החזית הירושלמית

ניסיון גישור שערך בימים האחרונים שר המשפטים, יוסף לפיד, בין נציגות השופטים ללשכת עורכי הדין עלה אמש על שרטון עם הפצתם של טפסי המשוב. השר לפיד הציע לצדדים להיפגש עם אנשי המחלקה ליחסים בינלאומיים במשרד המשפטים כדי לשמוע על הניסיון האמריקאי במשובי שופטים. אחר כך אמורים היו הצדדים להיפגש עם השר כדי לנסות ולפתור את המחלוקת סביב המשוב הישראלי.

השופטים ועורכי הדין הסכימו להצעתו של לפיד אלא שאז נודע לנציגות השופטים כי במקביל הופצו טפסי המשוב. "מדובר במהלך בוטה, כוחני ומעליב שנועד להעמיד את השופטים בפני עובדה מוגמרת", הגיב יו"ר הנשיאות, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה מיכה לינדנשטראוס, והודיע כי עורכי הדין רוקנו מתוכן את יוזמתו של לפיד.

מי שעוקב מקרוב אחרי המאבק הנחוש של השופטים במשוב לשכת עורכי הדין לא יכול להתעלם מתהליך ההקצנה ההדרגתי שעובר על השופטים. מלכתחילה נחלקו השופטים בין שתי קבוצות: המתונה שהתרכזה במחוזות תל אביב וחיפה וביקשה להתעלם מהמשוב כדי לא לתת לו משקל ציבורי, והנוקשה שחייבה חרם מלא.

שופטי ירושלים, מחוזי ושלום, הובילו את הקו הנוקשה בהתנגדות לפרויקט של עורכי הדין. סימנים לכך אפשר היה לאתר עוד לפני שנציגות השופטים התכנסה כדי להחליט על שיטות הפעולה כנגד המשוב: שופטי ירושלים החרימו את טקס פתיחת שנת המשפט של לשכת עורכי הדין עוד טרם הוכרז החרם הרשמי על ידי נציגות השופטים, והם נמנעו אפילו מלהגיע לטקס הפרידה שארגנו עורכי הדין ליועץ המשפטי היוצא, אליקים רובינשטיין. רק בודדים מביניהם שברו את הקוד הקבוצתי והתייצבו למרות הכל, וגם אלו טרחו להבהיר שהגיעו מתוך כבוד לרובינשטיין ולמרות האכסניה של לשכת עורכי הדין.

על הרקע הזה לא נרשמה הפתעה גדולה כשבמהלך הישיבה הדרמטית של נציגות השופטים, בה הוחלט על החרמת לשכת עורכי הדין, כולל הכנס השנתי באילת, הובילו הירושלמים את הקו הבלתי מתפשר. דווקא ראשי הנציגות המוכרים, השופטת דרורה פלפל והשופט מיכה לינדנשטראוס, ניסו להוביל קו מתון יותר שיימנע מהחרמה. אבל הירושלמים ניצחו בנקודות: ברוב של כשישים אחוזים מבין המצביעים הוחלט על חרם מלא - חברתי ומקצועי - נגד עורכי הדין.

איך מסבירים את העובדה שדווקא ירושלים הובילה את החרם? יש הטוענים כי את ההתנגדות הירושלמית העזה יש לפרש על רקע משוב שערך לפני כשלוש שנים העיתון הירושלמי "כל העיר". המשוב הזה, שקדם למשוב הלשכה, פגע בכמה מהמקובלים בשופטי העיר והסעיר את הקהילה כולה. "זו היתה טראומה קולקטיבית שלא נרפאה", אומר גורם במערכת המשפט. "בית המשפט כולו סער ולא תפקד משך כמה ימים. גם בגלל שחלק מהשופטים קיבלו ציונים מאוד קשים וזה עוד היה בתקופה שלפני המשוב הכללי שבו כולם יודעים שהם בסיכון מסוים. הם לא היו מוכנים, זה נפל עליהם בלי שום התראה, ולכן אין על מה לדבר איתם בעניין הזה, זו מבחינתם צלקת שלא הגלידה".

אבל מעבר לטראומה ההיא צריך כנראה לייחס את החזית הירושלמית גם לאופיה של הקהילה המשפטית בעיר. הקהילה המשפטית בירושלים, עורכי דין, אנשי אקדמיה ושופטים, היא קהילה קטנה יחסית, מגובשת. "יש בתי משפט בארץ שהפכו כל כך גדולים שיש בהם הרגשה של סרט נע, יש בתי משפט עם שופטים צעירים עם אופי פתוח וחברותי. ירושלים הוא עדיין בית משפט כמו פעם, עם דיסטאנס, ועם כל כללי הטקס", אומר גורם שיפוטי. "אם עורך דין יגיד לשופט בתל אביב ניפגש במשוב, אז יש לא מעט שופטים שיענו לו אל תאיים עליי ולא יקדישו לזה מחשבה נוספת. בירושלים זה מוציא את המערכת משיווי משקל. זה משהו שקשור בכובד הירושלמי, בתפישה הירושלמית של המערכת את עצמה".

