מאז ימי הסטאלגים לא נראתה פריחה כזאת בסצנת הקומיקס הישראלי. אם עד היום נתפס
התחום כעיסוק נחות לילדים או שלפחות מצביע על ילדותיות, הרי שהשנה האחרונה
הראתה שאין זה כך. הלהיט האופנתי תפס את כל שכבות האוכלוסייה, וכולם, צעירים
ומבוגרים, מיומנים וכאלה שרק התוודעו לעניין, התחילו לצייר קומיקס. עשרות פנזינים
ומגזינים עצמאיים נמכרים בכל מקום - בפסטיבלים, בקניונים, בחנויות מתמחות,
בירידים ובאירועי אופנה. בנוסף יצא ספר מוקומנטרי על קומיקס, תורגם ספר לעברית,
יש אמן שעובד על גיבור-על, תאורטיקן, וקללות נוראיות באינטרנט.
מי שנתפסים כאחראים במידה לא מבוטלת לטרנד החדש הם חבורת A4, שפועלת קצת יותר
מחצי שנה. כרגע חברים בה 73 איש, החל באורי פינק וכלה באחרון ילדי בתי הספר,
ומספר המשתתפים רק הולך וגדל. הקבוצה כבר הוציאה שש חוברות קומיקס בפורמט של
מחברת בית ספר, והשביעית בהדפסה. חמשת מייסדיה הם דודו גבע - סטיריקן, מאייר
קומיקס ואמן, יובל כספי, אמן ומורה לאמנות, גלנדון ואיזבלה, ובועז קדמן.
כספי: "דודו ואני שאלנו את עצמנו למה אין חבורת קומיקס עממי של כל מי שרוצה.
התקשרנו לבועז, גלנדון ואיזבלה, ושבוע אחר כך הצטרפו ניר מטרסו ואורן ג'קמן.
בתוך חודש היה לנו אירוע פתיחה במועדון המחוגה, עם 50 קומיקסים שאספנו".
גבע: "המילה קומיקס פה מעט שגויה. אמרנו שכל אחד ישלח משהו על A4, שזה דף מקופל
לשתיים. לא הגבלנו את הטכניקה. זה יכול להיות גם מכתב. הפורמט נוצר מזה שיש
לי מכונת צילום בבית. הרעיון זה פלורליזם וחופש ביטוי - כל אחד יכול, איש הישר
בעיניו יצייר, זה לא רק למקצוענים. יצרנו חממה ליוצרים חדשים. הם זכו לפרסום,
ולהיות חלק מקבוצה יותר גדולה, אולי במסורות של פעם כמו 'אופקים חדשים'".
תוכנית ב' עד השנה כמעט לא יובא קומיקס לארץ. היום יש ארבעה סוחרי קומיקס,
ביניהם חן לב, 25, קופירייטר, שנכנס לתחום השנה. לב: "משהו מתפתח כאן בשנתיים
האחרונות. פסטיבל הקומיקס בסינמטק לפני שנתיים נמשך יומיים. השנה הוא נמשך
שלושה ימים, והגיעו אליו 70 אלף איש. בשנה הבאה הפסטיבל יימשך ארבעה ימים.
יש המון פסטיבלים שהולכים להתקיים בקניונים בחגים, הכול הולך להתפתח. הרבה
תוכניות טלוויזיה הן עיבוד לקומיקס, וגם בפרסומות התחילו להשתמש בבלונים של
קומיקס, וזה העלה את כל המודעות. הקהילה כרגע לא גדולה, אבל מצטרפים אליה כל
הזמן אנשים חדשים, כאלה שפעם ראשונה קונים קומיקס, או כאלה שחוזרים לזה. זה
עדיין בעלייה ובפיתוח".
בועז קדמן, 32, אמן ועורך "Plan-B": "כיום נכנסו אנשים עם הרבה מאוד אמביציה,
לא רק לעשות, אלא גם לדחוף ולעודד. ההתעוררות עכשיו נראית גדולה, כי כשיש מקום
להתבטא אנשים תמיד יבואו. הרבה מהחומרים לא טובים, אבל יש חומר. אם כמה אנשים
יתמידו, בסוף ייצא מזה משהו".
