עוברת מסך

בראשית שנות ה-70, כחדווה מ"חדווה ושלומיק", יעל אביב היתה כוכבת-הענק הראשונה של עידן הטלוויזיה. 30 שנה אחרי, כשברקורד שלה מסלול חיים שתסריטאים היו חולמים עליו, אביב היא אחת המלהקות המובילות בארץ. אליה מתקשרים כשצריך שחקן לסרט על סוכן מוסד מסוקס, וגם כשחייבים למצוא מהר נערה עם פרופורציות מושלמות שעונה לשם יעל בר זוהר

את הסיפור על יעל אביב אפשר להתחיל לספר מכמה וכמה נקודות-זמן בחיים הלא-שגרתיים שעברו ועדיין עוברים עליה. אפשר, למשל, להתחיל עם מנגינת הפתיחה של "חדווה ושלומיק", סדרת הטלוויזיה הישראלית הראשונה, שהיתה משתקת מדינה שלמה בשעות שידורה בראשית שנות ה-70. "הבוקר בא כל-כך מהר, צריך לקום, להתעורר, אהה, ההההההה, ללכת אל, ללכת אל", שרה מירי אלוני ברקע, כשאביב ובן-זוגה, מנחם זילברמן, צעיר וצנום, דילגו בסלואו-מושן בסצנת הפתיחה, מזוודות בידיהם, משבילי הקיבוץ בדרך אל ההגשמה בעיר הגדולה. אביב, שהיום היא אולי המלהקת הבולטת של שחקנים לטלוויזיה ולקולנוע, הפכה בזכות "חדווה" לכוכבת-הענק הראשונה של עידן הטלוויזיה בארץ.

ואפשר, למשל, להתחיל שנתיים-שלוש אחר-כך, כאשר בשיא ההצלחה והפרסום שהביאה לה "חדווה ושלומיק", אביב פונה עורף ומצטרפת לחבורת "העין השלישית": קבוצת אמנים, יפהפיות ומרחפים-נלווים, שיצרו יחד סרטי סופר-8 ועבודות אמנות, הקשיבו לפינק פלויד, עישנו סמים והלכו להביט בשקיעה באותה מידה של ריכוז.

ואפשר להתקדם עוד קצת, עד לספטמבר 1973, חודש בלבד לפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר אביב ובן-זוגה צחי שני, עורך-דין לשעבר וכתב טור מוסיקה ב"ידיעות אחרונות", מחליטים שאת ישראל יהיה קשה לשנות ועוברים לחיות באירופה. מאחור הם משאירים בדירתם את אנשי חבורת העין השלישית, חבוקים על מזרונים בערב יום הכיפורים, רגע לפני שהמלחמה תפיץ אותם לכל עבר.

אבל אפשר להתחיל גם בשבוע שעבר, בישראל, כאשר אביב עסוקה בליהוק של שחקן ישראלי ל"הבית הלבן", סדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולרית ביותר כיום. "הם רצו שחקן ישראלי כריזמטי, שיגלם מנהיג פלסטיני בארבעה פרקים בסדרה אשר יעסקו במזרח התיכון", אומרת אביב.

ומי יהיה הישראלי שיזכה לככב לצדו של מרטין שין?

"אני לא יכולה להגיד מי שני המועמדים מפה, ועשו גם סשן באנגליה. התפקיד מיועד לבן 50 פלוס, קבוצת גיל שהמאגר בה מוגבל, והעניין גם ככה רגיש. נאלצתי לוותר על כמה שחקנים נהדרים, כי הם לא מוכנים להשתתף במשהו שלא ידוע להם לאן הוא הולך ובאיזה אור העניין הפלסטיני יוצג".

אז בואי נתחיל מהסוף: תני לי את ההגדרה שלך לכוכב?

"אענה לך בהגדרה שנתנה לי מלהקת הוליוודית. כוכב זה שחקן שגם גברים וגם נשים אוהבים. אשה שלא מאיימת על נשים, ולהפך".