בבית המשפט בירושלים מציעים גם הסבר אחר לעובדה שדווקא ירושלים הובילה את החרם. מסתבר, ששופטי המחוזי בבירה לא מרבים להרצות בהשתלמויות עורכי הדין וממילא אין להם התחייבויות ארוכות טווח כלפי הלשכה. "לשופטי ירושלים יש אי תלות מכסימלית בתחום הזה כי הם ממילא לא מחויבים להרצאות בהשתלמויות הלשכה בחודשים הקרובים. שופטים בבתי משפט אחרים, בעיקר תל אביב, מרבים להרצות ולאלו יש בעיה עם החרם, כי החלטת הנציגות מחייבת אותם לבטל הרצאות שהם התחייבו לתת ויש להם מערכת יחסים עם הלשכה, שלא לדבר על ההיבט הכספי של התשלום עבור ההרצאות. לירושלמים אין את כל השיקולים הללו, הם ממילא לא מתחככים בלשכה", אומר גורם שיפוטי ירושלמי.

ליו"ר נציגות השופטים, השופט לינדנשטראוס, יש הסבר משלו לתופעה הירושלמית: "אם אני צריך להסביר למה הירושלמים התעקשו כאיש אחד על חרם", הוא אומר, "אז אני נאלץ להודות שזה קרה מפני שהם צדקו. כמי שהתנגד לחרם אני מכה היום על חטא. אני וחבריי בחיפה ובתל אביב חשבנו שהתעלמות מהמשוב תמית אותו מות נשיקה. זה לא קרה. רק הירושלמים הבינו שבעניין הזה צריך להילחם מלחמת חורמה. במובן הזה היום כולנו ירושלמים".

2. ישראל המובילה האירופית בפער בין האמון בשופטים לאמון בפוליטיקאים

מידת האמון של הציבור הישראלי במערכת המשפט היא גבוהה ביותר, אפילו בהשוואה לשאר מדינות אירופה. מידת האמון של אותו הציבור ברשות המחוקקת הוא ממוצע במונחים אירופיים, ומידת האמון בפוליטיקאים נמוכה במיוחד ומעמידה את ישראל במקום ה-11 מבין 15 המדינות שדורגו. בהקשר הזה ממוקמת ישראל לצד מדינות מזרח אירופה ואגן הים התיכון ובנפרד ממדינות מערב אירופה וסקנדינביה.

השבוע מתפרסמות תוצאותיו של השלב הראשון של הסקר החברתי האירופי הממומן על ידי הקרן האירופית למדע והאיחוד האירופי. ישראל הוזמנה להשתתף בסקר כמשקיפה בקרן למדע. עבודת השדה הישראלית נעשתה על ידי מכון ב.י. כהן מאוניברסיטת תל אביב ודגמה 3,600 משקי בית. המטרה של עורכי הסקר היא לחזור על הבדיקה מדי שנתיים כדי לעקוב אחרי שינויים חברתיים.

הסקר הראשון, שתוצאותיו מתפרסמות כאמור השבוע, דירג את מדינות אירופה לפי היקף המעורבות החברתית והפוליטית, שביעות הרצון מהחיים, ממערכות החינוך והבריאות וההתייחסות לעבודה ולמשפחה. היחס אל בתי המשפט נבדק בפרק העוסק באמון הציבור במוסדות. בהקשר הזה מציינים החוקרים קארין בר, ד"ר ענת אורן ופרופ' נח לוין אפשטיין, כי גם אם מובן וסביר שמידת האמון של הציבור במוסדות השונים משתנה ממדינה למדינה הרי ש"חשוב מאוד שמידת האמון של הציבור במוסדות תהיה מאוזנת מבלי שתהיה מידת אמון גבוהה במוסד אחד ובאחר מידת אמון נמוכה באופן משמעותי".

מהבחינה הזו, חרף רמת האמון הגבוהה שמקבלת מערכת המשפט, יש בנתונים הישראלים כדי להדאיג. בישראל, כך עולה מהנתונים, נמצא הפער הגבוה ביותר בין רמת האמון במערכת המשפטית לבין רמת האמון בפרלמנט. ממצא זה בולט בהשוואה לכל יתר 22 המדינות האחרות שנבדקו. לתוצאה כזו עלולה להיות משמעות קשה מבחינת האיזון בין הרשויות ויכולתן ההדדית לבלום זו את זו.