גלנדון ואיזבלה, פסבדונים של זוג יוצרים נשוי, ממייסדי A4, שלפרנסתם עוסקים
באנימציה עמוק במיינסטרים - קליפים כגון "הצל" של חווה אלברשטיין ו"משאית פיננסית"
של פורטיס וברכה (ואיורים למגזין זה). גלנדון: "אירוע הפתיחה במחוגה היה אירוע
מכונן בסצנה. גם לפני כן היה קומיקס, אבל בעיקר תופעות בודדות כמו 'סטיות של
פינגווינים' (מגזין פנזיני שפעל לפני כעשר שנים והצליח להכות גלים גם בקרב
מי שלא היו מעורים בקומיקס, ר"ב). למחוגה הגיעו 1,000 איש ונמכרו 100 חוברות.
אז הבנו שיש סיכוי. היום הרבה מאוד אנשים מוציאים לאור, אבל אפשר להגיד שיש
הרבה יותר יוצרים מאשר קהל".
שיווק אגרסיבי האירוע במחוגה, פסטיבל הקומיקס בסינמטק, אירועים בקניונים, בזארים
ודוכנים אקראיים, וכתובות הגרפיטי שמתרבות על הקירות מעידים שהתחום עדיין רחוק
מלהיתפס כמיינסטרים. רוב החומר לא נמכר בחנויות הספרים, והדרך היחידה שבה יכול
הציבור הרחב להתוודע לעולם הקומיקס היא באירועים שיווקיים אלטרנטיביים.
ירמי פינקוס מקבוצת אקטוס: "אנחנו התחלנו את תרבות הקומיקס לפני שמונה שנים.
לפני חמש שנים פיתחנו ערוץ שיווקי של מסיבות קומיקס, מעין יום תרבות אלטרנטיבי
שעושים בבר גדול, שאליו אנחנו מזמינים יוצרים ממגוון תחומים. כשעובדים שמונה
שנים מתחילה להיווצר סצנה, ופתאום יש חנויות קומיקס".
שוק הקומיקס הראשון, או בשמו הרשמי "בובה של קומיקס", התקיים באוקטובר, והוא
דוגמה לארעיותם של הפסטיבלים. האירוע נערך בחצר של Tifa, חנות למוצרי אופנה
בבעלותה של יפעת ריקלין. באביזרים שהיא מעצבת משולבים אלמנטים של איור וקומיקס
פרי יצירתה. בחנות שלה נמכרות חוברות קומיקס רבות, וגם פוסטרים על טוהרת הלהיט:
"גלנדון ואני החלטנו בספונטניות לעשות כאן משהו כי המקום הזה, החצר, הוא הזדמנות
נפלאה. בתוך יומיים-שלושה האינפורמציה הגיעה לכולם, עד שבאיזשהו שלב עצרנו
את ההשתתפות כי חשבנו שלא יהיה מספיק מקום. הגדרתי את זה כאירוע פתיחה כדי
שלא יהיה פסטיבל בלי שורשים".
- מתי הפסטיבל הבא?
"תלוי במזג האוויר, אני בונה על שנת בצורת".
קמפיין לסקס "Forno" הוא מגזין מעוצב לעילא, שמפיקים לילך מרר, 28, מפיקה ועורכת
ראשית, ואורי אינקס, 28, אנימטור בטלוויזיה ועורך גרפי. למרות שהם לא בדיוק
עושים קומיקס, הצוות משתתף בכל האירועים והפסטיבלים, ורבים מהקומיקסאים השתתפו
במגזין המהודר שהפיקו. בניגוד לאחרים, להם יש דווקא מסר ישיר: "להחזיר את התרבות
למין".
- מה מכילה חוברת "Forno" אם לא קומיקס?
"יש איור, ציור קלאסי, צילום, טכניקות מעורבות, אבל אין מילים. החוברת היא
פלטפורמה שנותנת חופש בחירה ללא עריכה, ומשתתפים בה הרבה אנשים".
