המלך לואי

אחת לכמה שנים עולה שמו של המיליארדר היהודי-אוסטרלי פרנק לואי כמי שעומד לבצע כאן עסקת ענק. עכשיו מדברים שוב על רכישה אפשרית של בנק דיסקונט, אחרי שניסיון כזה כשל לפני שלוש שנים, כמו גם ניסיונות לרכוש את קניון רמת-אביב, אי.די.בי והבנק הבינלאומי. קווים לדמותו של ניצול שואה, שעלה לארץ בגיל 15, לחם בגולני, היגר לאוסטרליה, הקים מאפס אימפריית קניונים חובקת עולם ואוהב לשיר ב"גנקי"

באפריל 2000 חבר פרנק לואי, מיליארדר יהודי-ישראלי-אוסטרלי, לקבוצת אליהו (שמנתה גם את ישעיהו לנדאו, יורשי דוד לובינסקי ואיש העסקים הבריטי ברנדר שרייר), במטרה לרכוש את השליטה בבנק דיסקונט. לואי שלח את בנו הבכור דייוויד להציג בפני בנק ישראל את עסקי המשפחה. "דייוויד הביא את המאזן של ווסטפילד, מאזן לא ממודד, שהציג הון עצמי שנראה נמוך, למרות שחבילת המניות של המשפחה היתה שווה כמה מיליארדים", משחזר אחד מידידיו של דייוויד. "בבנק ישראל אמרו לו, מה זה, אתה לא שווה כלום". דייוויד לואי סגר את המאזן, קם ועזב את המקום.

מקורבים למשפחת לואי (Lowy) אומרים שהמשפחה נפגעה עד עמקי נשמתה. "מדינת ישראל הפסידה משקיע זר מכובד, שיכול היה מזמן לרכוש את אחזקות המדינה בדיסקונט", הם טוענים. "אדם כזה, שמוערך כל-כך באוסטרליה, איך מפקפקים בו כשהוא רוצה לקנות בנק ששווה פחות מהמטוס שלו?". ההרפתקה הזו נגמרה בלא-כלום גם מצד המדינה, שבסופו של דבר ביטלה את המכרז.

חמש פעמים ציינה העיתונות הישראלית את שמו של פרנק לואי כמועמד לעשיית עסקים בישראל - תמיד בקנה-מידה גדול, ותמיד בעסקות שלא הבשילו לכלל מימוש. הפעם הראשונה היתה עסקת דיסקונט. הפעם השנייה היתה כאשר פורסם שהציע לאפריקה-ישראל לרכוש את קניון רמת-אביב. קניונים הם הלחם והחמאה של לואי, שנחשב לאיל מרכזי הקניות באוסטרליה, מספר שלוש בתחום בארצות-הברית, ואחד המובילים בבריטניה וניו-זילנד.

הפעם השלישית שבה הוזכר לואי היתה באוקטובר 2001, כאשר קרדן גייסה את לואי לשותפות ברכישת גרעין השליטה של אי.די.בי, חברת האחזקות הגדולה בישראל, במהלך שהיה מקנה לו גם מניות בקרדן עצמה. בסופו של דבר, העסקה בין קרדן לאי.די.בי קרסה.

הפעם הרביעית היתה באפריל 2003, כאשר לואי ניהל משא-ומתן עם האחים ספרא לרכישת אחזקותיהם בבנק הבינלאומי, משא-ומתן שלא הבשיל. הסכום שנקב לואי, 120 מיליון דולר, שימש את האחים ספרא במשא-ומתן עם המתעניינים הבאים בתור, קבוצת מנורה, שבעל-השליטה בה, מנחם גורביץ', נחשב לאחד מידידיו של לואי. בסופו של דבר, במחיר של ויתור על בדיקת נאותות, רכשו את השליטה בבנק צדיק בינו ושותפיו לעסקים, משפחת ליברמן, מאותה קהילה יהודית-אוסטרלית.

