מי יכול עליה?

קשה לומר שנתיבה בן יהודה השתחררה ממלחמת השחרור. היא חיה ברחוב הפלמ"ח ("הברירה היתה או פה או ברחוב על שם דוס"), הולכת ללוויות של פלמ"חניקים ("בקצב של שתיים לשבוע"), וביום השנה להצבעה על תוכנית החלוקה, יוקרן סרט על חייה. את הסלנג החדש, בכל מקרה, היא משאירה לנכדות

בשלב מסוים בשיחה, הישירה נתיבה בן יהודה מבט ושאלה אם הייתי קרבי. אותה שאלה הפנתה אל הצלם ואל מקליט הקול בסרט "נתיבה" (ערוץ 8, שבת הקרובה, 21:00). אמרתי לה שהקריירה הצבאית שלי אינה רלוונטית לראיון, אבל סגן במיל' נתיבה בן יהודה התעקשה. הלוחמת, קצינת החבלה והסיור הראשונה בפלמ"ח, אימצה את נקודת-המבט הגברית של מה-עשית-בצבא, משפט שבמקור נועד לסתום פיות דווקא לחברותיה, הנשים.

אבל זאת נתיבה. מלאה פרדוקסים וניגודים. בת 75, מתנהגת כילדה נצחית, וגם אומרת על עצמה, "כשנגמרה מלחמת השחרור הרגשתי זקנה בלה", מכוונת בכך לתקופה המכוננת בחייה, מכ"ט בנובמבר 1947 ועד תום הקרבות, תקופה עליה כתבה את הטרילוגיה שלה ולאתריה היא חוזרת גם בסרט "נתיבה", שיוקרן, לא במקרה, ביום השנה להצבעה על תוכנית החלוקה.

להיות קרבי זה החיבור והקירבה שהיא חשה לאנשים כמו רבין וברק מחד וגנדי ושרון מאידך, אנשים שמשא הקורבנות על כתפיהם. לעמרם מצנע היא סולחת כי היה אלוף. אבל ביילין, למשל, שותפו להבנות ז'נבה, איתו חוזרת הבעיה, "שמי שלא היה קרבי בעצמו ולא נהרגו לו חברים, אז אני לא יכולה לקבל את דעתו כל-כך".

להיות קרבי בשבילה זה "איך להישאר עם ההרגשה שהרגתי בן-אדם. והרגתי בן-אדם מארבעה מטר. איך נשארים עם ההרגשה הזאת? כי להיהרג לא אכפת היה לי". ומי אני, העיתונאי, שלא הרגתי ולא נהרגתי מימיי, שאשאל אותה אם פעולה עליה פיקדה - מארב ראשון במלחמה על אוטובוס ערבי - כוון נגד נוסעים אזרחים או חיילים. "לא היה קיים אז הבדל", היא אומרת בחוסר נחת, "היה מדובר בלוחמים".

קרה לי אסון במלחמה

היא באה ממשפחה רבת-זכויות, סבה עלה ארצה ב-1904 והיה בין מייסדי הפועל הצעיר, אביה היה מנהל גימנסיה הרצליה ובהמשך המנכ"ל הראשון של משרד החינוך. נתיבה (החברה תמיד קראו לה תיבה, "כי נתיבה זה שם חרא") נולדה בט' באב, 1928, וכשחגגה יומולדת ראשון התרחש הטבח בחברון. היריות הגיעו עד אליהם בתלפיות, "ומאז אני כל חיי תחת אש".

היא ממעטת לצאת היום מדירתה הירושלמית. אחת לשבוע, יום רביעי, היא מגיעה לאולפני רשת ב' להגיש את תוכנית הרדיו הלילית "נתיבה מדברת ומקשיבה", או שהיא הולכת ללוויות של חברים. את בתה עמל, שחזרה בתשובה ועברה לגור ביישוב כליל שבגליל היא רואה לעתים רחוקות. 17 החתולים שהחזיקה בדירתה מתו, עד האחרון שבהם, ומארבע הטלוויזיות שהיו דלוקות בו-זמנית נותרו שתיים. חלל הדירה, אליה אינה ששה להכניס אורחים, מגובב עיתונים, ירחוני טיים מ-1960, למשל. מיטתה מוגבהת ומוצמדת לחלון, הכי קרוב לאוויר הצח.