"אתה טוב כמו התפקיד האחרון שלך"

כמלהקת, אומרת אביב, למדתי לבטוח באינסטינקטים שלי. היא לא יכולה לשים על זה את האצבע, אבל זה המשהו שמישהו מקרין, אותה איכות-כוכב בלתי ניתנת לזיוף ולהעתקה, שגורמת לה ללהק אותו.

לטלוויזיה היא ליהקה בין היתר את הסדרות "אסתי המכוערת", "פרנקו וספקטור", "מעורב ירושלמי" ו"המשאית". ביום ראשון השבוע עלה פרק ראשון של "מיכאלה", טלנובלה חדשה שליהקה בערוץ 3. בקולנוע היא עשתה את הבחירות ב"חצוצרה בוואדי", "הכלה הסורית", "צומת וולקן" ו"יוסי וג'אגר", והערב עולה בהצגת בכורה סרטו של איתן פוקס "ללכת על המים", שגם עליו היא חתומה. מחזור העסקים של החברה שלה הסתכם ב-100 אלף דולר בשנה האחרונה.

"ללכת על המים" מגולל את סיפור יחסיהם של איש מוסד קשוח, שמנסה להתחקות אחר עקבותיו של נאצי קשיש דרך נכדו, צעיר גרמני, הומו, שבא ארצה לבקר את אחותו ולנסות להחזירה הביתה. בתפקיד איש המוסד מלוהק ליאור אשכנזי, אבל אביב מודה שהבמאי פוקס החליט על אשכנזי עוד קודם שהגיעה לסרט. היא, לעומת זאת, ליהקה את אשכנזי בסדרה "מתחם אויב", שסיפרה על התארגנות מיליטנטית בשטחים, ושוב - בסרט "איש החשמל", שם הציבה מולו את איילת זורר ומנשה נוי.

בישראל עושים, במקרה הטוב, 15 סרטים בשנה. כוכבים כמו אשכנזי וזורר מופיעים כל אחד בשלושה סרטים לשנה, כלומר ב-20% מהתפוקה של התעשייה. זה נראה לך נורמלי?

"זו תעשייה קטנה, ויש מעט מאוד שחקנים טובים. בכלל, איכות זה דבר נדיר, אפילו בתעשיית הסרטים ההוליוודית. גם רוברט דה-נירו וראסל קרואו עושים שלושה סרטים בשנה. תמיד מתלבשים על הכוכב התורן ורוצים אותו לפרויקטים החשובים. אבל נכון ששלושה סרטים של דה-נירו זה לא 20% מהתעשייה, כי שם עושים הרבה סרטים".

ולנו יש את משה איבגי.

"לא במקרה, אצלנו מתלוננים 'עוד פעם איבגי'. כן, חוזרים לאיבגי שוב ושוב כי לא מוצאים אחרים. עובדה שעכשיו הוא משחק ב'ספרטני', הסרט החדש של דייוויד מאמט, וליאור עושה עוד ועוד סרטים כי רוצים שחקן שיענה על כל הדרישות".

את לא אומרת לבמאי, בוא ננסה מישהו אחר?

"אין תגליות בגיל 40, גם לא בגיל 30. יש איזה תהליך שעובר גם על השחקנים הכי בולטים והכי כריזמטים - לוקח להם זמן להיכנס לתודעה, ומאותו רגע שהם 'נקלטו' כולם רוצים אותם. הנגישות היום למדיה כל-כך קלה, עד שאני לא מאמינה שיש כישרונות גדולים שלא גילו אותם. תביט בכל תחרויות הכישרונות, גם מי שגר ביישוב הכי נידח יכול להגיש מועמדות ולגשת לאודישן, שרק יהיה לו קול טוב ומראה טוב. בתחרות כישרונות לשחקנים זה כבר יותר מורכב. הייתי מעורבת בסינון של 'האודישן הגדול', ולא היו שם הפתעות מדהימות. לא היה שם אף כוכב, מישהו שאמרת וואו".