- מה מייחד אתכם?
"אנחנו מתעסקים במין".
- רק במין?
"כן. רצינו מגזין שיעסוק בפורנו, אבל לא כמו 'האסלר', אלא יותר למיצים של המוח".
לילך: "זה בעצם קמפיין. כל הפרסומות מתעסקות בסקס בחוסר אחריות, כדי למכור.
'Forno' אמור להביא קונטרה לעניין הזה. אנחנו אוהבים סקס, ואין לנו שום בעיה
למכור אותו".
כלכלה חדשה לא כולם מסתפקים באירועים אקראיים, יש כאלה שמעדיפים לפתח רשתות
שיווק משל עצמם, בדרך כלל על בסיס התנדבותי, ומתוך שיתוף פעולה עם האחרים.
"הקורמורן" הוא מגזין פנזיני שיוצא מאז קיץ 2001, והוציא כבר חמש חוברות. גם
כאן יש אורחים, המוכר שבהם הוא זאב אנגלמאיר. איתמר ב"ז, יוצא קיבוץ נירים,
20, עורך לשוני ועורך "הקורמורן": כשיוצא גיליון אנחנו מכניסים אותו לחנויות,
אבל אנחנו מעדיפים לשלוח גיליונות לאנשים שמתעסקים בזה, שמקימים דוכנים, שמוכרים
מפה לאוזן. יש לנו רשת של דילרים, חברים ומכרים שמזדהים עם הרעיון של העיתון,
והם מפיצים אותו בשבילנו. ככה רישתנו את כל הארץ, הגענו עד למצפה רמון".
זירה חמה נוספת להפצת חומרים, שיווק ודעת קהל היא האינטרנט. חלק מהיוצרים מוותרים
מראש על העמידה המייגעת בדוכנים ופונים ישר לערוץ זה. ביניהם פאולינה פוגל,
סטודנטית לספרות אנגלית ותאטרון, ורפאל פוגל, עורך מגזין המחשבים "PCPLUS".
הפוגלים הם גם הדוגמה המובהקת ביותר למהפכה שחוללה קבוצת A4 בכל הנוגע לכניסתם
של אנשים לא מיומנים לתחום. למרות שהם אספני קומיקס כפייתיים, איש מהם לא צייר
לפני כן, בוודאי שלא פרסם. כיום הם מפעילים הוצאה עצמית, MY TLV. הם מארחים
קומיקסאים אחרים, מוציאים חוברות על בסיס חודשי ומוכרים מוצרים נלווים כמו
תחתיות לצלחות אוכל.
רפאל: "האינטרנט נותן לנו המון מבחינת חשיפה. בדוכנים אנחנו מוכרים עשר חתיכות,
אבל באינטרנט אנחנו מקבלים אלפי תגובות, זה מטורף".
פאולינה: "כל יום אנחנו עושים פריים אחד, חמישה בשבוע, ומעלים לאתר שלנו. פעם
בחודש אנחנו מוציאים חוברת. מראש אני מציירת במחשב, ומעלה הכול מיד לאינטרנט.
זה מקשר בין אנשים - אתה מקבל תגובות, קבוצות מריצות את החומרים ביניהן, וזה
נותן כוח לעשות עוד אחד. לפני זה היה צריך להדפיס. למשל עלה ירוק שמו באתר
שלהם קריקטורה שעשינו על רון חולדאי, שבה הוא אומר: 'ברור שהצבעתי עלה ירוק,
שייכנסו כמה שיותר מסטולים למועצת העיר, אין סיכוי שהם יבואו להפריע בישיבות
בוקר'".
הכול מתחיל בחינוך גלנדון: "החברה הישראלית רצינית והיא אומרת, תתעסק בשטויות
שלך עד כיתה ח' וזהו. קומיקס נחשב לשטויות, ואלו שעושים את זה נחשבו ביזארים
ואאוטסיידרים. היום זה שונה, יש ערוץ הילדים, אנשים כבר מכירים את זה, ובכלל
הכול פחות נוקשה וצבאי. אני מאמין שבזכות זה הקהל ילך ויגדל. אפילו מערכת החינוך
מכניסה היום את הקומיקס כשיטת לימוד. ילדים נורא מתחברים לזה".