מדי בוקר היא יורדת למכולת שבתחתית בית מגוריה, ברחוב הפלמ"ח ("הברירה היתה או פה או ברחוב על שם של דוס"). לקח לה שנתיים לשכנע את בעל המקום להוציא החוצה שולחנות ולהפוך את המקום שלו ל"קפה נתיבה". על לוח שחור קטן כתוב בגיר הספיישל של המקום: "אפשר לפגוש את נתיבה כל יום בשעות 11-12".

היא יושבת שם כמו מיצג, נסיכת השכונה, לבושה בסגול נצחי, סיגריה בידה, נעה בין בוטות וצעקנות לביטול ערך עצמה. אנשים רוחשים לה חיבה. היא גוחנת אליי, יודע מי זה? מי זאת? מישהו ממתיק באוזנה, "איך זה שלא ראיתי את שמך על מסמך ז'נווה", והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת. מאז הבחירות של 1949 היא שמה פתק לבן, חברים היו לה בלח"י ובהגנה, ואפילו מיגאל אלון שאהבה והעריכה, דעותיה היו רחוקות, אבל הפלמ"חניקיות הקולנית הזאת צובעת הכול, ובסרט עליה, עובר-אורח אומר לה בכעס, "לא עשית שום דבר בחייך, שונאת ישראל. מי גורם לכל המוות במדינה? אלה שחתמו על אוסלו ואנשים כמוך שמדברים בתקשורת".

בסצנה אחרת, היא נכנסת לבניין בצפת, שבו חקר קצין מודיעין של הפלמ"ח קבוצה של שבויים ערבים. משלא קיבל תשובות מספקות, החל להכות אותם, לעיניה, עם קת של טוריה. נתיבה היתה מזועזעת, ביקשה לצאת מהחדר, ו"הוא אמר, 'תישארי איתי כדי לכתוב, אני לא יכול לכתוב ביד שמאל', כתבתי, הכול כתבתי". הוא הרג שמונה איש לעיניה, ורק את חיי התשיעי, האחרון, הצליחה להציל. הכול נכתב אחר-כך בספריה, בשמות בדויים כמובן. חצי שנה עבדה רק לשנות את השמות האמיתיים, בהוצאה חששו מתביעות דיבה.

נתיבה: "אתה יודע, ערבית היה המקצוע היחיד בבגרות שהיה לי 10. ב-1950 באו קרובים שלנו מארצות-הברית, ואבי נתן לי את האוטו שאראה להם את גבול הלבנון, איפה היו הקרבות. עברנו ליד כפר, ולא זכרתי את שמו. רציתי לקרוא לערבי שעמד שם, ולא יכולתי לפתוח את הפה ולדבר. קרה לי אסון במלחמת השחרור. עד היום אני לא קולטת מה אומרים בערבית, כי ישבתי בחקירות של הערבים בצפת. כל החבר'ה עזבו כשהוא התחיל להרוג אותם, ואני נשארתי..."

את לא מגזימה, לוקחת את 1948 על הגב שלך כמו צלב?

"כל אחד שהיה קרבי לוקח על עצמו. אתה יודע שהיית צריך לעשות, ועשית, ואתה סובל את זה".

לדבריה, היא היתה ברשימה של למעלה מ-600 איש שהיו אמורים לקבל אות הצטיינות על מעשיהם במלחמת השחרור. בן-גוריון נחרד למראה המספרים, וחתך על 12 אותות גיבור ישראל, ולפי מפתח מפלגתי. היא סבלה ממה שמאוחר יותר יסווג כהלם קרב, חלומות טרופים וביעותים, ושמרה על שתיקה.

בספרה של יעל פלדמן "ללא חדר משלהן", העוסק ביצירתן של סופרות ישראליות, מסופר כיצד הוזמנה נתיבה ב-1978 להרצות בפני קורס קצינות על חוויותיה ממלחמת השחרור. "היא התנגדה, באומרה שזה אישי מדי ושהיא אף פעם לא דיברה על זה עם אף אחד, 'אפילו לא עם הבת שלי'... כשהגיעה לבסיס, היא היתה מאוד עצבנית. היא נשבעה בפני החניכות שזו הפעם הראשונה (והאחרונה) שהיא מדברת על הנושא. היא חזרה ואמרה 'אמא'לה' ו'אני עושה במכנסיים'. אחת החניכות היתה צריכה למזוג לה מים כי הידיים שלה רעדו כל-כך".

