שני בעלי קרקעות בראשון לציון הממוקמות בסמיכות אחת לשנייה, נפגעו פגיעה דומה בשל תוכנית הרחבת דרך של מע"צ. בשל העובדה שבאחת התביעות הזדרזה מע"צ וכבר תפסה חזקה במקרקעין, הגיש הבעלים הראשון תביעה לבית המשפט המחוזי בשל הפקעת הקרקע ונדרש לשלם אגרה לבית המשפט בשיעור של כ-800 שקל, כנהוג בעת הגשת תביעות. ואילו השני, בו טרם נתפסה החזקה, נאלץ להגיש את התביעה בדרך של תביעה לפיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, בגין ירידת הערך של נכס המקרקעין שבבעלותו ולא בדרך הפקעה , ונדרש לשלם אגרה בסכום של כ-300,000 שקל לוועדת הערר בעת הגשתה.
בנוסף, במסגרת תביעות לפיצויים על פי סעיף 197 שהוגשו לוועדה המקומית בתל אביב, בגין אישור תוכנית, ניתן למצוא תביעה של בעלי בנייני דירות, שהגישו תביעות מפוצלות בגין כל אחת מהדירות בבניין בהיקף כולל של מיליוני שקלים רבים . מכיוון שהיקף הפיצויים המבוקש בגין כל דירה בנפרד אינו עולה על 480,000 שקל, הרי שהם לא יצטרכו לשלם כלל אגרה לוועדת הערר, אך לעומתם, בעל דירה בודדת, שהיקף הפיצויים שדרש עולה במקצת על אותם 480,000 שקל, יאלץ לשלם סכום של עשרות אלפי ש"ח בעת הגשת הערר.
אלו רק 2 דוגמאות לעיוותים ולמקרים האבסורדיים שנוצרים בשל הוספת ס"ק 198 ה1 לחוק התכנון והבנייה, שהתקבל במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2003, ובו הוטלה לראשונה חבות בתשלום אגרה. האגרה מחושבת בשיעור של 2.5% מסכום התביעה ומשולמת בעת העברת התביעה לוועדת הערר (וזהו כמעט כל מקרה, שכן המקרים בהם הועדה המקומית מקבלת את התביעה, הינם זניחים). האגרה משולמת במידה וסכום התביעה עולה על 480,000 ש"ח.
בחוק ההסדרים הנוכחי לשנת 2004 , נמשכה על ידי משרד הפנים, ברגע האחרון, הצעה להרחיב את החבות בתשלום האגרה , כך שתוטל אף על כל מי שמגיש ערר גם בתביעות שסכומן נמוך מ- 480,000 שקל.
לעניות דעתי, הטלת אגרה בהליך של הגשת העררים, המחושבת על פי סכום הפיצוי, טוב היה אלמלא נולדה. הטלת האגרה עומדת בסתירה למגמות הקיימות בחקיקה ובפסיקה לגבי פגיעות בקניין הפרטי לטובת הציבור. עצם הטלת האגרה עומדת גם בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והכל כפי שיפורט להלן.
סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה") מעניק לבעל מקרקעין, שנפגעו מקרקעיו על ידי תוכנית פוגעת, עילת תביעה כנגד הוועדה המקומית, שבתחומה מצויים המקרקעין. בעל המקרקעין זכאי לקבל פיצויים בגין ההפרש שבין שווי הנכס טרם אישור התכנית הפוגעת לבין שוויו לאחר הפגיעה.
מקור הטעות נובע, לדעתי, מאי הבנת ההליך המנוהל בפני ועדת הערר, שהינה למעשה מקביל מהליך קביעת שיעור פיצויי הפקעה על ידי בית המשפט המחוזי, שכל מטרתו הינו למעשה לברר, מהו שיעור הפיצוי הראוי המגיע לנפגע מפעולותיה שנעשו בדין של הרשות, ואין מדובר במחלוקת כספית רגילה בין צדדים, ואפילו לא מדובר בתביעה נזיקית רגילה כנגד הרשות בגין הפרת חובות חקוקות וכדו'.
על אף שעילת תביעה זו היתה קיימת במשך עשרות בשנים, הרי שבשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר התביעות המוגשות על ידי בעלי מקרקעין לוועדות המקומיות מכוח הסעיף. חלק נכבד מהתביעות הוגשו בעקבות תכניות המתייחסות לשטחים בקנה מידה נרחב, שהן בעלות השפעות סביבתיות רחבות היקף, כגון פרויקט נתב"ג-2000, כבישים אזוריים וכבישים ארציים. בעלי מקרקעין המצויים בתחומי תכניות אלה, או גובלים עמן, הגישו לוועדות המקומיות תביעות בסכומים ניכרים ביותר.
ככל הנראה, בעקבות גל תביעות זה ומתוך רצון לצמצמם את מספר התביעות המוגשות, הוחלט על הטלת האגרה כאמור. בעקבות התיקון לחוק, הכניסה לשערי ועדות הערר מותנית בתשלום אגרה הנגזר מסכום התביעה, שהינו סכום הפגיעה במקרקעין.
גם באם משווים בין תביעה בגין סעיף 197 ובין תביעה בגין הפקעה, אין כל הגיון וצדק בהטלת אגרה שתחושב לפי סכום הערר, באופן שתימנע ותיחסם דרכו של נפגע לערכאות בשלב התביעה לפי סעיף 197, בעוד שבשלב השני - ההפקעה - הנפגע ישלם אגרה בסכום סמלי בלבד.
בנוסף, די בהוצאות הרבות המוטלות כבר כיום על הנפגע מאונס, שהרשות מפקיעה את נכסיו ו/או פוגעת בהם. גם כיום נפגע כזה צריך לשכור ולממן אנשי מקצוע רבים: שמאי מטעמו, עורך-דין מטעמו, והוא אף נדרש להשתתף בשכרו של שמאי מכריע. תשלומים אלה אינם כוללים את עוגמת הנפש ואת הזמן שיבוזבז תוך כדי נסיון להשיב את רכושו הנפגע, ועל כן אין להטיל על הנפגע הוצאות נוספות.
יתר על כן, תיקון זה סופו גורם כיום בפועל לפיצול התביעות לתביעות רבות בסכומים קטנים, במקום ריכוזן בתביעה אחת (על מנת שלא לעבור את תקרת הפטור של 480,000 ש"ח), וכך מוצפות ועדות הערר בתביעות מיותרות. התיקון לחוק יצר גם תמריץ לבני זוג ו/או כל שותפים בנכס,להגיש תביעות נפרדות על מנת לעמוד בתקרת הפטור.
תביעות שהוגשו עד כה בקבוצות מאוגדות, כגון במנהרות הכרמל, במנהרת שבעת הכוכבים בהרצליה ובפרויקט "נתב"ג 2000", מוגשות עתה במסגרת של מאות תביעות נפרדות, תוך יצירת עומס רב על המערכת.
טוב יעשה המחוקק אם ישיב המצב לקדמותו, ולכל הפחות יטיל אגרה המחושבת בסכום קבוע ולא על פי שווי התביעה/נכסים, ויותיר לוועדות הערר את המלאכה המורכבת של קביעת סכום הפיצויים הראויים בגין פגיעה.
הכותב הוא ממשרד משה שוב.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