יוסי קוניין, בעליה של קומיקאזה, חנות הקומיקס המתמחה היחידה בארץ, שנפתחה
בספטמבר השנה: "בארץ הקומיקס מעולם לא פרץ כמו שצריך. זה עניין של דעות קדומות.
חונכנו לזה שזה ילדותי. היום זה משתנה. הורים רוצים שהילד שלהם יקרא משהו,
אז הם דוחפים לו ליד קומיקס".
- קומיקס זה עניין של ילדים?
"באופן עקרוני, הקהל מחולק לשתי קבוצות עיקריות. הרעשנית והקטנה יותר היא ילדים
בני 15-12 שאוהבים גיבורי-על ואוהבים לצייר קומיקס. הקבוצה הגדולה יותר היא
אנשים בני 30-16. הם רציניים יותר ומעריכים קומיקס כאמנות. מבחינתם סיפור טוב
הוא אמנות טובה. הם משכילים יחסית, הקצפת של האוכלוסייה. אבל מגיעים לכאן גם
אנשים שרוצים לקנות לנכד חוברות שהיו כאן פעם - כמו 'טרזן'".
יש גם ייצוא בהעדר תרבות קומיקס, פנו חלק מהקבוצות מראש לקהל צרכנים בניכר.
הבולטות שבהן - דימונה ואקטוס - מפיקות חוברות מהודרות למשעי, שמכילות טקסטים
באנגלית ונמכרות באירופה. שער הכניסה שלהן לקהל האירופי הוא פסטיבל הקומיקס
הגדול שנערך באנגולם - עיירה קטנה במערב צרפת שהפכה למרכז הקומיקס ביבשת. קבוצת
דימונה, שפועלת שנה, היא חבורה של חמישה צעירים בשנות ה-20 לחייהם: מירב שאול,
יפעת כהן, מיכל ברוך, גיא מורד ואמיתי סנדי.
סנדי: "דימונה זה קומיקס אלטרנטיבי, אירופי עם עניבה משוחררת. בדרך כלל אנחנו
עובדים על פרויקטים לפי הדדליינים של פסטיבל אנגולם. פוגשים שם המון אמנים,
מפיצים ובעלי חנויות שבאים מכל אירופה כדי לקנות סחורה. אבל אנחנו ישראלים,
רואים את זה בתכנים ובתפאורה - אצל מיכל רואים את רחוב אלנבי, אצל גיא זה סיפור
על ערבי במחסום, אצל מירב זה רחוב המסגר".
- מי הקהל שלכם?
"למרות שאני קצת סולד מזה, אני יודע שאנחנו מכוונים אליטיסטית. בארץ זה בגלל
האנגלית, ובחו"ל - זה פונה לאנשים שהצריכה האמנותית שלהם מתוחכמת. הקהל בדוכנים
שלנו ממוקד, שינקינאי, וקשה לנו להגיע לקהל חדש. את 'דימונה' אנחנו מוציאים
ב-1,000 עותקים. את 'סטיות של פינגווינים' הוצאנו ב-5,000, שנמכרו גם בסטימצקי".
- איך אתה מסביר את ההצלחה של "סטיות"?
"האטרקטיביות של 'סטיות' נבעה משילוב של הומור פרוע וחסר מעצורים עם מסרים
פוליטיים ברובד הסמוי. זו הייתה אפוקליפסה פוליטית, שבה ישראל הפכה לדיקטטורה
ששולטת בעולם באמצעות קרמבואים. כשהתגייסנו השתמשנו בשמות בדויים, וזה גם קיבל
אפיל מחתרתי. עשינו עבודה של להגיע לאנשים. רצנו לכל הפסטיבלים - ערד, עכו,
הרבה מהקהל שלנו היה בפריפריה. בשיאנו הייתה לנו רשת של עשרות פושרים בכל מיני
חורים בארץ, מצפים בגליל, קיבוצים בדרום".