הספר הראשון בטרילוגיה שלה, "1948 - בין הספירות", יצא רק ב-1981. כתוב ישיר, מחוספס, מדובר. חוקרות מגדר משוות היום את השתיקה הארוכה שלה לזו של ניצולי השואה, הצורך להיות יהודי חדש וחזק, ובמקרה שלה לא להיות אשה, נקבה. נתיבה לא מקבלת את כל השיח הזה שנוצר סביבה. לדבריה, כל השנים ידעה שהיא צריכה לכתוב, "כי אף אחד אחר לא כותב ככה". לדבריה, היא כתבה כמה פרקים עוד ב-1949, אבל דחו אותה ואת שפתה. סופרי תש"ח היו גברים כמו שחם וס' יזהר, "שהסכימו לקבל את הדין של העברית".

מה זה סמארקץ'?

בתחילת שנות ה-50 נסעה ללונדון בעקבות בעלה ("פיטרתי אותו מהתפקיד אחרי עשרים שנות נישואין"), למדה פיסול, ומהר מאוד ויתרה, "כי זה אילם, אני רציתי לכתוב". בלונדון פגשה גם את יגאל אלון, מי שהיה מפקדה וידידה מימי הפלמ"ח. מאוחר יותר תיכנס למחלקת הדוברות של משרד העבודה בימיו של אלון, ובהמשך תעבוד גם תחת השר יצחק רבין. 16 שנה עבדה בשירות הממשלתי, הוציאה קומוניקטים וערכה פרסומים כמו ירחון הביטוח הלאומי, ובשובה הביתה מהעבודה, ישבה וניסחה יחד עם דן בן אמוץ את המילון העולמי לעברית מדוברת.

הכתיבה למילון ארכה לדבריה, כ-13 שנה. צאתו של החלק הראשון היה אירוע תרבותי ותקשורתי. מילים כמו סליק, שהשתמשו בהן ובאקדמיה לא הסכימו לקבל אותן, נכנסו למילון. סמארקץ', מילה שמעולם לא הופיעה קודם בדפוס, אויתה לראשונה בידי נתיבה. היא זוכרת ריבים מילוליים שלה עם אבן שושן, שעבד במקביל באותו בית-דפוס. "עכשיו, כששהוציאו את המילון שלו מחדש, הילדים שלו, שידעו על הריבים שלנו, שלחו לי את הכרכים. כל המילים שאף פעם לא הסכימו איתנו, נמצאות שם".

איך חיית עם הניגוד הזה - לכתוב קומוניקטים ממשלתיים משמימים ביום ולנסח את המילון החתרני שלכם בשעות הלילה?

"לכל אחד מאיתנו יש בראש עשרים שפות-אם. הוא מדבר שפה אחת עם אבא שלו ואחרת עם החתיכה שלו, ושפה נוספת עם הממשלה ועם עורכי-דין, ובארץ לא הכירו את כל השפות. הכירו רק בעברית אחת. מהתנ"ך".

את הסלנג של היום היא בקושי מכירה. הנכדות שלה מדברות והיא לא מבינה במה מדובר. נהג מונית בסרט קורא לעבר המצלמה, "נתיבה זאת, מי יכול עליה?". כן, היא שמעה את הביטוי אבל לא יכולה לפרש לי אותו. חלק ב' של המילון יצא ב-1982, ומאז בן יהודה לא בעניין.

הפלמ"חניקים מפנים את השטח

בביוגרפיה שלו על דן בן אמוץ כתב אמנון דנקנר, שנתיבה היתה היחידה שקסמיו של בן אמוץ לא עבדו עליה. עוד הוא מתאר שם סצנה בנוכחות נתיבה, ובה הורים לנערה צעירה מגיעים בהולים לביתו של הנואף הזקן, והוא משכנע אותם כי דווקא איתו, מורה טוב ואוהב שכמותו, ייטב לה ללמוד את סודות המין. כשיצא הספר היתה נתיבה בין אלו שתקפו את דנקנר, והיא אף קמה ופרשה בזעם מתוכניתו של גבי גזית, נטישה ראשונה ומתוקשרת בטלוויזיה הישראלית, כאשר החלו לתקוף שם את בני דורה. אני מזכיר לנתיבה, שבעשור שעבר מאז, הוגשו כתבי אישום על עבירות מין נגד קציני צה"ל שעשו שימוש לרעה בסמכותם. אבל נתיבה לא רואה את קשר הלוחמים הזה, אף שבספריה היא עצמה כותבת שהפלמ"ח היה שטוף בשובניזם גברי.

