בג"ץ: התקנות להיוון גימלת אנשי שירות הקבע - חוקיות וסבירות

צוות עתר לבג"ץ על מנת לשנות את התקנות, לאחר שהתברר שההיוון היסב הפסד לאלפי גמלאים. זאת, בשל השינויים במשתנים שעל בסיסם הורדו דמי ההיוון מהגימלה של משרת הקבע לשעבר.

מאז 1970 הייתה באפשרות הגימלאים להוון עד 25% מהגימלה המוקצבת להם בסכום כסף חד-פעמי. עם השנים התברר לגמלאים רבים, כי השינויים שחלו בפרמטרים, שעל בסיסם מופחת שכרם, גרמו להם הפסד. למעשה, הסכום שנגרע מקצבתו של הגמלאי בשל ההיוון הוא גדול יותר מהסכום המהוון שהתקבל בעת השחרור.

לאור האמור ביקשה צוות מהרשויות לשנות את תנאי ההיוון, כך שההיוון ייפסק בעת שהסכום הכולל, שהופחת מהגימלה, משתווה לסכום המהוון.

השופט מישאל חשין, קבע בפסק הדין, כי תקנות שירות הקבע בצה"ל, משנת 1970, הן חוקיות ולא בלתי סבירות. לפס"ד הסכימו השופטות דורית בייניש ומרים נאור.

חשין קבע, כי לאחר בחינת הדברים לגופם קשה לומר, כי מקדמי ההיוון שנקבעו ב-1970 הפכו עם השנים להיות בלתי סבירים - עד כדי כך שיש לבטלם. השינויים בתוחלת החיים הממוצעת ובשער הריבית לא היו כה קיצוניים.

עוד אמר השופט, כי במעשה ההיוון זכו הגימלאים לרווח מס לא מבוטל ביחס לחבריהם, שלא היוונו. לכן קשה לשמוע עתה מפיהם, כי אותו היוון עצמו גורם להם נזקים. הטבת המס עצמה תומכת בדעה, כי התקנות הן לא בלתי סבירות.

עוד קבע השופט, כי יש להקשיב לטענת המדינה, לפיה הענות לעתירה משמעותה הטלת נטל של מאות מיליוני שקלים על אוצר המדינה. טענה זו היא טענה ראויה, למרות שאין בה בהכרח כדי להכריע.

את העותרים ייצגו עוה"ד חנן מלצר, אהרון לוי ואיילת סימון-וקסלר ואת שרי האוצר והביטחון ייצג עו"ד דניאל גולדברג.

(בג"ץ 4157/98)