- רבים מן היוצרים מתגוררים בפריפריה, וכך גם הקהל. מה הקשר בין קומיקס לפריפריה?
"בתל אביב הילדים נורא מתוחכמים. הם כבר ראו הכול ונורא מהר הם חושבים שזה
כבר לא מגניב. לילדים בפריפריה משעמם יותר, והם צמאים לחומר חדש. אנחנו הגענו
מכפר סבא, שהיא הסיאטל של הקומיקס, ובדיוק במרחק הנכון - מספיק קרובים לתל
אביב כדי לדעת מה קורה, אבל גם מספיק מנותקים".
האם ציירתי ג'יפה הקבוצה הישראלית הראשונה שהחלה להשתתף בפסטיבלים בינלאומיים
היא חבורת אקטוס, הוצאת ספרים שפועלת כבר שמונה שנים. לפני שנתיים הייתה מועמדת
לפרס יוקרתי בתחום. חברים בה חמישה מאיירים, "מהטובים בארץ", לדבריהם: רותו
מודן, ירמי פינקוס, איציק רנרט, מירה פרידמן ובתיה קולטון. חוץ מאיור בעיתונים,
כולם מלמדים באקדמיות לעיצוב.
פינקוס: "אנשים בסצנה האלטרנטיבית מנסים לכפות עניין נציונליסטי. הם מתקיפים
אותנו שאנחנו לא ישראלים. אנחנו לא צריכים להוכיח שום דבר, אבל אנחנו נורא
ישראלים".
- במה מתבטאת הישראליות שלכם?
"זה לא העניין של אם ציירתי ג'יפה או את אלנבי. הנושאים הכלליים שלנו ישראליים.
גם האינטנסיביות המשפחתית היא חלק מהתרבות, והעובדה שאנחנו גרים עשר דקות אחד
מהשני. גם הדחף לצאת החוצה לעולם והיכולת לשאוב מבחוץ - זה ישראלי. אירופים
לא צריכים את זה".
- מה הפרויקט הבא שלכם?
"עכשיו אנחנו לקראת הדפסה של 'דד הרינג', אנתולוגיה שמשלבת אמנים מכל העולם,
מניו יורק ועד יפן, וגם מהארץ".
- אתם גאים בדימונה?
"הם נורא התקדמו, אבל לא נראה לי שהם מחדשים משהו, ואני מצפה מאנשים צעירים
להמציא משהו חדש".
סנדי בתגובה: "עוד לא גמרנו להתקדם, אנחנו כל הזמן בתהליך של התפתחות אמנותית
ומקצועית. יש בינינו הבדלי השקפות כבר הרבה שנים, ולמרות זאת אנחנו מאוד מכבדים
את ירמי. לטעמי הוא רואה בעצמו מהפכן הרבה יותר גדול ממה שהוא היה בפועל, אבל
הוא בחור מאוד מוכשר, ושותפים לתחושה הזו גם אנשים שיש להם ביקורת על מה שהוא
עושה".
פינקוס שופך חמתו גם על שאר הסצנה: "שתיים וחצי קבוצות זה לא סצנה. הציירים
כאן לא מספיק טובים, אני מעדיף להתחבר לסצנה התרבותית ולא לסצנה של הקומיקס".
לא מצחיק בכלל לפני עשר שנים יכלה קבוצה כמו סטיות להימכר בזכות ההומור הפרוע
שלה. בישראל שלאחר רצח רבין סף הרגישות הישראלית העצמית ירד, ולא פעם בדיחות
תמימות מצליחות לחולל סערות תקשורתיות גדולות, שנגמרות בהתנצלויות. הפנזין
"הקורמורן" חדר לתודעה הציבורית על רקע הרגישות הזו. בסופה של הפרשה עזבו יוצריו
את קיבוץ מולדתם - נירים.