בסרט מראים כיצד היא נפגשת עם חיים חפר ושניהם מלעיגים על הגילוי של דנקנר, כאילו בן אמוץ שכב בנעוריו עם אמו. נתיבה טוענת באוזניי, שיש לה הוכחות שדנקנר המציא את זה. "הכרתי את דן בן אמוץ, הוא דיבר על הכול, הוא לא היה מסתיר דבר כזה", היא אומרת. אני מחזיר לה, שגם אם בן אמוץ "דיבר על הכול", וגם אם הפלמ"חניקים שרים יחד בכל פגישה את שיר הרעות, זה עדיין לא אומר שבאמת יודעים הכול, ושיש ביניהם חברות אינטימית. אבל נתיבה דבקה בלוגיקה שלה, "דן הוא הראשון שניבל את הפה בארץ בכתיבה, הוא היה אומר דבר כזה".

את סודותיה שלה הסתירה נתיבה היטב מאחורי הפאסאדה של החבר'מנית, עד לאותו יום בשלהי שנות ה-70, כשרופא נוירוכירורג בישר לה שיש לה גידול בראש, ושאם לא תאפשר לנתח אותה, היא תמות בתוך שנה.

"כעבור חודש הרופא מת. אמרתי אלוהים אדירים, אם הוא אמר את זה לפני שמת, הוא בטח אומר אמת. ואז עזבתי את העבודה בממשלה והחלטתי לשבת ומהר-מהר לכתוב על מלחמת השחרור. זה קרה בדצמבר 1979, התיישבתי והבנתי, שאת תולדות חיי לא אגמור בפחות מ-15 כרכים. יצא ספר אחד. פצצה. ונשארתי בחיים. התיישבתי וכתבתי ספר שני, ולא מתתי, וכתבתי ספר שלישי, ואני עוד לא מתה. ואז ב-1990 הייתי צריכה ללכת לרופא עיניים, כי אני נולדתי עיוורת, מכוונת ויורה בעין שמאל. הוא קרא את התיק וצחק, וצחק, 'תשמעי, את לא תחיי 120 שנה, אבל לפי איך שאת בריאה, את בכלל לא הולכת למות'. אמרתי אוי ואבוי, מה אעשה, אין לי פרנסה".

את הפרנסה "סידר" לה דן בן אמוץ, אחרי מותו. בחודשים האחרונים לחייו ערך לעצמו בן אמוץ מסיבת מוות מתוקשרת, שתועדה במצלמתו של מוטי קירשנבאום. בעקבות יציאת הספר השערורייתי של דנקנר, ביקשו כל הנוכחים במסיבה להצניע קשר עם המנוח. קירשנבאום, אז מנכ"ל רשות השידור, הלך וביקש רשות מכל מי שצילם. את מי שלא הסכים, הוא חתך מהסרט.

נתיבה: "אותי הוא בכלל לא שאל, והכניס אותי לסרט. קבעתי אתו פגישה ואמרתי, איך אתה עושה לי דבר כזה, עושה סרט עליי ולא מודיע לי, והבאתי לו את הספרים שלי, שיראה שאני סאמבאדי. מוטי שאל מה אני רוצה, אמרתי, 'תן לי עבודה, אני רוצה להגיש תוכנית'. 'זה מה שאת רוצה? למה את לא אומרת על המקום?', ונתן לי".

תוכנית הרדיו שלה, "נתיבה מדברת ומקשיבה" המשודרת בלילות רביעי, מחצות ועד שלוש בבוקר, חוגגת תשע שנים. "אנחנו מדברים רק על דברים טובים, עושים פוס מכל הצרות והקשיים", היא אומרת ומפנה כל מאזין שרק משמיע צל-צלו של קיטור, "להתקשר מחר, לתוכנית של ז'וז'ו". המוסיקה בתוכנית החיובית של נתיבה היא ישראלית, מתחילת הציונות ועד התאריך הקובע, קום המדינה.