כעת שוב מוזכר שמו של לואי כמתמודד פוטנציאלי על רכישת גרעין השליטה בדיסקונט. את ההתעניינות הרבה שלו בבנקים דווקא, יש מי שמסביר בכך שלאחר שהשתחרר מצה"ל, היה לואי פקיד בבנק איגוד. היום הוא אולי רוצה לסגור מעגל. כך או כך, מכריו בארץ לא משוכנעים גם הפעם שעניין דיסקונט ייצא לפועל, וממילא גם המדינה עדיין מהססת בנוגע לדרך מכירת הבנק.

בכל מקרה, מבטיחים המקורבים, אם לואי יעשה עסקים בישראל, זה יהיה רק מפני שהוא יעריך אותם כעסקים טובים. "כל דבר שמשפחת לואי תעשה בארץ, יבוא בצורה עסקית טהורה", אומר אביהו בן-נון, חברו הטוב של דייוויד, הבן. "אם הם יגיעו למסקנה שמדובר בעסק טוב - הם ישקיעו. פילנטרופיה הם עושים, אבל אז הם משקיעים בבתי-חולים בצורה שקטה".

החברים של פרנק

בפרובינציה הישראלית מסתכלים על לואי כעל היהודי האוסטרלי העשיר, שאולי ישלוף את הארנק כדי לקנות את דיסקונט או עסק גדול אחר, בזמן שהוא משייט בניחותא על "אילונה", היאכטה שלו, השווה 80 מיליון דולר. אולם סיפור הסינדרלה של לואי מדהים בכל קנה-מידה: ניצול שואה שעלה לישראל בגיל 15, כעבור שבע שנים הצטרף למשפחתו באוסטרליה, ועם אנגלית עילגת ובלי שום מקצוע, הפך לאדם השלישי בעושרו באוסטרליה ולאחד מעשירי העולם, ששווה על-פי אחת ההערכות כ-2.8 מיליארד דולר, ומנהל אחת מרשתות הקניונים הגדולות בעולם, ווסטפילד (Westfield), ששוויה כ-5.5 מיליארד דולר. "בגיל 72", אבחן לפני כמה חודשים השבועון הכלכלי האוסטרלי Business review Weekly) BRW), "ההנאה של לואי מהתרחבות לא נרגעת".

"בחלומות הפרועים ביותר שלי לא דמיינתי שהחברה שלי תגדל למידה הזו", אמר לואי בראיון לעיתון המועצה הבינלאומית למרכזי קניות. "אני בטוח שאם לא הייתי עובר את המלחמה הייתי שונה, כיוון שלחוויות בחיים יש השפעה עליך. אם לא הייתי בשואה קשה לומר איפה הייתי. אבל אתה לא צריך לעבור את השואה כדי להיות עם מוטיבציה חזקה".

הקהל הישראלי, כך דומה, גילה את לואי רק לאחרונה, בעיקר בשל הכתבות על יאכטת-הענק שלו. אבל מתברר שהאלמוניות התקשורתית שלו עומדת ביחס הפוך למסדר החברים הארוך שיש לו בארץ. לואי נצפה לאחרונה בערבי שירה בציבור במועדון התל-אביבי "גנקי", עם רבים מחבריו. תמונתו כשהוא שר עם נאוה ברק פורסמה ב"מעריב". נאוה ואהוד ברק נחשבים לחברים קרובים של לואי, כמו גם בא-כוחו בארץ, עו"ד דוד חודק, וחבריו מהשירות הצבאי בגולני, שאיתם הוא שומר על קשר ואף יצא לסיור באתרי הקרב ההיסטוריים. במעגל הצמוד הזה, איש לא היה מוכן השבוע לבתק את מסך האנונימיות שלואי מבקש להתעטף בו. "אנחנו לא מוכנים לדבר עליו, הוא לא אוהב את המחול התקשורתי סביבו ומבקש לשמור על פרופיל נמוך מאוד", אמרו לנו, והעדיפו שנוותר על הכתבה.