איתמר ב"ז, עורך המגזין: "בחוברת השנייה שהוצאנו היה סיפור על חייל שיושב בעמדה
ומשעמם לו. אז הוא מפנטז על מחבלים שבאים והורגים את כל החיילים, והוא מצטרף
אליהם לג'ונגלים של סוריה. מאיר עוזיאל מ'מעריב' פרסם חלקים מזה בטור שלו וכתב
שאם מתנחלים היו כותבים את זה היו מאשימים אותם ברצח רבין. מ'מעריב' זה הגיע
ל'מקור ראשון', ומשם ל'ידיעות אחרונות'. זה כבר גרם להתפוצצות. בקיבוץ הפסיקו
לדבר איתנו, המשטרה חיפשה אצלנו חומרי הסתה. כולנו עזבנו מאז את הקיבוץ".
- אתם מצטערים על זה?
"בואי נגיד שאף פעם לא היינו חלק מהקיבוץ, וזה פשוט הוציא את זה אל פני השטח.
בגלל התקרית סיווגו אותנו כפוליטיים. אבל אנחנו מתעסקים גם בדברים שמעסיקים
נוער ומבוגרים יותר - יחסים בין אנשים, חברה".
- יש היום יותר קהל?
"יש היום יותר בני נוער, אבל הם עדיין לא מספיק פוליטיים".
- חשוב לכם שהנוער יהיה פוליטי?
"אם הם לא יהיו אז מי יהיה - הימנים?"
גם קבוצת A4 חוללה שערורייה ציבורית. גבע: "אנחנו מפרסמים כל מה שאנחנו מקבלים,
כולל קומיקס על רצח רבין, היטלר, סמים. לפעמים זה גם יצר לנו בעיות".
- מה למשל?
כספי: "לקראת האירוע במחוגה שלחנו קומוניקט לעיתון 'העיר'. הם בחרו לפרסם אימג'
של בחור בן 16 שעסק בפדופיליה, אבל כבדיחה מאוד תמימה. שבוע אחרי זה התפתחה
סערה מאוד גדולה בעיתונים ובאינטרנט. האשימו אותנו בתמיכה בפדופיליה ובעידוד
אונס של ילדות בנות שלוש. זה אפילו הגיע ל'דוקומדיה'. בסופו של דבר העיתון
התנצל בפני הציבור על הפרסום".
גבע: "סתם בושה וחרפה. מה הם רוצים, שילד בן 16 יקבור את החששות שלו בבטן?
הבעיה היא שהעיתונות היום כל כך פוליטיקלי קורקט, כולל המקומונים, שפעם היו
יותר אוונגרד".
Free Style תופעה חדשה נוספת היא אמנים שמוציאים ספרי קומיקס עצמאיים. פרדי,
21, סטודנט לקולנוע, אינו מכיר כלל את מה שמכונה "הסצנה". לפני שמונה חודשים
הוציא לאור את ספרו השני, והשלישי בדרך.
- מה אתה מצייר?
"האיורים שלי אינם עלילתיים. אני מאייר חיות, אנשים, רובוטים, משפחה, ולידם
מילים שמסבירות. למשל, יש איור של יצור ענקי שדומה לארטישוק עם המון עלים ולידו
עומדת בחורה ממש קטנה. מבחוץ יש איש שאומר: 'בשביל זה עזבת אותי? אבל זה לא
אנושי'.
"לספר הראשון שלי קוראים 'האם המפלצת אוהבת אותי', והוא אזל מן החנויות. ולשני,
שיצא לפני שמונה חודשים, קוראים 'למרות מה שקרה אני עדיין השליט'. יש בהם כ-100
עמודים, עם איורים ותמונות של דברים שכולם אוהבים. לדוגמה, מצאתי בשוק תמונה
שהזכירה לי את אמא אריאלה (אמא של פרדי, ר"ב), אז הכנסתי גם אותה".
- מה עוד אתה יכול לספר על עצמך?
