אפקט החממה

מדוע בחרה דווקא בכרמל לציון התרסקותה בבחירות האחרונות? למה דווקא שם, במקום שמעולם לא האיר לה פנים? למה הלכה לשוק העשיר ביותר במדינה? שהרי כל תל-אביבי מתחיל יודע שהכרמל של אמצע השבוע לא מזוהה עם עניים ורעבים: אלה מגיעים לשם בסתר, ביום שישי אחר-הצהריים, בשעה שהדוכנים נסגרים, והמדרכות שביניהם עמוסות בערימות גדולות של ירק וחלקי בקר שהושלכו מהחנויות שסביב. רק אז, כשמתחיל להחשיך, מגיעים עולים חדשים, קשישים, עובדים זרים ואמהות חד-הוריות כדי ללקט מזון חינם לבתיהם.

זה לא קורה באמצע השבוע. זה לא קרה בשעה שמפלגת העבודה סיירה בשוק. נהפוך הוא: בשעות ששהתה האופוזיציה בשוק, תנועת הקונים התבססה על עקרות-בית תל-אביביות, שביקשו להשיג מזון טרי במחירים נוחים.

הכרמל כבר לא רלוונטי כסמלו של העוני. מי שבחר השבוע בכרמל כדי להצטלם עם קורבנות המשבר הכלכלי אינו מעודכן. זה היה נכון בשנות ה-80, אבל עכשיו?

אז למה נזכרו פתאום בשוק הכרמל?

בסדרות מתח טלוויזיוניות נהוג לומר שהפושע אוהב לחזור למקום הפשע, לחוות פעם נוספת את ההתרגשות העבריינית, גם במחיר הסכנה שייתפס.

כך גם שמעון פרס עם מפלגת העבודה. חוזרים לשווקים שהקיאו אותם לפני 15 שנה. רוצים כנראה לחוש עוד קצת מהזעם ההוא, ואולי לחבור אליו. למצוא איזה ירקן שיגיד, היידה שמעון!

רק מה, כל זה כבר לא רלוונטי. כמו שאפשר ללמוד, למשל, מהסיפור הבא.

מרד בחממה

אור קטן, תנור גז ואווירה סוריאליסטית בעין-שמר

הסיפור שלנו מתחיל כמו בדיחת-שרשרת שעוברת בדואר אלקטרוני: ארבעה חרדים, שלושה דרוזים, שלושה קיבוצניקים, ערבי, אתיופית ורוסי, נפגשים בחממה.

זה קרה בשבוע שעבר. היה ערב קר, אבל לא ירד גשם. החרדים באו מהגטו החרדי באשדוד, הדרוזים מהצפון, הקיבוצניק מעין-שמר, קיבוץ ותיק ועשיר למדי ליד צומת כרכור, הערבי מקלנסוואה, וכן הלאה. רבים מהם מובטלים.

זו לא הפעם הראשונה שנפגשו. גם המקום שבו נפגשו, החממה של אביטל גבע, כבר אירח אותם בעבר. גבע הוא אמן ומחנך בשנות ה-50 לחייו. את "החממה" הקים לפני כ-15 שנים, ליד חדר-האוכל של קיבוצו, כדי לקדם מודל לחינוך אלטרנטיבי: נערים יהודים וערבים לומדים אצלו איך להפיק את המיטב מהאדמה, ולהחזיר לה את המיטב. שורות-שורות של שתילי חסה מלבלבים על המדפים שהתקין. מתחת למדפים ניצבים אקווריומים לגידול דגה שניזונה משאריות המים שהשקו את הצמחים שממעל. בחממה הזו, אגב, נוסדה התנועה שהובילה את הקמפיין האחרון להקמת גדר ההפרדה. שנים רבות קודם לכן שימשה מוקד לקמפיין "מושחתים נמאסתם", שהעלה את יצחק רבין ז"ל לשלטון.

בלילה שבו מתרחש הסיפור הזה, עמד במרכז החממה שולחן גדול, ובמרכזו סיר ענק של מרק ירקות, שתי חבילות לחם אחיד פרוס, כמה ביצים קשות וחבילת חמאה. ליד השולחן דלק תנור גז, מהסוג שניצב על מדרכות בתי-הקפה האופנתיים. האווירה היתה סוריאליסטית, שלא לומר מחתרתית. חרדים, קיבוצניקים, דרוזי, ערבי, אתיופית, רוסי, אור קטן, תנור גז, ומרק בספלים ישנים.

מחפשים את הפת

קודם לחם, אחר-כך שלום וביטחון

הכול החל במשרד קטן באשדוד. ארבעה חרדים מחסידי ברסלב הקימו אגודה של רעבים-למען-רעבים - מלכ"ר בשם "אין ייאוש", שמהווה בסיס לתנועה בשם "פת לחם": נפתלי שיינמן, שהתמחה במערכות כספים, היה מנהל-החשבונות; בועז רייכמן ודוד ישי עסקו בתקשורת ושיווק; נחמן גרשונוביץ בגרפיקה ובמחשבים.

