עוגיית מזל: קווים לדמותו של הסיוט הכלכלי הבא

יש אנשים שלא ישנים טוב בלילה. בביעותיהם הם רואים את הבועה הסינית והבועה האמריקנית מתנגשות ומתאחדות בעתיד הלא-רחוק למעין בועה גלובלית, "האמא של כל הבועות". הבועה הגלובלית הזו אמורה להופיע מהשילוב הנפיץ של החוליים המשוערים והניכרים הנובעים מהשתוללות הצמיחה הסינית (עודף ייצור, עודף השקעות, עודף חובות מסופקים, עודף עובדים), עם תוצאות-הלוואי של מאמצי התאוששות של הכלכלה האמריקנית (עודף הוצאות ממשלתיות, עודף יבוא, עודף מוניטרי, עודף אמון באג"ח). ההתפוצצות הצפויה עלולה לגרור את הכלכלה העולמית לשפל גלובלי - עידן הקרח של הכלכלה העולמית.

הפחד מנפילת הכלכלה הסינית חוצה יבשות. "האם סין היא הבועה הבאה?", תוהה מאמר מקיף ב"ניו-יורק טיימס". "היזהרו מחלומות על רווח גדול בסין", מזהיר מאמר ב"אובזרבר". האם לפנינו "צרת הבועה הכפולה?", מתרה מאמר ב"אסיה טיימס". כל אלה רק בינואר השנה, ורק חלק כמובן מהאורות האדומים שנדלקו בחדרי המערכות ובמשרדי החברות המגלות עניין מסחרי בממלכה התיכונה.

על-מנת להעריך עד כמה מבוססים פחדים חסרי-תקדים כאלו, עלינו להתחיל בבחינת מעמדה הייחודי של סין במסגרת המערכת הפוליטית-כלכלית העולמית. הבולטות התקשורתית הנוכחית של "התעלומה הסינית" עשויה להשכיח את העובדה שעליית השפעתה של בייג'ין בשוק העולמי החלה כבר לפני כמחצית העשור. "סין כפתה על וושינגטון (מהלך פיננסי) לפני ביקורו של הנשיא בבייג'ין" - הכותרת הזו היא לא מלפני חודשיים, אלא מ-1998, והנשיא הוא לא בוש, אלא קלינטון. הסיפור מאחוריה הוא דרישה חריפה של סין מארצות-הברית להתערב ולהפסיק את פיחות הין היפני (שהתקרב ל-150 ין לדולר), ולא, איימה בייג'ין, היא עלולה לפחת את היואן ולגרום למשבר שיגמד את משברי המטבע החריפים שסחפו כשנתיים קודם לכן את דרום-מזרח אסיה. ארצות-הברית אכן התערבה, בניסיון לעצור את פיחות הין. היום יפן מתערבת לעצור את פיחות הדולר, אך סין עדיין מתעקשת לא לייסף את המטבע שלה תחת לחץ אמריקני מתמשך. למרות שהתל"ג שלה מהווה רק כ-3% מהשוק העולמי, העובדה שלמעלה מ-15% מהצמיחה העולמית מקורם בייצור הסיני, הופכת את משקלה של סין בכלכלה העולמית לגדול בהרבה מזה של מרבית חברות מועדון ה-7G. יותר דרכים מוליכות לבייג'ין, מאשר לרומא.

עולם בבועה

מה בדיוק מפחיד את חוששי הבועה? כיצד עלול להתרחש מופע האימה של התנגשות הבועות הסינית והאמריקנית, והאם תרחיש זה אכן סביר? הסיכון הגבוה טמון בהיווצרות דינמיקה שלילית כתוצאה מכך שהשלטון הסיני יתקשה לממן את הצמיחה הגואה, וכלכלת סין תיקלע למצב של ייצור-יתר - ובה-בעת הצרכנים האמריקנים יתקשו יותר ויותר לממן את מירוץ הצריכה שלהם והשוק האמריקני יילך וייפול למצב של תת-צריכה. מרשם בלהות ל"מעגל דפלציוני גלובלי".