בגלל עומס עבודה, את מלהקת שחקן לתפקיד ראשי בסרט, ומחר הוא מקבל דימוי של זמר בפסטיגל.

"המצב בארץ עגום. גם אם תקבל את פרס האקדמיה, תמשיך לעבוד כמלצר. בייחוד עכשיו, כשהמצב הכלכלי מקרין על התעשייה. זה נכון גם בליהוק. בחו"ל נהוג שיש מלהקת לסרטים ומלהקת לטלוויזיה ומלהקת לפרסומות. בארץ הערבוב הוא הכרח המציאות. אבל אני לא חושבת שזה פוגע בשחקנים. שחקן טוב ישרוד הכול, גם סרט רע או סדרת טלוויזיה לא טובה. רק אם אתה לא טוב, אם אתה על קו-התפר, תפקיד רע יכול לגמור אותך, כמו באמרה ההוליוודית 'אתה טוב כמו התפקיד האחרון שלך'".

מה דעתך על הפרויקטים שאת מלהקת בהם?

"תראה, הרף בארץ נמוך, הקהל לא בררן, אנשים פה אוהבים דברים לא מורכבים, עממיים, הומור נמוך, בסדרות, בכול. לדעתי, צריך לחנך את הקהל, אפילו במחיר של כמה אחוזי רייטינג, כדי שהקהל לא ירגיש נוח בבינוניות. אבל כמלהקת אין לי מילה ברמת התוכנית".

והפקות בינלאומיות בארץ?

"זה נגמר. היתה תקופה לפני האינתיפאדה, שבה ליהקתי פה את 'המקור' עם אל פאצ'ינו ואת 'משחקי ריגול' עם רוברט רדפורד ובראד פיט. שבוע לפני הצילומים פרצה האינתיפאדה. מאז אף אחד לא התעניין. שום חברת ביטוח לא תבטח פה הפקת סרט".

"הבית הלבן" מחפשים ישראלי.

"זה לא יצולם פה".

מה קרה לישראלים המזרחים?

"לאמריקני הממוצע, ישראלי עם חזות מזרחית או ערבי, ויזואלית זה אותו הדבר".

וכך אקי אבני משתבץ בתפקיד הטרוריסט?

"לא ראיתי את אקי אבני (בסדרה האמריקנית '24'). אבל יש במאים שרוצים שהמראה המזרח-תיכוני לא יהיה בולט, מחפשים מישהו שלא יעבור כטרוריסט כבר בשוט הראשון, שזה יחלחל לאט-לאט. לא כל הטרוריסטים מסתובבים עם זקן וסכין בין השיניים, יש ביניהם כפריים עניים מרודים שגדלו במחנות הפליטים, כמו גם כאלה שגדלו במשפחות טובות".

"יפה ומוכשרת זו קומבינציה נדירה"

כמו שאפשר היה לנחש, הרבה כסף לא זורם לכיסי השחקנים בתעשיית הקולנוע הישראלית. אם יש כסף, הוא נמצא בפרסומות, "שם הסטנדרט הוא 1,000 דולר לשחקן, אבל יש גם מחירים יותר גבוהים, וכוכב יכול לקבל גם עשרות-אלפים".

ואיפה משלמים הכי הרבה?

"הכי הרבה משלמים לשחקנים בטלנובלות. הם מקבלים בין 300 ל-600 דולר ליום, לסדרה שרצה חמישה ימים בשבוע".

השבוע עלתה הטלנובלה "מיכאלה". מה ההבדל בין ללהק טלנובלה וללהק סרט?

"תמיד מחפשים שחקנים טובים, אבל בטלנובלות הדגש הוא על המראה, בעוד שבסרט אתה יכול להרשות לעצמך שחקן יותר מורכב, מישהו שלא עובר בדקה הראשונה, אלא תוך כדי התפתחות העלילה. ב'מיכאלה' הקפדנו שכולם יהיו שחקנים שהוכיחו את עצמם בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, לא דוגמנים או כאלה ש'היו רוצים להיות שחקנים'. ועדיין, בטלנובלה ובסבון מחפשים את הלוק, שהוא אפילינג יותר לקהל המעריצות".