באחת התוכניות האחרונות סיפרה למאזינים סיפור עם סוף טוב לכאורה. מישהו התקשר אליה הביתה לפני שבועיים, סיפרה למאזינים, וגילה לה כי בשל הצורך להרחיב כביש באזור מגוריו, תוסר טבלת הזיכרון שהוקמה במקום שבו נהרג דב מילשטיין. אותו מילשטיין היה חייל, עולה חדש, שנהרג תחת פיקודה של נתיבה. זהו אירוע שתואר גם בספרה ורודף אותה שנים. כשיצא הספר התקשר אליה הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, ואמר לה שזהו ספר המלחמה הטוב ביותר שקרא מעודו. נתיבה ניצלה את השיחה וביקשה ממנו להקים מצבה במקום שבו נהרג מילשטיין, בן יחיד, ניצול שואה. רפול נענה, וכעת, כעבור שנים, כשסימן הזיכרון היחיד לחייו ומותו של מילשטיין הועמד בסכנה, נתיבה פנתה חזרה לאיש היחיד שאולי יעזור לה. ורפול, מחוץ למעגלי השלטון, נרתם מיד למשימה, ותוך שעות בישר לנתיבה שהוא דיבר והעניין סגור, נמצא התקציב וטבלת הזיכרון תוזז ותוקם מחדש.

המאזינים שמעו את סיפורה המרגש של נתיבה, אך רק מי שהכירו אותו מספרה, ידעו את הפרטים המלאים. הקצינה הצעירה קיבלה אז הוראה, לקחת כיתת טירונים לאימונים באזור שהיה מבחינתה בלתי ניתן להגנה מבחינה טופוגרפית. ואכן, כעבור זמן הם כותרו מכל הכיוונים. נתיבה הצליחה איכשהו לחלץ את אנשיה, למעט מילשטיין. כשחזרו למפקדה סירב המפקד הממונה להודות באחריות כלשהי, והאשמה הוטלה כולה על כתפיה של נתיבה. בעקבות האירוע לקתה בהלם קרב ונשבעה לא לחזור יותר לקו-האש.

אני שואל אותה אם היותה אשה לא הקל על המפקד הממונה להפיל עליה את האחריות לפאשלה. זאת הפעם היחידה בשיחה שנתיבה שוקעת בשתיקה. לא יודעת, היא אומרת לבסוף, ומיד מספרת כיצד היא ועמה, זה כינויו של אותו מפקד, נשארו חברים. מה זה נשארו חברים באותו קוד פלמ"חניקים? שלא מתראים שנים, כי עמה, כך סיפרו לה, נסע כמדריך של הנוער העובד לארגנטינה, והיה מעורב בפרשיות ביטחוניות. וב-1960, היא הולכת ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, עם עיתון שכותרתו מבשרת על תפיסת אדולף אייכמן, ומי בא מולה, בפעם הראשונה מאז 1948? עמה. ונתיבה הרי יודעת שהוא השתתף בתפיסת אייכמן והיא צועקת לו באמצע הרחוב, זה אתה היית בארגנטינה? ועמה זרק אותה פנימה לתוך חנות ופתח עליה פה. ומה אחרי שפתח פה, האם דיברה איתו על מה שהיה אז, הטראומה שלה מ-1948? לא, אומרת נתיבה, לא דיברתי איתו מעולם.

עמה, היא אומרת, מת בשנה שעברה, באותו יום שבו מתו בני פלד, שהיה חבר שלה בתיכון, וחבר נוסף מהפלמ"ח, ישראל גורלניק. שלושה שנפטרו ביום אחד. הקצב של הפלמ"חניקים הוא שתי הלוויות לשבוע, היא אומרת. מפנים את השטח.

את מרגישה שיש עוד יחס של החברה אליכם, הפלמ"חניקים?

"אני לא יכולה לענות לך. אני לא הייתי פלמ"חניקית אמיתית. רבין היה ודדו ובר-לב, אני לא. בסך-הכול הגעתי להיות קצינת חבלה וסיירות, אבל אני גאה בזה שהייתי פלמ"חניקית. אני חושבת שעשינו הרבה, הרבה, הרבה במלחמת השחרור". *

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988