מהצד הסיני, גורם הסיכון העיקרי עלול להיות הדרישה העצומה למקורות אנרגיה. סין היא היבואנית מספר שתיים של נפט (לאחר ארצות-הברית) ונזקקת גם ליבוא פחם. ב-2003 הגיע יבוא הנפט הגולמי לסין ל-91 מיליון טון, 31% יותר מאשר בשנה הקודמת והרבה למעלה מ-83 מיליון טון שהממשל הסיני צפה ותכנן לייבא. המשך העלייה העצומה בדרישה לאנרגיה, ועליית מחירי הנפט, עלולים להביא את כלכלת סין למצב שבו אפילו מאות מיליארדי הדולרים שצברה כתוצאה מהעודף המסחרי שלה לא יספיקו כדי לממן גם את מחיר הצמיחה הגואה, וגם להמשיך ולהזרים באופן מסיבי את ה"סינו-דולרים" בחזרה למשק האמריקני. על אחד מהם היא תצטרך לוותר. למעשה, הבחירה היא בין איום של גידול באבטלה בסין - המוערכת בכ-300 מיליון מובטלים ו"תת-מועסקים" - לבין האיום של גידול באבטלה בארצות-הברית. הבחירה הצפויה, וההכרחית למעשה מבחינה פוליטית פנימית, ברורה: סין תחילה. תוצאותיה עלולות להרעיד את שוקי המטבע ושוקי המסחר העולמיים.

גם מהצד האמריקני הסיכון נובע בעיקר מהחשש מהאבטלה ותוצריה. אם, למשל, ביום שישי השבוע יאכזב דוח התעסוקה, ויבשר כי בינואר נוספו לשוק העבודה רק כמה אלפי מקומות חדשים, בדומה לדצמבר, ולא למעלה ממאתיים אלף המצופים, אזי עלולים רבים להגיע למסקנה כי לפנינו תהליך של עלייה רצופה בעקומת האבטלה, וכי מדיניות הניפוח התלת-ממדי (ריבית נמוכה, החזרי מס והוצאות גוברות) נכשלה בהזנקת הצמיחה.

במקביל עלולים השווקים לאבד את אמונם במידת הנחישות ששליט הפד רוצה ויכול לגלות, במאמץ המתמשך שלו לשמר את מחיר הדולר בתחתית שבה הוא שרוי עתה. נכון שמבקרי גרינספן אומרים עליו ש"מעולם לא ראה בועת סחורות שלא אהב", אך אם וכאשר הסינים יפתחו את שוק הנדל"ן שלהם למסחר חופשי, ויתברר שמחיר גורד-שחקים אחד במרכז ניו-יורק מתקרב למחיר רובע מסחרי מודרני בשנחאי, אזי גם גרינספן וחבריו למועצה עשויים לאבד את ה"סבלנות" הרשמית שלהם לריבית הנקודתית. השילוב של אבטלה גוברת עם הצורך להוציא את האוויר הפיננסי מבועה מוניטרית מתנפחת, הוא מודל מוכר ל"נחיתה קשה" בשווקים וללחצים דפלציוניים חזקים.

אם וכאשר יתממשו גורמי הסיכון בצד הסיני והאמריקני גם יחד, עלול להיווצר מצב גלובלי נפיץ ביותר. בתחום המסחר הבינלאומי במכוניות, יצרני המכוניות בארצות-הברית ממשיכים למכור את מוצריהם בריבית אפסית-למעשה, ומנגד הסינים בונים מפעלי מכוניות (בהשקעות זרות), עם כושר תפוקה של מאות אלפי פריטים. השילוב של עודף הייצור הסיני עם עודף האשראי האמריקני עלול להוביל את "ג'נרל מוטורס", לדוגמה, למצב שבו תהא חייבת לשלם לפועליה בארצות-הברית שכר שיקשה עליהם להמשיך לקנות את מכוניותיה, ולפועליה בסין שכר שיקשה עליהם לקנות צעצועי מכוניות לילדים. בתחום השוק הפיננסי הבינלאומי, מיום ליום נדמה שארצות-הברית חייבת להמשיך למכור את שטרי האוצר שלה במחיר גבוה ככל האפשר (תשואה נמוכה) כדי להמשיך את חינגת הצריכה - ומנגד, סין חייבת לקנות אותם במחיר נמוך ככל הניתן (תשואה גבוהה), כדי להמשיך את חגיגת הייצור. מישהו יהא חייב לסגת.