אחרי שהקימו את "פת לחם", יצאו הארבעה לחפש שותפים למהפכה החברתית שתכננו. כבר עשר שנים שהם משתפים פעולה ביוזמות חברתיות הרוחשות במגזר החברתי. הכוונה לייקר את הלחם האיצה את הכוונה לייצר מחאה שתשלב את כל "המגזרים הדפוקים" לגל אחד עצום.

החלום הוא לערוך "עצרת ענק חברתית" בכיכר רבין בתל-אביב, שאליה, כך הם מקווים, יבואו כל המגזרים הדפוקים של המשק: חרדים, ערבים, חד-הוריות, קיבוצניקים, צעירים ועולים חדשים שנמאס להם ממה שקורה כאן. אנשים ייצאו לכיכר, הם הסכימו, רק לאחר שיימצא "הטון המשותף" למחאה נגד השלטון, המצוקה וההשפלה. "אנחנו לא רוצים ליילל שוב על המים שהגיעו עד נפש. לא לחיות על כספי תרומות. רוצים לקחת את גורלנו בידינו, ולהפסיק לקוות לתמיכת הפוליטיקאים ובעלי הממון".

"כל הזמן מסממים את הציבור בדיבורים על שלום וביטחון", אומר בועז רייכמן. "מה שחסר באמת הוא התארגנות שתביא לשינוי סדר-היום החברתי: קודם לחם, אחר-כך שלום וביטחון. כך החלטנו שבמקום להמשיך בוויכוחים המפרידים בינינו, במקום לריב על דרך-החיים החילונית או הדתית, עדיף להתמקד במכנה המשותף לנו: הלחם".

מסכנים? זה טוב לעסק

באין ממשל, יפרנסו העסקים

השנה האחרונה היתה יפה לאנשי המלכ"רים באשר הם, בוודאי שלעמותות החסד והצדקה. הרבה מזה בזכות קהילת העסקים, שחיזקה את אחיזתה בטרנד של ה"עסקים למען הקהילה". המתכון הזה הובא לכאן מארצות-הברית על-ידי בנימין נתניהו עוד בשעה שהיה ראש ממשלה. שם, באמריקה, הוא נכנס לאופנה בשנות ה-50 וה-60. אלא שלאחרונה נעשה אופנתי לבקר את האופן שבו מפקיר הממשל את תפקידיו החברתיים, בהנחה שהפירמות הגדולות יתפסו את מקומו.

בשנה האחרונה גילו "המובטלים החדשים של ישראל" את הפוטנציאל הכלכלי-חברתי של ארגוני מתנדבים מעין אלה. כך אפשר למצוא מנכ"לים ובכירים שפוטרו, כשהם משמשים כמנהלי "עמותות למסכנים", ואלו מספקות להם עיסוק פלוס כיסוי הוצאות בסיסיות.

לא מצאתי מחקרים ישראליים מעודכנים על העמותות הללו, אבל לפני כשנה ערכו שני סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב מחקר שבחן את אופי התרומות לעמותות מעין אלה. אריאל שריד ובטי בנבנישתי, סטודנטים לתארים מתקדמים במדע המדינה, מצאו כי 93% מהעמותות שזכו בתרומות מפירמות עסקיות אומנם מטפלות בנזקקים. אבל הנתון המעניין באמת קשור במיעוט התרומות לעמותות המסוגלות לסכן את המבנה החברתי הקיים.

במילים אחרות: כסף למסכנים? בבקשה. כסף לטיפול שורשי במסכנות? בשום אופן.

"גם אצלנו האדמה רועדת"

הקו האדום של כל הקווים האדומים

ארבעת החרדים ניסחו מנשר מסקרן. ציטוט: "מעצבי המדיניות והמיישמים אותה הנם בעלי השררה והכסף - ומי שיש לו כסף לא רואה את הסובב אותו, אלא רק את עצמו במראה הביתית, בגלל נייר הכסף המודבק מאחורי הזכוכית. רק כשיוסר נייר הכסף הזה, והמראה תהפוך לזכוכית רגילה ושקופה, יוכל אותו אדם לראות מה קיים מעבר למראה".

עם המנשר הזה הצליחו לגייס למפגש, שנערך בשבוע שעבר בחממה, גם חברים כמו מוחמד טהיא, בעל תואר שני בכלכלה; דב מנדר, מהנדס שעלה מרוסיה לפני 15 שנה; שושנה אסאו, שעלתה אז מאתיופיה; ד"ר ראעד מנסור, ואדוארד ונאדרה חסון מהמגזר הדרוזי.

"אנחנו משוחחים עם גבע כבר שנים רבות, אבל מעולם לא עסקנו קודם במעשים", מספר רייכמן. "השבוע, כשההתאכזרות וההשפלה הגיעו עד לפת-הלחם שלנו, הרמנו אליו טלפון, ואמרנו שהגיע הזמן למעשים. אני יודע שעבור כלל הציבור אנחנו אנונימים. לא מכירים אותנו מחוץ לאשדוד, וגם אין לנו עדיין תשתית ארגונית וכספית. אבל אנחנו לא נבהלים מהבדידות של ראשית הדרך. אנחנו רגילים לבידוד, ולא נוותר, כי אנחנו יודעים שאם ההתארגנות העממית שלנו תיכשל, ישרור כאן תוהו ובוהו".

