נאמן פויכטונגר תעשיות דורש מעזריאל פויכטונגר פיצוי על ההפסדים בעקבות מכירתה

טוען: פויכטונגר היה מודע לכך שפלד-גבעוני אינם יכולים לעמוד במימון העיסקה ומבקשים לבזוז את קופת החברה

הנאמן של אפקון תעשיות (לשעבר פויכטונגר תעשיות), רו"ח חן ברדיצ'ב, פנה לעזריאל פויכטונגר, שהיה בעל השליטה בפיטכונגר, בדרישה לפצות את החברה בגין כל ההפסדים שנגרמו לה בשנת 2002, בגובה 101 מיליון שקל.

ברדיצ'ב טוען, באמצעות עו"ד ישראל לשם, כי במשך השנים בהן היה בעל השליטה בחברה, שולמו לו על ידי החברות הבנות, בדיבידנד ובמשכורות, עשרות מיליוני שקלים ועיקר העושר שנצבר במשפחתו, אם לא כולו, הוא בזכות עסקי החברות.

לטענתו, החל ממחצית שנת 2001, נטש פויכטונגר את החברה ואת חברות הבנות, והפקירן ביודעין בידי אנשים חסרי אחריות (קובצת פלד-גבעוני - ה.מ) שרוקנו את קופת החברה וחברות הבנות והביאו אותן בתוך פחות משנה להתמוטטות. במעשים ובמחדלים אלה העדיף את טובת ההנאה האישית ואת התשלומים הנכבדים, הרבה למעלה משווי השוק הריאלי, שהוזרמו לכיסו הפרטי, על פני מילוי חובותיו כבעל שליטה וכנושא מישרה כלפי החברות.

כתוצאה ממעשיו ומחדליו, החברה התדרדרה לחדלות פירעון, ונזקקה להגנת בית המשפט מפני נושיה לאור מצוקה תזרימית קשה ומונה לה מנהל מיוחד מטעם בית המשפט. הפסדיה לשנת 2002 הסתכמו ב-101 מיליון שקל.

לטענת ברדיצ'ב, קריסתה של החברה וההפסדים הפנומנליים שצברה תוך זמן קצר, היו גלויים ככתובת על הקיר. כל מי שעקב אחר התנהלותה של קבוצת פלד-גבעוני, יכול היה להיווכח על נקלה באותות האזהרה המפורשים לגבי הקטסטרופה הממשמשת ובאה, שפויכטונגר נתן לו ידה.

לטענת ברדיצ'ב, סימני השאלה הגלויים בנוגע לקבוצת פלד-גבעוני התעוררו עוד באמצע שנת 2001, עוד קודם שהחל המו"מ על מכירת השליטה בחברות פויגטונגר. כל בר דעת יכול היה להיווכח לאור הדיווחים הפומביים שכל עיסקאות הרכישה של קבוצת פלד-גבעוני התבצעו במינוף גבוה מחד, ותוך ניצול קופת המזומנים של החברה הנרכשת לצורך ביצוע העיסקאות העתידיות מאידך.

ברדיצ'ב טוען, כי פויכטונגר מכר את אחזקותיו תמורת מחיר העולה על כפל שווי המניות בשוק ביום המכר. על פי פירסומים, הוא גרף אישית ביום המכירה וכתוצאה ממנה 17 מיליון דולר.

לדברי ברדיצ'ב, אין ספק, כי ראייה מפוכחת של מצבם הכספי המעורער של רוכשי השליטה בחברה, היא שהניעה את פויכטונגר, כנציג מוכרי השליטה, לדרוש מהרוכשים עיסקת מזומן, תוך הבטחת התמורה המגיעה בגין מניות האופציה בערבות בנקאית.

לדבריו, פיטכטונגר ידע היטב כי לרוכשים אין יכולת עצמית לעמוד בנטל העיסקה במקביל לכל יתר העיסקאות שניהלו. אותה ראייה מפוכחת, היתה חייבת לעמוד לנגד עינו כשהחליט למסור השליטה בקבוצת החברות לידי קבוצה ש"בעלי השליטה האמיתיים בה היו חידה, משאביה הכספיים תעלומה ותוכניותיהם לעתיד בגדר הימור פרוע".

פויטכונגר אומר בתגובה: "הדרישה היא משוללת עובדות ומשוללת עילה. מכרתי את החברה לחברה ציבורית ששמה משב תעשיות - מאוד ידועה ומאוד מבוססת, שעמדו מאחוריה אנשים מאוד מכובדים - רפי פלד, שמילא תפקידים משמעותיים ואריה גבעוני, אחד מאנשי העסקים המכובדים.

"כולם ידעו לפרגן לקבוצה הזו כמה הם טובים וחכמים. היו הצעות אחרות גבוהות יותר, אך זו קסמה לי בגלל האסטרגטיה העסקית שעמדה מאחורי זה, שהיתה מביאה ליצירת קבוצה הרבה יותר גדולה והרבה יותר תחרותית תוך חיסכון בעלויות שירותים.

"לגבי הטענה כאילו הפקרתי את החברה - העובדות לא כאלה. אני פוטרתי מהחברה, לאחר שלא הסכמתי לדרך הניהול וראיתי שלא עובדים על פי התרבות הניהולית שלי. לבוא ולומר אני אחראי, זה פשוט לא נכון.

"אני אפילו לא הפסדתי דקת שינה בגלל המכתב הזה. זה רק עסק שיש לו הדים ועולה לי כסף לטפל בו, אבל אני מעריך שאפרע מהם על כל הזמן שאני מבזבז, אם כי אני לא מאמין שיגישו תביעה. אין משפטן אחד שחושב שיש פה חצי אחוז של עילה. גם בנקים מכובדים לא ידעו על טיבה של הקבוצה, אז לבוא ולומר לי שהייתי צריך לדעת, זה פשוט לא נכון".