ואם לא, בהתאם למנבאי השחורות, הבועה הגלובלית תתפוצץ בשפל עולמי גדול.

הרסן הסיני

היש מקום לבהלה? תרחיש האימה מבוסס על התעלמות והסתרה של הכוחות החיוביים בתוך כלכלות ארצות-הברית וסין, ושל מנגנוני הייצוב וההנעה של הכלכלה העולמית. המאורעות שתוארו לעיל מבוססים על החשש שתהליך הצמיחה הסינית ייצא מכלל שליטה, ותהליך הצמיחה האמריקנית ייפסק בתחילת הדרך. זהו אכן מצב שביר, אך בהחלט עדיף על קיפאון מתמשך וקריסה קשה לעצירה. מה היה מצב הכלכלה הגלובלית היום, לו כלכלת סין היתה הולכת בדרך שבה הלכה כלכלת רוסיה, או נשארת דומה לכלכלת ברית-המועצות? ומה היה לו גרינספן היה משתהה בהורדת הריבית הפדרלית, והצרכן האמריקני היה משתהה בהכנסת ידו לארנקו? סביר שהיינו היום לא קרובים לאם כל הבועות, אלא בתוך הסבתא של כל הנפילות: האג"ח האמריקניות ב-10% תשואה, הנאסד"ק ב-1000, והצמיחה הסינית במינוס 10%.

עד עתה הצליח הממשל הסיני להמשיך את הצמיחה הלוהטת, מבלי לקרוע את המבנה החברתי - זאת למרות השינויים בשוק העבודה שהביאו המודרניזציה, השוק החופשי והפתיחות לגלובליזציה. ההצלחה של סין למשוך השקעות זרות - הרבה יותר מהודו, למשל - נובעת במידה רבה מתחושה שהפוטנציאל העצום ימומש, תוך שהיציבות הפוליטית תישמר, והתשתית העסקית-פיננסית תשתפר. נכון שהשיפור בדינמיקה של השוק החופשי עלול לבוא על-חשבון זעזוע כלכלי-חברתי קשה; אך אסור לשכוח שמדובר בחברה שהצליחה להימנע מקטסטרופה דוגמת זו של התפוררות ברית-המועצות, משום ששמרה על המסגרות השלטוניות המאחדות, כולל אחריות השלטון לנתיניו, גם בעת המעבר ההדרגתי מסוציאליזם ריכוזי לקפיטליזם מתוכנן.

אוסיף כי נובע מכך שטועה מי שמצפה מהשלטון הסיני לנהוג כאילו שאלת האבטלה ב"רצועת הפלדה המחלידה" בצפון-מזרח ארצות-הברית, היא בעלת חשיבות דומה לשאלת האבטלה ב"רצועת החלודה" בצפון-מזרח סין. בבייג'ין חושבים ויחשבו קודם-כול בסינית, ולא בשפת הבחירות בארצות-הברית או בשפת "ארגון הסחר העולמי". מבחינה כלכלית פירוש הדבר שיש לצפות לזהירות גוברת בנושא הפתיחות לגלובליזציה (יותר הכוונה בהתאם לצרכים הפנימיים הסיניים), לקשיחות בנושא המטבע, ולדגש על השקעות זהירות.