במעגל הרחב יותר יש ללואי מכרים וידידים רבים, שכולם נוטים לו חיבה. כנראה שמדובר בכישרון מיוחד, להפוך מכרים-לרגע ושותפים עסקיים פוטנציאלים לידידים עם פינה חמה בלבם למיליארדר האוסטרלי. ב-2001, למשל, כשלואי קיבל תואר דוקטור של כבוד לפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב, נערך לכבודו אירוע נוצץ במסעדת 2C, בקומה ה-49 במגדלי עזריאלי. את האירוע ארגן עו"ד פנחס זלצר, קונסול כללי של כבוד של אוסטרליה, ומי שייצג את הספורטאית סשה אלתרמן בהליכים המשפטיים בארץ, לאחר אסון המכביה. יחד איתו היו שותפים לארגון שניים מחבריו הקרובים היהודים-אוסטרלים: סם מוס ויוסף (ג'ו) ברנדר, בעל רשת בגדי הנשים Katies המצליחה באוסטרליה.

באירוע השתתפו כל המי-ומי של עולם העסקים והפוליטיקה בישראל, קרובים יותר ופחות ללואי: נאוה ברק וגיסה אבינועם ברוג עם רעייתו, יוסל'ה בוכמן, מוטי זיסר, עובדיה סופר, אלפרד אקירוב, דוד עזריאלי, אהוד אולמרט, מתן וילנאי, בני-הזוג להט, רוני מילוא ואחרים.

אבל החברויות של לואי כאן רחבות יותר. בראשית שנות ה-80 הוזמן "צמד רעים" להופיע בפני הקהילה היהודית באוסטרליה. אחד האנשים שמאוד התלהבו מהשירים והמוסיקה באותו ערב היה פרנק לואי. "הוא היה אחד האנשים החמים שהתיידדנו איתם שם, איש מקסים, טוב לב, חכם וגאה להיות יהודי וציוני", מספר ישראל גוטסדינר, מחצית הצמד. "כשחזרנו לשם בפעמים הבאות, ישנו אצלו בבית".

איך מקבלים הזמנה לישון אצל מיליארדר?

"הוא מאוד אוהב מוסיקה יהודית, והיה קל מאוד להתיידד. היה טבעי וחברי שהוא יגיד לנו, תבואו, נעשה יחד שבת אצלי. הרגשנו קשר בלתי אמצעי איתו. הוא שר ושמח איתנו כל הערב, הכיר את כל המילים והשירים. עשינו אצלו ערב שבת שהוא לא ישכח".

סינדרלה אוסטרלית

העיתונאי ג'ו מזוצ'י מרדיו ABC באוסטרליה הגדיר את לואי כ"מהגר המוצלח ביותר של אוסטרליה". לואי נולד ב-1930 בצ'כוסלובקיה, שם, בעצם, התחיל הקשר שלו לעולם הקמעונאות, כעוזר של אמו בחנות המכולת שלה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה המשפחה עקרה להונגריה. אביו של לואי נעלם יום אחד, וכעבור שנים רבות גילה לואי כי הא נלקח לאושוויץ, ושם נרצח. יחד עם זאת, מרבית המשפחה שרדה את השואה.

אחרי המלחמה נסעו לואי ואחיו לישראל, אז פלשתינה. לואי התגייס לפלמ"ח, ולאחר קום המדינה המשיך את שירותו בגדוד 12 של גולני. "פרנק היה לוחם אמיץ ונחוש", העיד עליו מפקדו לשעבר, רפי קוכר, בראיון לסאנדיי טיימס, "מהחיילים הטובים של היחידה". כמה עשורים מאוחר יותר, לואי יתרום 200 אלף ליש"ט להקמת האתר בצומת גולני.

מעט לאחר קום המדינה עזב את צה"ל וניסה להשתלב בחיים האזרחיים, בין השאר ככספר בבנק איגוד. בסופו של דבר, ב-1952, החליט להצטרף לאמו ולשאר המשפחה, שעקרו בסוף המלחמה לאוסטרליה. "ללא הון, ועם אנגלית רצוצה, הוא עבד עד שעות מאוחרות כנהג משאית, עד שפתח מעדנייה בפרבר בלקטאון של סידני, עם מהגר אחר, ג'ון סונדרס", מתאר BRW את ראשיתה של אימפריית ווסטפילד.