למעשה, נותן הסקר הנוכחי עיגון סטטיסטי לתחושה הציבורית הרווחת לפיה גוררת חולשתה המתמשכת של הכנסת את התפשטותה המהירה של מערכת המשפט בישראל. החוקרים, מכל מקום, מנסים להסביר את הפער בין האמון הניתן בבתי המשפט לבין זה הניתן בפוליטיקאים ב"היותה של החברה הישראלית חברה בעומס יתר המתמודדת עם שאלות קיומיות של שלום ובטחון...במערכת הפוליטית ישנו קושי רב בהכרעה לגבי הדגש על שלום או הדגש על בטחון, בעוד שהמערכת המשפטית משמשת כמוסד המגשר בין שני הדגשים ועל כן זוכה לאמון רב יותר מצדו של הציבור".

ועוד לא אמרנו שום דבר על חקירות שרון ואולמרט ובלומנטל וחזן וגורולובסקי (רשימה חלקית).

3. בית המשפט העליון בקנדה בעד סטרשנוב

בית המשפט העליון של קנדה נתן ביום שישי שעבר החלטה הקובעת כי הפעלת כוח פיזי סביר על ידי הורים כלפי ילדיהם מותרת. ההחלטה הזו מעוררת עניין משום שהיא הפוכה לגמרי להלכה הפסוקה בארץ: לפני כשלוש שנים, קבעה השופטת דורית בייניש, כי כל הפעלת כוח פיזי, מתון ככל שיהיה, של הורה כלפי ילדו הינה עבירה פלילית של ההורה. בפסק דין פלונית קבעה בייניש, כי חל איסור מוחלט להשתמש בכוח כלפי ילדים, אף למטרות חינוך או הקניית הרגלי משמעת וכי ענישה גופנית כלפי ילדים גורמת להשפלתם ולפגיעה בזכויות האדם שלהם והיא מהווה "שריד לתפישה חברתית חינוכית שאבד עליה הכלח...". בייניש קבעה, כי ענישה פיזית אינה תורמת לחינוכם של ילדים אלא רק משפילה ומבזה אותם.

בייניש הדגישה, כי אין בהלכה זו כדי לחשוף כל הורה לסכנת העמדה לדין באשמת תקיפה בגין כל מכה על הטוסיק משום שלתביעה יש שיקול דעת שלא להעמיד לדין במקרים זניחים ופעוטים.

פסיקתה של בייניש ביטלה פסיקה מחוזית קודמת של השופט בדימוס, אמנון סטרשנוב, שקבע שמונה שנים קודם לכן, כי "השימוש במידת כוח קלה וסבירה, כתגובה עונשית הולמת וראויה, וזאת במקרים המתאימים ויוצאי הדופן, הינו אחד האמצעים החינוכיים שהורה רשאי לנקוט כלפי ילדו... ענישה גופנית מצד הורה כלפי ילדו, במטרה לחנכו, להנחיל לו הרגלי משמעת ולרסנו - כל עוד נעשית היא במידה הראויה, ביישוב הדעת ובתבונת אנוש - אינה פסולה מבחינה חינוכית ואינה אסורה מבחינה משפטית".

פסק הדין של בייניש הסעיר ועודנו מסעיר הורים, פוליטיקאים וגם משפטנים, שחשבו שהוא קובע איסור גורף מדי ומבטל את שיקול הדעת והסמכות ההוריים. הללו נפגעו מהקביעה, כי כל תפישה המתירה ענישה פיסית מתונה היא מיושנת ובלתי רלוונטית ושמחו לקרוא השבוע את פסק הדין הקנדי שבו נקבע כי שימוש של הורים, וגם מורים אגב, בכוח סביר כלפי ילדים לצורכי חינוך ומשמעת הוא חוקי, תקף ורלוונטי לגמרי.

המצב הקנדי, צריך לומר, מוזכר גם בפרק המשפט ההשוואתי בפסק דינה של השופטת בייניש. בחוק הפלילי הקנדי יש סעיף המתיר הפעלת כוח סביר לצורכי חינוך ופוטר הורים ומורים מאחריות פלילית. בייניש בפסק דינה מצטטת פסיקה קנדית התוקפת את הסעיף הזה, בנימוק שההגדרה כוח סביר אינה ברורה וגורמת לפסיקה לא אחידה, כאשר שופטים שונים מכריעים בהתאם להשקפת עולמם מהי ענישה פיזית סבירה של הורה לילדו.