ככה, פחות או יותר, גם החלה הפגישה בחממה.

"השבר של היום מעורר געגועים לדברים היפים שהיו בחברה הישראלית לפני 30 שנה", אמר שם רייכמן. "בנו כאן חברה חדשה, ואתם הקיבוצניקים הייתם הגורם המוביל. אתם אלה שמסוגלים לעזור לנו להוביל את זעקת הלחם. אתם אלה שיכולים לסייע לנו לזעוק: איפה המדינה? איך היא מפקירה כך את אזרחיה?".

אבל אז קם אורח נוסף במפגש, איש חדרה הקשור בארגונים פילנטרופיים הפועלים בסביבה. "אתה יודע", אמר לרייכמן, "אנחנו מספקים עכשיו אלפי ארוחות חמות לחברי קיבוץ נזקקים. הממשלה והכנסת משאירים אותנו להתמודד עם העניים. זה יפה שהחסד שכל-כך מפותח בחברה החרדית, התפתח בכל המגזרים. אבל זה מנציח את התנערות השלטון מאחריותו, ומטפח תרבות של שנור ושל עוני".

הדרוזים, אדוארד ונאדרה חסון, הגיעו לחממה בעין-שמר מדליית-אל-כרמל. בנם הבכור משרת כחייל ליד עזה. בחג האחרון בחר להישאר בבסיס. זו היתה הפעם הראשונה שנכחו בהפעלה מאורגנת של גיוס תרומות לעניי המגזר הדרוזי. "גם אצלנו", סיכמו, "האדמה רועדת".

"עוד לא קמה תנועת עומק, תנועה א-פוליטית שצומחת מלמטה ומרעידה את אמות הסיפים", אומר שיינמן. "בכל פעם שגוזרים עלינו משהו כלכלי, מביאים מיד משהו ביטחוני שיסיט את תשומת-הלב. פינוי יישובים, עזה, גדר. לא קולטים שהביטחון זה קודם-כול אצלנו בבית. לנו ולילדים שלנו אין ביטחון. אנחנו באים מעומק המצוקה, ומשם מקווים להקים את האזרחים לתנועת מחאה. פת-לחם זה מושג, וכשגוזלים גם אותה, זה חייב להיות הקו האדום של כל הקווים האדומים".

תותים בלי שמנת

חגיגת ניצחון וחזרה לפרופורציות

זו עונת תותי-השדה. השדות המובילים לעין-שמר עמוסים בערוגות פרי בשל. הרוב, נדמה, כבר קטוף. בערוגות נותרו רק התותים שאיחרו להבשיל. שדות כאלה פרוסים גם לא הרחק משם, בדרך לכפר הס, שהיה ברבות השנים לשכונת וילות יוקרתית.

השבוע עשו אצולת המסעדנות התל-אביבית, והעיתונות המלווה אותה, בקבלת-פנים חגיגית שערכה רשת "טיב טעם" במסעדה כפרית בכפר הס. העילה: השקת מפעל שנרכש זה עתה, לטובת קו-מוצרים להנפקת עופות דלי נתרן. לחולי לב ולחץ-דם גבוה, מדובר בבשורה של ממש: העופות הישראליים הוכשרו עד כה במלח עתיר נתרן, וזה אסור להם. בעצם, מדובר במוצר אפקטיבי לכל מי שמוותר על אגירת נוזלים מיותרת בגופו.

נכנסתי דרך השער האחורי. ארגזי תותים בשלים היו מונחים לצדו, אבל אלו יועדו לאירוע אחר. האירוע של "טיב טעם" עוצב על-ידי ארז קומרובסקי: בר ליין לבן צונן, פינה לאדום משובח, שרימפסים בשרניים על פרוסות לחם זעירות. פרושוטו (רגל חזיר מעושנת) על טוסטונים דומים. סלמון מעושן חובר לירק תואם. עשרות רבות של עופות התגלגלו בתנורי צלייה ענקיים, שניתן היה להשקיף עליהם מבעד לחלונות האולם. זה היה יפה וטעים. זו היתה חגיגת הניצחון של "טיב טעם" והבעלים, קובי טרייביטש, שהפך חנות בשר בשוק הכרמל לרשת מזון משגשגת.

טרייביטש סיפר באירוע על כוונתו לבחון את האפשרות לסגור את סניפי "טיב טעם" ביום ראשון. הסיבות תפעוליות: קשה לתחזק רשת מזון העובדת שבעה ימים מלאים בשבוע. זוהי הצהרה מעניינת.

ועכשיו, לכו ספרו על זה בחממה של אביטל גבע, או בגטו החרדי של אשדוד. בדרך כדאי שתעדכנו גם את ראשי מפלגת העבודה, שיצאו השבוע לשוק הכרמל כדי לחפש מלוכה, ולא הבינו שאפילו האתונות כבר חצו את רחוב אלנבי הסמוך, ועברו לרשתות כמו "טיב טעם", ולסופרמרקטים מוזלים בשולי הערים.