בלתי נשכח

"מיסטיק ריבר" הוא סרטו ה-24 של הבמאי קלינט איסטווד, והשלישי שבו הוא לא משתתף כשחקן. איסטווד כבר הוכיח במהלך הקריירה הארוכה שלו, ככוכב מערבונים וכבמאי, שהוא אחד מיוצרי הקולנוע המשובחים של הוליווד. אבל מאז יצירת המופת שלו, "בלתי נסלח" (1992), שזיכתה אותו בשפע של אוסקרים, נדמה שהוא לא שב אל כוחו.

עד לסרט הזה, שאומנם אינו יצירת מופת, אבל שב ומוכיח איזה במאי גדול, רגיש ונבון הוא איסטווד, וכמה יפה הקולנוע שהוא מעניק לנו. נדמה לי שאיסטווד הוא מקרה מיוחד במינו, של שחקן דרמטי שהפך לבמאי גדול. אין הרבה תקדימים לתופעה הזאת, וארבעת העשורים שבהם איסטווד מפגין את כישרונו, מציבים אותו גבוה מעל רבים וטובים בקולנוע העולמי.

"מיסטיק ריבר" מבוסס על רומן שהתפרסם לאחרונה, מאת דניס ליהיין, ואיסטווד, שביים על-פי עיבוד של בריאן הלגלנד, שמר על כוחו של הרומן ועל מיקומו. צריך להדגיש את זה, משום שרוב סרטיו ממוקמים במערב ארצות-הברית או בדרומה. הפעם זוהי מסצ'וסטס הצפונית-מזרחית, אי-שם בעיירה קטנה, לא הרחק מבוסטון.

זהו סיפורם של שלושה ילדים מהשכונה. כשהיו קטנים נחטף אחד מהם על-ידי שני פדופילים, שהתחזו לשוטרים. הם כלאו אותו במשך ארבעה ימים והתעללו בו מינית. הוא ברח בכוחות עצמו.

עכשיו, אחרי הפרולוג, הם גברים מבוססים. שון פן הוא ג'ימי, בעל מכולת, אסיר לשעבר שנשוי פעם שנייה ללורה ליני. ממנה יש לו שתי בנות. מאשתו הראשונה הוא התאלמן, ובבית גדלה גם הבת האהובה מאותם נישואים.

טים רובינס, הילד החטוף ההוא, הוא עכשיו אב לילד קטן ונשוי למרסיה גיי הארדן. הוא מסוגר, אטום ברגשותיו, רגיש מאוד ומנותק מחבריו.

השלישי הוא קווין בייקון, בלש משטרה, שיחד עם שותפו, לורנס פישבורן, חוקר את תעלומת רצח הבת של פן, שיצאה לילה אחד מהבר המקומי, וגופתה נמצאה על גדות מיסטיק ריבר.

לא החקירה וגילוי הרוצח מעניינים את איסטווד. הוא מעדיף להתבונן בדמויות שמשתתפות, שלא מרצונן, במלודרמה האלימה הזאת. לכן הוא מתעכב, לפעמים יתר על המידה, על שון פן, שעובר מדמות של בעל מכולת חביב, בעל נאמן ואב אוהב וחומל, לטיפוס נקמן, אלים ובלתי יציב.

כך גם דמותו של טים רובינס, שמתנהל בכבדות מתמונת הפתיחה ועד לסיום המפתיע, וכך גם מרסיה גיי הרדן כאשתו.

שני הבלשים, בייקון ופישבורן, מעניקים לסרט קצת אוויר. אילו היה איסטווד נאמן לעצמו, סביר להניח שהיה מתבל את הסיפור המצוין, כשלעצמו, בהומור, באתנחתות קומיות ובקריצות רבות-משמעות על הקשר בין הקולנוע לבין מה שאנחנו חושבים למציאות. והרי זהו אחד מסודותיו של הבמאי הזה.

למרות ההסתייגויות מחומרת היתר שנוקט איסטווד, זהו סרט מצוין.

המשחק של החבורה נפלא. כולם מתנהלים בתוך חלל קולנוע מנומק היטב, ואופן הבימוי של איסטווד מעיד גם על מיומנותו שמשתכללת מסרט לסרט, וגם על הקשר הסמוי והבלתי מוצהר בינו לבין רוברט אלטמן, שכמו איסטווד הצעיר ממנו בשנים ספורות, הוא בדרך-כלל במאי של המערב התיכון. איסטווד, בעקיפין ואולי שלא במודע, יוצר מחווה לסגנונו של אלטמן - שימוש בדמויות רבות, שחייהן מצטלבים במפתיע, והן כולן נגררות אחרי אופיין, נסיבות חיצוניות וחולשות אנוש.

אלא שאלטמן הוא אתאיסט, בעוד שאיסטווד קצת יותר קתולי. הוא לא יכול שלא לראות את מעשיו של האדם כביטוי לחטאיו, חטאים שעליהם עליו לשלם בייסורים גדולים. "בלתי נסלח", אחרי הכול, הוא מערבון דתי, וסרטיו האחרים, כאשר הם אינם קומדיות, הם תמיד מחזות מוסר.

איסטווד, למרות גילו (73), עדיין בשיא פעילותו. פוריותו מעוררת ההערכה, מעכבת אפילו סיכום ביניים למכלול יצירתו. וטוב שכך. הוא עוד ימשיך להעניק לנו סרטי קולנוע אינטליגנטיים, מהנים ומקוריים, כמנהגו. בגילו, כדאי לו גם לאמץ את המהלך הנוכחי, כלומר שלא להופיע בעצמו ולהתמסר לבימוי של שחקנים צעירים, שסביר להניח שהם אוהביו, כמו רבים מהצופים.

"מיסטיק ריבר" (ארה"ב, 2003). במאי: קלינט איסטווד. תסריט: בריאן הלגלנד, על-פי רומן מאת דניס ליהיין. עם: שון פן, טים רובינס, קווין בייקון