קרוב למעדנייה שלהם בנה יזם קבוצת חנויות צמודה, הגרסה המוקדמת של מרכז קניות. לואי וסונדרס אהבו את הרעיון, וב-1959 פתחו את מרכז הקניות הראשון שלהם בבלקטאון. הם קראו לו ולחברה שלהם ווסטיפלד. ווסט, מערב, הוא כיוון ההתפתחות של עסקיהם. פילד, שדה, על-שם השטחים שהיו צריכים לקנות כדי להקים את מרכז הקניות. עסקיהם הצליחו. כבר ב-1960 הם הנפיקו את ווסטפילד הולדינגס, ונתנו לה יתרון יחסי בולט: מיתוג מרכזי הקניות שלהם, תחת השם Westfield Shopping Town. "כשהאוסטרלים הולכים לקניות הם לא אומרים שהם הולכים לקניון אלא שהם הולכים לווסטפילד", אמר בעבר לואי בגאווה.

בשנות ה-70 לואי וסונדרס החליטו לכבוש גם את ארצות-הברית. הם יצאו למסע רכש והשבחה באמצעות החברה-הבת ווסטפילד אמריקן טרסט, שהפכה את ווסטפילד לרשת הקניונים השלישית בגודלה בארצות-הברית. בהמשך, דילגו גם לבריטניה וניו-זילנד, באמצעות החברה-הבת ווסטפילד טרסט.

במקביל להקמת העסקים, לואי הקים גם את משפחתו, שבה הוא מאוד גאה. שותפו סונדרס, שנפטר לפני כשלוש שנים, יצא מעסקיהם כבר ב-1986, ובניו של לואי השתלבו היטב בעסקים. "הוא עשה המון, והיום הוא משחרר אחריות לבנים ולדור הבא ונהנה מהחיים", אומר פול ישראל, מנכ"ל לשכת המסחר ישראל-אוסטרליה. עם זאת, באסיפה השנתית של ווסטפילד, בנובמבר האחרון, לואי הבהיר שאין לו שום תוכניות פרישה, גם אם חגג יום-הולדת 73 חודש קודם לכן. "אני רוצה לעזוב את החברה יום לפני שאהיה חייב", הוא הצהיר. "אני בסדר, אני מרגיש טוב ואני חזק. אני אמשיך להישאר עד שלא אוכל לתרום".

בנו הבכור, דייוויד, 48, מנהל את חברת ההשקעות הפרטית של המשפחה, לואי פמילי גרופ (LFG), שבה מרוכזות ההשקעות המשפחתיות שאינן קשורות בקניונים. לא ידוע הרבה על תחומי ההשקעות של LFG, למעט מספר השקעות בהיי-טק, מכרות פחם, נדל"ן באסיה, ורכישת קבוצת ערוצי הטלוויזיה "עשר" מרופרט מרדוק, שכשלה בשנות ה-80.

כמו אביו, גם דייוויד מרבה להגיע לארץ. הוא אלוף אוסטרליה לשעבר באקרובטיקה תעופתית, ועל רקע זה התחבר עם מפקד חיל-האוויר לשעבר, אביהו בן-נון, היום יו"ר UMI. הידידות הזו כללה טיסות משותפות במטוסים העתיקים המשופצים שמחזיק דייוויד במוזיאון טמורה לתעופה שהקים. כל המטוסים, אגב, שמישים. לידידות הזו גם פנים עסקיות. "דייוויד משקיע בהיי-טק בארץ באותן טכנולוגיות וחברות סטרט-אפ שאנחנו השקענו בהם", מסביר בן-נון, שהתראיין רק לאחר שקיבל את הסכמתו של דייוויד. "הם הגיעו למסקנה לפני הרבה זמן שקשה לערבב רגשות ועסקים, ולכן כל אחד השקיע בנפרד. לדייוויד יש סכום שהוא מחזיק לצורכי השקעות והוא השקיע, איתנו, כמה מאות אלפי דולרים לכל סטרט-אפ".