"יש לי אוסף של חמישה פוחלצים. ידעת שיש רק מפחלץ אחד בארץ? ויש לי גם אוסף
של תמונות משפחה של כל מיני משפחות, חלקן מופיעות בספר. כרגע אני עושה קליפ,
אבל זה עדיין סודי, ואני בדרכי להיות כוכב פופ".
- ולמה אתה רוצה להיות כוכב פופ?
"כי כולם יאהבו אותי".
- ולמה אתה מצייר?
"בשביל להרשים את הבנות".
- וזה מרשים אותן?
"בוודאי".
גיבורי-על השנה גם הסופר-הירו הישראלי זוכה לעדנה. רועי רוזן הוא אמן, מחבר
ומורה לאמנות. בשנים האחרונות נודע בזכות שתי יצירות מתוקשרות - "חיה ומות
כאווה בראון", שמזמינה את הצופה לחוות את רגעיה האחרונים של פילגשו של היטלר;
ו"ז'וסטין פרנק", יצירה רבת מוצרים המציגה את דמותה הבדויה של אמנית יהודייה
שחיה במחצית הראשונה של המאה העשרים. כעת הוא עובד על פרויקט חדש - "ציונה",
העוסק בדמותה של גיבורת-העל הישראלית ציונה.
רוזן: "'ציונה' הוא ספר פרוזה שנקודת המוצא שלו היא עיבוד לפרוזה של סדרת קומיקס
שכביכול הייתה כאן. ציונה עברה כמה גלגולים: היא החלה את דרכה בפנזין אשדודי
אחרי מלחמת יום כיפור, נלחמה בפאנקיסטים בתל אביב בשנות השבעים והפכה לפטיש
מיני של צעירים. בתחילת שנות התשעים היא נהיית ביג אין ג'פן ומאומצת על ידי
היפנים. הטקסט הזה קיים, אבל אחרי הספר של אשד ('הגולם', ר"ב) אני מרגיש שזה
מיותר לפרסם אותו. וגם בגלל שבז'וסטין פרנק כבר הנכחתי דמות בדויה לתוך העלילה
ההיסטורית של התרבות הישראלית. לספר יהיו סייד פרודקטס כמו הלוגו של ציונה,
ואולי גם מגנטים למקרר וטי-שירטס של מועדון מעריצים".
- איך הגעת לקומיקס?
"לסבתא שלי היה קיוסק עם קומיקס ואהבתי את גיבורי-העל. לא עשיתי הפרדה בין
הספרים שקראתי ובין קומיקס, שגם הייתי מייצר. גם כאמן אני מסרב לקבל את ההפרדה
בין גבוה לנמוך, ולא חוויתי את הסנוביזם שאנשי אמנות חווים כלפי קומיקס, אלא
להפך - כרצון להפוך למשהו שהוא לחלוטין לגיטימי, כמו סוגים אחרים של תרבות
פופולרית, שנמצאים בעבודות שלי".
- מה הופך את ציונה לגיבורת-על?
"לציונה יש את כל המאפיינים של גיבורי-על. כמו סופרמן ובטמן שפועלים בעיר שהיא
מעין מיתולוגיזציה של ניו יורק, כך גם ציונה פועלת בתל חורף, שהיא מעין תל
אביב מיתולוגית. כמו לכל סופר-הירו, גם לציונה יש נקודת תורפה. היא נולדה פגומה
ואביה הפרופסור נאלץ להשתיל בה חלקי מכונות. עד היום היא מזמזמת בזמן המעוף.
לגיבורי-על יש אלמנט סכיזואידי מאוד חזק - הזהות החולית שלהם לעומת הזהות הגיבורית
שלהם, וזה נכון גם לגבי ציונה, שזהותה היומיומית היא יונה צימר הספרנית. תמיד
יש להם עזר כנגדם, משרת ישיש או מאמץ. במקרה של ציונה זה זוג לסביות קשישות
שמטפלות בה".
- ציונה היא מטפורה?
"בכל הספר יש שכבה עבה מאוד של אירוניה, שאמורה לייצר תחושת חוסר נוחות, כאילו
משהו נורא לא בסדר. אי אפשר באמת להפעיל מיתולוגיזציה על תל אביב, ואי אפשר
להפעיל את המאבק המיתולוגי בין טוב לרע כאילו שאין כוחות ומציאות פוליטיים.
