"מבוגרים לא יודעים לקרוא קומיקס", עונה לי פינק בייאוש. "לקרוא עמוד קומיקס לוקח לכם יותר זמן מאשר לקרוא עמוד טקסט רגיל. אין לכם מכניזם במוח שהופך ציור וטקסט לסרט. אני במאי בתקציב אין-סופי, ובשבילכם אני צריך לעשות טוקינג הדס".
זהו, המבוגרים הם דור אבוד?
"לא אבוד, מוגבל. מסטיק בזוקה קל לכם לקרוא".
כתבות
ני"ע
