"אנשים שהגעגועים מוליכים אותם שולל"

"אני לא יכול להמליץ על שום רחוב בבגדאד, או על איזה רובע. סדאם מחק את ההיסטוריה של עיראק ויצר היסטוריה דמיונית, כדי לפאר את השלטון שלו. היום עיראק היא מפה של אובדן, הרס, ייסורים ומוות", כך אומר הסופר סמי מיכאל, אשר ברח מארצו ב-1948, "כאשר המשטר הצבאי היה במצב של מלחמה עם ישראל, והגבולות היו סגורים לא רק בפני יהודים אלא גם בפני אזרחים ערבים", והגיע לישראל בפברואר 1949.

למיכאל, יליד בגדאד ומחבר הספרים "חצוצרה בוואדי", "ויקטוריה" ו"סופה בין הדקלים", יש זיכרונות טובים מילדותו באזור החידקל, כמו גם מההרים והמעיינות של כורדיסטן שבהם ביקר בחודשי הקיץ החמים. היום, הוא אומר, כבר אין לו למה להתגעגע. "אני, וכל בני דורי מעיראק, זוכרים דברים שכבר לא קיימים בה. אפילו את הטבע, המטומטם הזה (סדאם) שינה. הוא ייבש את הביצות של בגדאד, שהיו משהו יוצא דופן, ובאמצע החידקל בנה לעצמו ארמון. זה הרס של התרבות והפולקלור. הוא מחק שכונות שלמות, ובנה מבנים אחרים. בניינים מפוארים הפכו למשכנות עוני".

לא היית רוצה לחזור לשם בכלל?

"לא. רק מטורף ילך לחפש שם זיכרונות נעימים. אם אני אסע, זה יהיה מסע כואב, כי את לא נוסעת להר כדי לחפש זיכרונות על סלע, אלא כדי שיהיה מפגש יפה עם מישהו או מישהי. אבל המישהו או המישהי שלי נהרגו, או נרצחו, או מתו בבית-הסוהר, או חלפו עם הזמן.

"קיבלתי הצעה מקולנוען ישראלי, שכאשר יירגעו הדברים ויתיישבו העניינים, כשיהיה שלום, לנסוע איתי לעיראק ולתעד את הביקור. אני עוד חושב על זה. אני לא רוצה לשרטט תוכניות, כאשר יש שם פיצוצים ומוות.

"לא בראש מעייניי לחכות עם מזוודה ביד. אני לא רואה את זה כחלום חיי. יש אנשים שהגעגועים מוליכים אותם שולל. למשל, אחד המקרים הכואבים ביותר שהכרתי היה של ישראלי מאלכסנדריה, שיצא לביקור שורשים ואני נסעתי איתו. מפח הנפש שלו מהבית העלוב ומהחורבה שנשארה היום במקום הבית היפה שהוא הכיר, היה קשה גם לי. לא אהבתי את המחזה כשהסתכלתי מהצד, ולכן אני מאמין שאלה שקופצים על העגלה, יגיעו בסוף על שלושה גלגלים".