הבן האמצעי, פיטר, בן 44, עובד בווסטפילד מאמצע שנות ה-20 לחייו, לאחר שעבד בבנקאות השקעות בארצות-הברית ובריטניה. מכיוון שהוא עומד בראש ווסטפילד אמריקן טרסט, הוא מתגורר כבר למעלה מעשור בארצות-הברית. את הפעילות באוסטרליה ושאר העולם מנהל סטיבן, בן ה-39. כמו שני אחיו הגדולים, גם לו תואר BA במסחר מאוניברסיטת New South Walse, שאביו הוא תורם גדול שלה, אבל התואר של סטיבן הוא תואר כבוד. לואי גאה מאוד בבניו. "ההישג הגדול ביותר שלי הוא שיש לי משפחה נפלאה ואנחנו עובדים יחד בהרמוניה ובאותו כיוון", אמר בראיון לפני כמה שנים.

ההישגים הפיננסיים האלה הפכו את משפחת לואי לסלבריטיז באוסטרליה (איור וצילום של לואי קיימים בספרייה הלאומית של אוסטרליה) ובזירה הפיננסית הבינלאומית. לואי ניצב השנה במקום השלישי ברשימת עשירי אוסטרליה, שמפרסם ה-BRW, עם הון של 2.85 מיליארד דולר. ברשימת עשירי העולם של פורבס הוא דורג השנה במקום ה-222, עם הון שהוערך "רק" ב-1.8 מיליארד דולר.

"בארץ אני מרגיש הכי טוב"

במרס שעבר הופיע אהוד ברק בפני כ-3,000 מיהודי אוסטרליה, במסגרת אירוע של ה- UJA (United Jewish Appeal). הערב נגמר בקריאה נרגשת של לואי: "אנחנו מתבקשים לעשות משהו למען אחינו ואחיותינו בישראל... אנחנו לא עושים זאת למענם אלא למעננו, להתחלק בשמחתם ובצערם".

באוזניים ישראליות, משפטים מאין אלה נשמעים כמו מליצה במקרה הטוב. אצל לואי, מספרים, הקשר לישראל הוא מעל הכול. הוא אחד האישים הבולטים בקהילה היהודית באוסטרליה, שנחשבת לציונית ולמסורה במיוחד. "הוא אמר לנו פעם שבארץ הוא מרגיש הכי טוב", מספר גוטסדינר.

"הוא איש מדהים, שמסמל בעיניי את החיוניות, הגניוס היהודי, והאכפתיות כלפי הקהילה בכלל וישראל בפרט", אומר פרופ' אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. "הוא לא שכח לרגע את התפקיד שישראל מילאה וממלאת ביהדות העולם, והיחס שלו לארץ מבטא את האכפתיות הזאת". לואי, נציין, כיהן עד לאחרונה כסגן נשיא ההנהלה הבינלאומית של המכון לדמוקרטיה. לתפקיד הביא אותו חברו הקרוב ברני מרקוס, מייסד הום דיפו והספונסר העיקרי של המכון.

גופים נוספים בישראל, מלבד המכון הישראלי לדמוקרטיה, נהנים פיננסית מאהבתו של לואי לארץ. אוניברסיטת תל-אביב היא אחד הנהנים העיקריים, ובה הוקם "בית-ספר לואי לסטודנטים זרים". לעמותת כפר נהר הירדן, שבונה כפר לילדים חולים במחלות קשות ולבני-משפחותיהם, הוא תרם מיליון דולר.

"הוא תורם גדול לישראל ותומך גדול שלה, ישראל מאוד חשובה לו", אומר פול ישראל, שפגש את לואי בביקורו הנוכחי בארץ. "לואי חבר לשכה ונמצא איתנו בקשר שוטף, הוא מסייע בקידום שיתופי-פעולה עסקיים, מגיע לאירועים באוסטרליה, וכשאישים ישראלים מגיעים לאוסטרליה הוא מארח אותם".

לארץ, אגב, לואי מגיע לפחות אחת לשנה. מכרים מספרים כי הוא בונה בית-קבע בארץ, מול מלון הילטון בתל-אביב, "שתהיה לו כתובת בישראל". אחד מנכדיו בילה לאחרונה שנה בישראל, נכדים אחרים גדלים גם עם מטפלות ישראליות, וחלק מבני-המשפחה דוברים עברית.