כמו כן, בשאלת סין רצוי להתרכז בנתונים הבאים: התמ"ג של סין ב-2003 עלה בלמעלה מ-9% והגיע ל-1.4 טריליון דולר, הגידול החד מאז 1997. התפוקה לנפש הגיעה לשיא של 1,090 דולר, מה שמסמן שינוי מהותי במבנה הכלכלה ומאפייני הצריכה. המדד הרשמי עלה רק ב-1.2% שנתי, לא סימן לאינפלציה מתפרצת. כמו כן, מספר המועסקים החדשים באזורים העירוניים בסין הגיע ל-8.5 מיליון ב-2003, מעבר לציפיות הממשלה. גם מספר המועסקים-מחדש עלה בחדות. ההערכות הרווחות הן שקצב הצמיחה יואט משהו, אך הכיוון והאינטנסיביות ברורים. את נביאי הבועה מרגיע כלכלן סיני בהערכה השקולה הבאה: "אנו מצפים לנחיתה קשה בהשקעות, נחיתה רכה בהקשר לצמיחה הלאומית הכוללת, וכלל לא נחיתה (משמע, גידול נמשך) בתחום הצריכה". מחיר נסבל לצמיחה אדירה.

איך למדתי להפסיק לפחד (ולאהוב סינים)

הגורם החשוב ביותר שאותו משמיטים רואי-השחורות הוא שאת המחלות שהגלובליזציה גורמת, דהיינו עודף ייצור ותלות הדדית בשווקים הפיננסיים, הגלובליזציה יכולה גם לרפא, באמצעות גידול בעושר המביא להגברת הצריכה, ומנגנוני ויסות רב-צדדיים ובינלאומיים של השוק הגלובלי. במקום להסתכל על הגידול באבטלה בסין, אולי נכון יותר להכיר בכך שכוח הקנייה של הצרכנים הסינים בכללותם עלה בחדות בשנים האחרונות, ועל-כן הצרכנים עשויים להצטרף ליצואנים כמנוע הצמיחה הסינית. זה בערך מה שקרה לכלכלה האמריקנית לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא הסתדרה לא רע כלל. הצרכן האמריקני החזיק כאטלס את הכלכלה הגלובלית בשנים האחרונות; סביר בהחלט שהצרכן הסיני ייטול עליו חלק מהמשימה בעתיד הקרוב. כמו-כן, בייג'ין פעלה באופן שקול כאשר לא פתחה במלחמת סחר עם ממשל בוש, אלא בחרה דווקא להגדיל את קניותיה בארצות-הברית, במיוחד בתחומי המטוסים והטכנולוגיה המתקדמת, על-מנת לאזן במשהו את הפער המסחרי.

גם בתחום הפיננסי התמונה שחורה-פחות מזו שמתארים נביאי הבועה הגלובלית. בחשבון קר, לסינים אין סיבה מיוחדת להיפטר מהאג"ח האמריקניות. אומנם התשואה נמוכה, אך בתמורה הם מקבלים עוגן מוניטרי חזק לכלכלה שלהם. בנוסף, כל עוד הין ושאר המטבעות האסיאניים, וכמובן האירו, מתחזקים מול הדולר, היצוא הסיני לא יתקשה למצוא חלופות למסלול האמריקני. במובן זה, אחזקת שטרי האוצר האמריקני עושה לסין מה שהערבויות עושות לישראל: אבטחה שארצות-הברית לא תיתן להן ליפול בקלות. למי שלומד מסטטיסטיקה השוואתית כדאי לשאול עצמו מה אומרת העובדה שיחסית למספר הנפשות היו הסינים זכאים לערבויות בסך של כטריליון וחצי דולר. שימשיכו לעבוד קשה.

לשליטי בייג'ין תהא סיבה לאיים במכירת אג"ח אמריקניות בחסר גדול, רק אם ירצו להשתמש בהן כנשק פוליטי-אסטרטגי. לדוגמה, אם הלחץ הסמוי של ממשל בוש על האיחוד האירופי - לא להסיר את האמברגו בן 14 השנה על מכירת נשק לסין - יעצבן אותם היטב, או שטייוואן תרתיח את דמם. במקרה כזה נהיה בתוך סיפור חדש ומפחיד-באמת של "התנגשות מעצמות", ולא התנגשות בועות. עד אז, בדומה למערב ארצות-הברית בזמנו, סין נדמית כ"ספר החדש" למחפשי ההזדמנות הגדולה - מי שרוצה להרוויח צריך לאזור עוז ללכת אליה בעצמו, או לממן את אלו ההולכים אליה.