כך קשור אלחנן טננבוים לעסקי חותנו, שמעון כהן, עם אנשי חוות השקמים

כהן ופרנסיס המשיכו לעבד את החווה, על בסיס חלוקת רווחים, ולימדו את בני הזוג שרון ושני ילדיהם כל מה שצריך על גידול ושיווק אבטיחים ומלונים. בין משפחת שרון לבין שני החקלאים נקשרה ידידות אישית, ובעיקר אהבו בני משפחת שרון את הבורקס שהביא פרנסיס מהבית.

הסידור של החווה

כאשר שרון התמנה לשר חקלאות בממשלת בגין ב-1977 והתעוררה שאלת ניגוד עניינים ויציאתו של שרון מבעלות פורמלית על חוות שקמים, הוקמה חברה לעיבוד, שבה היו כהן-פרנסיס בעלי עניין, לצד לילי שרון המנוחה.

מבקר המדינה לא הסתפק בסידור זה, והוא בוטל לטובת סידור אחר, לפיו נמסר העיבוד לידי מוטי לוי, מי שהיה נהגו של שרון בצבא ואחד מנאמניו הקרובים ביותר, עד היום. הסדר זה נעשה עם חברה בשם "מ.לוי ניהול".

הסדר זה הסתיים ב-1989, לאור הערה נוספת של מבקר המדינה, והבעלות הפורמלית על החווה נרשמה על שם גלעד ועמרי שרון. מי שטיפל במהלכים הפורמליים של גלגולי הבעלות הפורמלית וניהול החווה, היה עו"ד דב ויסגלס.

גם לאחר שנותקו הקשרים הפורמליים בין כהן-פרנסיס לבין משפחת שרון ומוטי לוי, נשמרו יחסי ידידות ביניהם. במארס 1991 הותקף פרנסיס על-ידי ערבי מעזה, שחבט בראשו במעדר והותיר אותו משותק חלקית, עם ראייה לקויה ובעיית זיכרון. יום לאחר התקיפה ביקר שרון את פרנסיס בבית החולים.

רוצים כורכר

באותו זמן, תחילת 1991, כאשר שרון היה שר השיכון וזרם העולים בישר את תנופת הבנייה האדירה, התרחשו שני שינויים בחברת "מ. לוי ניהול".

הראשון - החברה החלה לעסוק בעבודות עפר וכרייה, בעיקר בשותפויות שונות עם קבלני עבודות עפר ותשתית חסיד-ונטורה. מוטי לוי פעיל בתחום זה עד היום.

השני - את מרבית המניות בחברת "מ. לוי ניהול" קיבלה חברה בשם "נופרית", שהיא חברת מדף ממשרדו של ויסגלס. המניות הוחזקו על-ידי ויסגלס בנאמנות, ואין אפשרות לדעת בביטחון עבור מי. ויסגלס הכחיש בזמנו את ההשערה שהוא מחזיק את המניות בנאמנות עבור משפחת שרון, ואמר, שהוא מחזיק את המניות בנאמנות עבור מוטי לוי עצמו.

כך או כך, החברה בשליטת לוי ו-ויסגלס חיפשה אתרים לכרייה, ובין השאר קיבלה ממינהל מקרקעי ישראל, שנשלט אז על-ידי שרון, הרשאה לכרייה באיזור קיסריה. לוי חיפש אתרי כרייה גם בדרום הארץ, וכאן הסיפור חוזר לשמעון כהן, אבי אשתו הראשונה של אלחנן טננבוים.

לשותפים כהן-פרנסיס היו אדמות משלהם בדרום הארץ, ובין השאר 840 דונם באיזור חלץ. בחלקה הזו התגלה עורק כורכר משובח ונוח לכרייה. יש לציין, שכורכר הוא חומר החציבה היקר והרווחי ביותר בענף התשתיות.

והנה טננבוים

"מ. לוי ניהול" גילתה עניין ברכישת 137 דונם מידי השותפים פרנסיס-כהן, החלקה בה מצוי עורק הכורכר. שמעון כהן, שמאז הפגיעה בפרנסיס התקשה לגלגל את עסקי החקלאות, היה מוכן למכור. כהן הסכים למכור את החלקה לחברה של לוי-ויסגלס במחיר של 325 דולר לדונם, 44 אלף דולר עבור החלקה. פרנסיס, כאמור, היה פגוע קשה בראשו ומשותק חלקית.

כהן, שגם הוא לא היה איש צעיר ובריא, נעזר באותה תקופה בחתנו, אלחנן טננבוים. אין אינדיקציה על מעורבות פורמלית של טננבוים בעסקיו של חותנו, אבל הוא יעץ לו, למשל בבחירת עו"ד שיטפל בבעיית השותפות עם פרנסיס, והתלווה אליו לפגישות עסקיות.

במחצית ינואר 1992 באו לוי וכהן לביתו של פרנסיס. הם לקחו אותו למשרד עו"ד ענת מגידו בת"א, ושם הוחתם פרנסיס על הסכם למכירת האדמה עם עורק הכורכר לחברה של לוי-ויסגלס ושותפיה קבלני העפר.

המאבק המשפטי

כשנודע למשפחת פרנסיס על השתלשלות העניינים סביב החתימה על הסכם המכר, הם דרשו לבטל את העיסקה. בבקשה לצו מניעה, אותו נתן מי שהיה אז נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, יעקב טירקל, נאמרו דברים חריפים על-ידי משפחת פרנסיס: הם טענו שיעקב פרנסיס כלל לא היה מודע למתרחש סביבו, שמישהו הכניס עט לידיו ו"עזר" לו לחתום, כשהוא כלל אינו מודע למעשיו ואינו כשיר לחתום, ושהמחיר בפני עצמו הוא עושק והקרקע שווה הרבה יותר.

משפחת פרנסיס, ובעיקר פאני פרנסיס אלופת הבורקס ובנה מרדכי, לא הסתפקו במהלך המשפטי. מבחינתם, לוי היה חלק מחוות שקמים וכמעט חלק ממשפחת שרון. הם פנו לאריק ולילי שרון, על מנת שישפיעו על מוטי לוי לחזור בו מעיסקת קרקע הכורכר.

בני הזוג שרון שרון היפנו את בני משפחת פרנסיס לבנם גלעד, כמי שיכול להשפיע על מוטי לוי לחזור בו מהעיסקה. גלעד - כך אמרו בני המשפחה ל"גלובס" כשפורסמה לראשונה הפרשה ביולי 1992 - הבטיח להם שהעיסקה תבוטל. מוטי לוי אכן הסכים לוותר על העיסקה, תוך קבלת פיצוי לא גדול. בסופו של דבר פורקה השותפות כהן-פרנסיס (יעקב פרנסיס נפטר בינתיים), על-ידי עו"ד צירה חורש.

מה שאפשר לומר בביטחון הוא, שבמגע האחרון בין כהן לבין חוות שקמים ומשפחת שרון, כהן רצה למכור למקורבי שרון אדמה שהם היו מאוד מעוניינים בה.