אפילו לא שנייה אחת מיותרת

"אנחנו יוצאים לטיול קטן, חברים. אז ככה, השירים הם על מקום שנקרא גרינדייל. הרבה מתרחש בעיירה. היא נראית כמו מקום קטן, יפה ורגוע, משהו בין 20 ל-25 אלף נפש. אם תסתכלו על המפה, תראו שזה ממש לא מקום גדול במיוחד - הרים וחוות, ויש גם אוקיינוס. עיר חביבה, אבל יש לה המוזרויות שלה. לא שאני יודע הכול על מה שמתרחש כאן. הייתם מתארים לעצמכם? אני מתכוון, אני המצאתי אותה, אבל אנ'לא יודע יותר מדי מה לעזאזל מתרחש כאן... כך שאם קשה לכם לעקוב ואתם מרגישים קצת מחוץ לסיפור, זה בסדר, אף אחד לא ממש בפנים".

הציטוט הזה הוא מתוך הדף הפותח את העטיפה הפנימית של "גרינדייל", אלבומו החדש, הפנטסטי, של ניל יאנג. על העטיפה החיצונית תמצאו מפה מצוירת של העיירה שבדה גיבור הגיטרה הקנדי מלבו.

עשרת השירים החדשים שתקבלו במערכת הסטראו שלכם מגוללים סיפור אפל והזוי, שגיבוריו הם בני משפחת גרין, אנשי העיירה. המדיה האמריקנית והשטן בתפקידי-אורח. שירים ארוכים, סיפוריים, מתפתלים, על לחנים פשוטים בני שניים-שלושה אקורדים.

בואו נאמר, מוסיקלית, זהו אלבום רוקנרול מרושל, חבוט, רועש, מגרגר וסקסי, באופן ששם בפרופורציה הראויה את נביאי הבלוז-רוק החדשים הווייט סטרייפס ודומיהם. יאנג, שציוות את הקרייזי הורס הזקנים והמיתולוגיים לפרויקט, זרק לפח קונסולה של 64 ערוצים ולקח אחרת בת 16 בלבד, העיף הביתה את טכנאי ההקלטות הקבוע שלו והחליף אותו בעוזר הטכנאי הפחות מנוסה, שמשפשף בתאווה באלבום הזה קופסת גפרורים שלמה, של חוויות רוקנרול חי, חסר אחריות במובן הנפלא של המילה. רוקנרול על סף ההתרסקות. רוב האלבום מנוגן חי, כולל הטעויות (ויש), כולל קול הזהב של יאנג, שמתקרב ומתרחק ונסדק ושוב מתחבר, כולל גיטרה שמחפשת את עצמה בשידור חי, שמתפוצצת בשידור חי.

גרינדייל, אם כך, הוא ניל יאנג לבעלי עצבים חזקים. הוא נשמע מבהיל לפרקים, הסאונד בלתי חדיר, השירים ארוכים מאוד, בשמיעה ראשונה נשמעים כמו כתובים על תו אחד. מומלץ לקחת שמיעה ראשונה באוזניות ובריכוז. אחרי השנייה כבר לא תוכלו להפסיק.

78 דקות. מישהו באחד מפורומי המוסיקה ברשת כתב: "שבעים ושמונה דקות ואפילו לא שנייה אחת מיותרת". בינגו.

אבל תרשו לי לחזור לסיפור המעשה של "גרינדייל" ולעטיפה הפנימית שמגוללת אותו. ובכן, בקצרה, בני משפחת גרין יושבים במקום הכי רחוק מניו-יורק או אל.איי שהחוויה האמריקנית מכירה. האבא, ארל גרין, צייר פסיכדלי נוודי, שאף אחד לא קונה את הציורים היפים שלו. הבת, סאן גרין, שאוהבת להתבונן באבא מצייר וכותבת עבודות סמינריוניות פרבריות על "המדיה האמריקנית והשפעתה". הסבא והסבתא שיושבים על המרפסת עם העיתון, שאננים בערכי האהבה והחסד היאנקיים. האחיין ג'ייד, אהוב העיירה, השטן שיושב לו מתוך בחירה בבית-הסוהר שלה, כי הריח של האנשים ששהו שם לפניו עושה לו טוב, והשוטר קרמייל, שרב עם אשתו הבוקר.

מכאן העלילה מתחילה להתפתל בשורה של אירועים שמסתכמים לספק מעשייה פראית, שרירותית וסחופה כמו הרוח, ספק מיתולוגיה אקולוגית שבורת-לב.

אלא שהסיפור של "גרינדייל", האלבום, עוד הרבה יותר מסעיר וחובט מסיפור המעשה עצמו. והוא נמצא על העטיפה הפנימית שלו, שמלאה במילים שמתייחסות לכל אחד משירי האלבום.

אבל אלה אינן המילים המושרות של השירים. אלא הרחבה, או אם תרצו - פירוש של סיפור המעשה שהשיר מגולל. מיהם האנשים? על מה השיר? מהו הרצון החמקמק שהוליד אותו?

וברגע הראשון אתם אומרים - מה זה??? ואיך לעזאזל מתמודדים עם שתי האינפורמציות המקבילות האלה? ואם אי-אפשר ביחד, אז מה בא ראשון?

ניל יאנג עצמו מתייחס לדואליות הזו של דפי המילים-שלא-נמצאות-בשירים, באחד מהדפים האלה: "אני מספר לכם את כל זה כי לא הייתם יכולים לדעת את זה רק מלהקשיב לשירים. אתם צריכים להקשיב לכלי-הנגינה, בשביל לתפוס את כל המידע הזה. כך שבפעם הבאה שתראו את אריק קלפטון מנגן בגיטרה, בעיניים עצומות, זה יכול להיות כל דבר. זה יכול להיות כל דבר".

אם כן, ניל יאנג לקח הפעם את המושג "דף מילים" צעד אחד קדימה: ממוצר נלווה, שמספר לכם את מה שאתם ממילא שומעים, למשהו מעין "דף העיניים העצומות של השיר". הדף שמספר לכם את הרצון שהוליד את הסיפור, שהוליד את המילים, שהולידו את המוסיקה. האם זה עובד? כן, זה עובד. למה זה עובד? כי, בעצם, כל המעשה האמנותי של ניל יאנג היה לספר את הסיפור, לשיר את השיר, כאילו הוא הדבר האמיתי, אבל לרמוז שהוא בעצם רק משהו שמאחוריו יש משהו יותר אמיתי, ויותר אמיתי, ויותר... אז הנה הדבר האמיתי, שחור על-גבי דף המילים. איזה תקליט ענק.

Greendale – Neil Young & Crazy Horse , הד ארצי