"השכר שלי מגיע לי"

במקביל לפעילות הציבורית שלו בארץ, לואי מעורב גם בפעילות באוסטרליה, שם הוא נושא בלא-מעט תפקידים ציבוריים. הבולט שבהם הוא כהונתו במועצת הנגידים של הבנק המרכזי של אוסטרליה, הרזרב בנק. ביוני השנה מונה לקדנציה השלישית שלו, שתימשך עד שלהי 2005.

במקביל הוא גם תורם למוסדות שונים באוסטרליה. אוניברסיטת New South Wales היא כאמור אחת הנהנות העיקריות: בשני קמפוסים של האוניברסיטה, בקנסינגטון ובניוטון, יש ספריות על-שם לואי. לפני מספר חודשים החליט ראש האוניברסיטה, בוב קר, גם הוא ידיד קרוב של לואי, להעניק את פרס השלום של סידני לחנאן עשראווי. "התקשרתי אליו בגלל שהתבקשתי לחתום על עצומה (נגד הענקת הפרס לעשראווי)", סיפר לואי בראיון לרדיו ABC באוסטרליה, "ורציתי לשאול למה הוא עושה את זה". בסוף השיחה החליט לואי לא לחתום על העצומה. "אני לא אדם פוליטי בכלל, נפלתי לתוך זה שלא בכוונה. יש לי את דעותיי, והן לא לפרסום".

בנוסף, לואי מעורב מאוד בחיי הכדורגל האוסטרלי. בנו דייוויד שיחק ב"הכוח", שאביו רכש והפך בהמשך ל"סידני סיטי", כדי שתתחרה בליגה הלאומית האוסטרלית. בגיל 72, לואי נקרא להציל את הליגה הגוועת, שלא מצליחה לבסס מועדונים, קהל ותזרים הכנסות ברור. הוא לא היסס, והספיק בתוך כמה חודשים להכריז על רפורמות וצעדי הבראה. ה"סאן מורנינג הראלד" האוסטרלי כינה אותו "האיש היחיד שיכול להציל את הכדורגל האוסטרלי מעצמו".

אבל הפעילות הציבורית של לואי באוסטרליה היא גם זו שסיבכה אותו בביקורת הנוקבת ביותר שבה נתקל עד היום: ב-2002, במלאת 50 שנה להגירתו לאוסטרליה, הוא הכריז כי ישקיע 23 מיליון דולר משכרו בהקמת "צוות מוחות" לעניין יחסים בינלאומיים. בנובמבר האחרון נפתח רשמית מכון לואי למדיניות ציבורית.

ההכרזה זכתה להדים רבים, אולם לאו-דווקא לאלה שלואי התכוון אליהם. כבר מספר שנים שלואי נחשב למקבל השכר הגבוה באוסטרליה. עם הכרזתו עלתה השאלה, האם ראוי שמקבל השכר הגבוה במדינה יכהן במקביל כיו"ר ועדת השכר של ווסטפילד, ועוד יתחייב להקים משכרו העצום מכון ב-23 מיליון דולר? שכרו ב-2003, אגב, הסתכם ב-10.3 מיליון דולר, מהם שכר בסיס של 718,802 דולר ובונוס של 9.54 מיליון דולר.

"המיליארדר פרנק לואי הגן על הבונוס שלו וסירב לפרוש מתפקידו כראש ועדת השכר של ווסטפילד, למרות הדאגה הגוברת בקרב בעלי המניות", דיווח "האוסטרליאן" מהאסיפה השנתית של ווסטפילד. הנוכחים, כמו גיל אדוארדס מהאיגוד האוסטרלי של בעלי המניות, טענו כי כל עוד לואי מכהן כיו"ר ועדת השכר, "הוא השופט והמבצע של שכרו, וזה לא ניהול עסקי טוב".

לואי לא נשאר חייב. "אני לא מונע על-ידי תאוות בצע. אני מונע על-ידי מה שאני חושב שנכון", אמר. "אני נותן שני דברים לחברה - אני תורם הון, ואני תורם את כושר העבודה שלי. אני מאמין שאני זכאי לתשלום בעבור העבודה שלי, בלי קשר לכמה מהחברה בבעלותי... גודל שכרי נובע מרכיב ביצועי שקשור ישירות לרווחים. אם אין רווחים, אין בונוס. חבילת-השכר שלי קשורה ללא ספק עם האינטרסים של בעלי המניות". זו, אגב, מדיניות השכר בווסטפילד: תיגמול ביחס לשורה התחתונה.