אלא שביום שישי שעבר הכריע כאמור בית המשפט הקנדי העליון ברוב של שישה מול שלושה, כי הסעיף הזה תקף ואינו פוגע בזכויותיהם של ילדים לשוויון, כבוד וחירות. ההליך הקנדי החל בניסיון של האגודה למען ילדים, נוער ומשפט לבטל את הסעיף, שנחקק בשנת 1892, והתיר ענישה גופנית מתונה וסבירה כלפי ילדים למטרות חינוך ומשמעת. ההליך החל באונטריו שם קבע בית המשפט לערעורים, כי הסעיף אינו עומד בסתירה לחוקה הקנדית ואינו פוגע בזכויות האדם. האגודה המשיכה וערערה לבית המשפט העליון. הערעור, כאמור, נדחה.

חלק מפסק הדין של הרוב עוסק בסיטואציה של חוק הסותר את החוקה ובסמכות בית המשפט לבטל חוקים. אבל המחלוקת המהותית בין הרוב למיעוט נוגעת לשאלת הסמכות ההורית. מי שקורא את פסק הדין הקנדי, במיוחד על רקע השוואת מעמדם של הורים ומורים, לא יכול להתעלם מהמסקנה שגם חינוך הוא עניין של גיאוגרפיה.

ששת שופטי הרוב קובעים, כי בצד הצורך החיוני, להגן על ילדים מפני התעללות ופגיעה גופנית ולספק להם סביבה בטוחה, יש חשיבות רבה גם למתן אפשרות להורים ולמורים למלא את חובותיהם בדבר הנחיה, הטלת משמעת ותיקון דרכי הילדים מבלי שמוראו של החוק הפלילי ירחף מעל ראשיהם. שופטי הרוב קובעים, כי הצורך הזה אינו רק צורך של ההורים אלא בראש ובראשונה צורך של הילדים, התלויים בהוריהם ומוריהם לחינוך הנחיה ומשמעת, זאת כדי שימנעו מהם נזק ויתרמו להתפתחותם הבריאה בחברה.

שופטי הרוב מקפידים לצמצם מאוד את החסינות המוענקת להורים ומורים המפעילים כוח פיזי וקובעים, כי זו מוגבלת למקרים שבהם הופעל כוח "סביר לאור הנסיבות", שלא הוביל לפגיעה בילד, וכאשר מטרת הכוח היתה חינוך ותיקון או הבעת אי שביעות רצון מהתנהגות עכשווית של ילד. תנאי נוסף: על הילד להיות מסוגל להפיק תועלת מההתייחסות ההורית. בפסק הדין מודגש, כי במקביל, על פי אותו סעיף חוק, החוק הפלילי יגיב בחומרה ובהחלטיות כאשר תופעל אלימות שלא במגבלות הללו. בכך, סברו שופטי הרוב, מאזן החוק באופן ראוי ונאות בין האינטרסים השונים.

שופטי הרוב קבעו, כי העובדה שהחוק הפלילי הקנדי האוסר תקיפה ככלל, מעניק במקביל הגנה להורים ומורים התוקפים ילד, אינה מהווה הפליה פסולה על רקע גיל. זאת משום שלילדים יש צרכים מיוחדים, יכולות מיוחדות ונסיבות מיוחדות. בית המשפט גם מדגיש, כי ביטול הפטור מאחריות פלילית והעמדת הורים לדין במקרים של הפעלת כוח הורית תוביל להרס המשפחה, מה שיגרום נזק כבד לילדים ויבטל כל תועלת אפשרית מהתערבות המדינה.

שלושת שופטי המיעוט, לעומת זאת, דגלו בגישה הפוכה. הם סברו כי הפטור הניתן להורים ומורים המפעילים כוח פיזי מהווה פגיעה בכבוד הילד והפיכתו לאזרח סוג ב'. הפעלת כוח פיזי כלפי ילדים, לשיטתם, פוגעת בכבודם, מקדמת את התפישה שילדים הם רכוש ולא יצירי אנוש ושולחת מסר ששלמותם הגופנית וביטחונם הפיזי מוקרבים לטובת רצון הוריהם. שופטי המיעוט טענו, כי ההיתר להפעיל כוח פיזי סביר על פי הנסיבות מנוסח בעמימות בלתי חוקתית, משום שהוא עלול להוביל להעמדתם לדין של הורים שיחשבו בזמן מעשה שהכוח שהם מפעילים הוא סביר ויגלו רק בדיעבד שבית המשפט אינו סבור כך.

מונח הסבירות בהקשר של הטלת משמעת על ילדים, גופנית או אחרת, קבעו שופטי המיעוט, קשור למדיניות ציבורית ולחוש האישי באשר לסמכות ההורית והוא לעולם סובייקטיבי, משום שהוא נוגע לאמונות תרבותיות ודתיות, פוליטיות ואתיות. מכיוון שכך, לדעתם, צריך החוק בהקשר זה להיות ברור וחד משמעי.