זה העדר שנועד להמחיש את מה שחסר בו".
גשש בלש פרויקט נוסף שעוסק בגיבור-על ישראלי הוא "הגולם" - יצירתם המשותפת
של הקומיקסאי אורי פינק ואלי אשד, עיתונאי, חוקר ובלש תרבות, שזכה בתואר סופר
השנה של "מעריב". זהו ספר מוקומנטרי שמתעד את התפתחותה של סדרת קומיקס ישראלית
מצליחה.
אשד: "בישראל אין תעשיית קומיקס של ממש לאורך השנים. יש כל מיני דמויות בודדות
כמו דודו גבע ואורי פינק, אבל הם אינם זוכים להצלחה ברמה של ארצות הברית, צרפת
או יפן. הרעיון היה לקחת ישראל שדומה לשלנו, בהבדל גדול אחד - יש בה תעשיית
קומיקס משגשגת, שקיימת מלפני קום המדינה. אדם ושמו אוריאל רשף מצייר אותה ויוצר
את הגיבור שלו - הגולם.
בספר אנחנו מתעדים את התפתחות הסדרה שקשורה לכל מיני סדרות שאנחנו מכירים,
למשל 'חסמב"ה' או 'דני דין'. גם סופרים ידועים כמו פוצ'ו ופנחס שדה עסקו כביכול
בכתיבת הסדרה. ילדים לא יבינו את זה, הם יחשבו שהספר אמיתי".
- למה לא התפתחה בישראל תרבות קומיקס?
"הבעיה היא שרוב הקומיקס שנעשה כאן הוא מחתרתי. אבל כדי שיהיה קומיקס מחתרתי,
צריך שיהיה קודם מיינסטרים. מיינסטרים זה משהו שרוב הציבור רואה ויכול להתחבר
אליו. אורי פינק הוא המיינסטרים, אבל הוא היחיד. אז איך אפשר לקרוא לו מיינסטרים?
הוא מיינסטרים רק בגלל שרוב הקהל מכיר אותו. אם היה יותר מיינסטרים אולי היו
יותר קוראים לקומיקס".
פרולוג למרות ההתעוררות הרבה נדמה שבשורה התחתונה עתידה של סצנת הקומיקס נמצא
בעיקר לפניה. יותר מכול ישפיע על ההמשך רצונם של היוצרים להתמיד ביצירתם, בתחום
שאפעס לא בדיוק משופע בפרנסה.
חן לב, סוחר הקומיקס, רואה למרחק: "בוודאי שהקומיקס רווחי. ב-e-bay אנשים ממש
מתמקחים על מחירים של קומיקס. חוברת שנקנתה פעם בשני דולרים היום היא יכולה
להיות שווה 70 דולר. מה שאני מוכר היום ב-16 שקל יכול להיות שווה בעוד כמה
שנים הרבה מאוד כסף".
כספי: "קומיקס היום הוא אחד התחומים החזקים בעולם. הקומיקס חוזר לקולנוע, וזה
מעבר מתבקש. ראינו את 'ספיידרמן' ו'אקס מן' ו'בטמן', ולפני זה 'הענק הירוק',
'דיק טרייסי'. אם תסתכלי ברשימת עשרת הסרטים המובילים בבתי הקולנוע בתל אביב,
תראי ששלושה מהם הם סרטי אנימציה, וזאת מגמה שהולכת ומתחזקת בשנים האחרונות.
זה מביא הרבה קהל, כמו באמריקה.
היום כבר יש תרבות קומיקס גם בארץ".
גבע: "אם כל האנשים במדינה יציירו A4, מבחינתנו זו הצלחה. אנחנו מזמינים מעל
דפי עיתון זה את כל מי שקורא את הכתבה הזאת לקחת דף A4 מהמדפסת, ללכת לחלק
האחורי של המשרד ולצייר".
כתבות
ני"ע