תיאוריית הקשר

אירוע נוסף שהכתים את התדמית המצליחנית והזוהרת של משפחת לואי קשור במגדלי התאומים. שבעה שבועות לפני אירוע הטרור שהביא לקריסתם, ב-11 בספטמבר, חכרו לואי והיזם היהודי-אמריקני לארי סילברסטיין את מרכז הסחר העולמי למשך 99 שנה. סילברסטיין חכר את שני מגדלי המשרדים, לואי חכר את השטח המסחרי שתחתם: 40 אלף מ"ר שמכניסים 9,700 דולר למ"ר, והיתרים להגדילם ב-50% לכ-60 אלף מ"ר.

למזלם, השכילו לואי וסילברסטיין לבטח את המגדלים, מיד לאחר שחכרו אותם, גם מפני אירועי טרור וגם מפני אובדן הכנסות. לאחר שקרסו המגדלים, הם הגישו תביעת ענק של יותר מ-7 מיליארד דולר לחברת הביטוח. בתיאוריות הקונספירציה שנולדו לאחר המתקפה על המגדלים, שמור מקום של כבוד גם לשני היהודים העשירים, שלא ניזוקו כלכלית מקריסת המגדלים.

הבעיה העיקרית של לואי היתה כשהחלו התוכניות לשיקום גראונד זירו. הרשויות, תושבי ניו-יורק, ובעיקר המשפחות השכולות, חיפשו בבניית האתר סמלים שיציינו את הטרגדיה ואת חוסנה של אמריקה. ללואי, שחכר את השטח ל-99 שנה, היו מטרות אחרות, ענייניות ופיננסיות יותר: הוא הציע להקים שטח קניון ענק בקומת הקרקע של האתר, בלי רחובות שיפריעו לקונים כשהם עוברים בין החנויות.

הרשויות ותושבי העיר התקשו להתמודד עם התוכנית של לואי. האתר של איגוד התכנון האזורי (RGA), שאחראי לתכנון וביצוע תשתיתיים בניו-יורק, ניו-ג'רזי וקונטיקט, כינה אותה "מטרידה ביותר". "החזון של לואי חותר תחת הקונצנזוס החזק ביותר כיום - להחזיר חלק או את כל הרחובות שפעם חצו את האתר", קובע האתר. "על-פי תוכניתו, האתר יהיה קניון רחב ופרטי, במקום רחובות מלאי חיים ואקטיביים". איימי לנגפילד, עיתונאית ניו-יורקית, אמרה ש"זה כמו להקים מקדונלד על אושוויץ, ולא להבין למה זה רע".

בראשית דצמבר 2003 לואי החליט לא להתמודד עם המטען שסביב שיקום האתר, ומכר את הזכויות שלו בחזרה לרשות נמל ניו-יורק וניו-ג'רזי ב-140 מיליון דולר. על-פי הערכות, זה פחות או יותר הסכום שהספיק לשלם כמקדמה על החכירה. בנוסף, רכש במיליון דולר את הזכות להיות הניצע הראשון, אם רשות הנמל תחליט להציע לצד שלישי את האזורים המסחריים. "המכירה שלנו מאפשרת לרשות הנמל להתקדם עם הפיתוח מחדש, ללא הקונפליקט בין האינטרס הציבורי לבין הזכויות המסחריות שלנו", הסבירו פרנק ופיטר לואי.

אפשר לשער שזהו מקרה יוצא-דופן, שבו הרגש ויתר לשכל, שכן ה"אני מאמין" המקצועי של לואי אחר לחלוטין. באירוע להשקת ספרו הביוגרפי Pushing The Limits, שלוש שנים קודם לכן, הוא אמר: "אני מניע את עצמי ולא חוסך במאמצים. אני לא מאפשר לעצמי עצלות של הגוף או הנפש. אני לא מרשה לעצמי מרחב, ומוותר על כל הנוחיות, יום ולילה, עד שאשיג את מטרתי". *