למה בעצם?

"בז'אנר הזה הכול סובב סביב סיפור אהבה נואשת, וצריך שזה ייראה אמין. לא שלמכוערים אין זכות לאהוב, אבל אנשים בטלנובלות צריכים להיראות אטרקטיביים, ככה זה. בונים מאגר של אובייקטים להערצה של ילדות צעירות ועקרות-בית, שיופי וחן חשוב להן".

כמו אפרת כהן, בתפקיד הזמרת שמסתבכת עם העולם התחתון ומתחזה למיכאלה ששקועה בתרדמת בעקבות תאונת דרכים, כדי להוציא כסף מבעלה לשעבר?

"אפרת כהן הופיעה בתיאטרון וכזמרת, שיחקה ב'דקות של תהילה'. היא בחורה יפה ומוכשרת, וזו קומבינציה שמאוד קשה למצוא. יש חוק מוזר, שלפיו כל היפים משחקים פחות טוב, והמעטים שכן, הופכים לכוכבים".

מנין החוק הזה?

"אולי כי היפים חושבים שהם צריכים לעבוד פחות קשה. כי היופי פותח לך המון דלתות, ומי כמוני יודעת".

"היה לי את החיוך"

ה"ידיעה" של אביב מבוססת, כאמור, על כך שמסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-70 היא היתה שחקנית צעירה בסצנה המקומית, שבלטה מיד בהופעתה. היופי שלה היה יופי ישראלי שהוכתב בצילומי הנערות הלוחמות של תש"ח, ונמשך בדימוי הנחלאיות קוטפות התפוזים בתצלומים של שנות ה-60. הניסיון שלי לתהות יחד איתה מה קרה ליופי הישראלי ההוא נכשל. היא מוכנה להודות רק בחיוך המקסים שלה.

"היה לי את החיוך שעוזר להתחבב על אנשים", היא אומרת, "חיוך שגם היום עובד. אדם שיש לו את החיוך הנכון, ישר עובר. בפרסומות אתה נותן את התפקיד לאדם עם החיוך הנכון, החיוך הקורן, לעומת האנשים שלא מסוגלים לחייך מול המצלמה וקשה להם לתפקד. אצל דוגמנים החיוך הוא המפתח".

בשנים האחרונות צמח פה זן חיוך של כוכבות טלוויזיה. קחי את סיגל שחמון, נועה תשבי, שמספקות מין חיוך מבהיק, שמגיח משומקום. איפה מכשירים אותן לחיוך הזה?

"טוב, נועה תשבי זה נדיר, עם שיניים מושלמות כמו שלה. אנחנו פשוט חשופים היום יותר מפעם, המדיה התפתחה, יותר פרסומות, יותר אופנה. פעם בחורה נורא יפה שחיה בדרום הארץ לא הצליחה להגיע למרכז. הטלוויזיה עשתה מהפכה".

יופי באמת פותח דלתות?

"התגובה ליופי היא אוניברסלית. אנשים יותר מסתקרנים, רוצים להתקרב, להכיר. היופי עזר לי לקבל תפקיד ראשון, שישימו אליי לב. נלחמתי קשות עם התדמית הזאת של היפה עד שקיבלתי ביקורות טובות, למרות שאף פעם לא הייתי שחקנית גדולה. עלה לי בדמים לעלות לבמה, אני ביישנית מטבעי, הייתי נבוכה ואמביוולנטית מול קהל, לעומת אנשים שרואים מצלמה ומתחילים לפרוח".

היא הגיעה למשחק כבנות-גילה, במסלול ההזדנגפות של התקופה ההיא, בורחת מבית-ספר אליאנס עם התלבושת האחידה ומסתובבת בכסית בגיל 17 בחברת דוד אבידן והשחקן עדו בן-גוריון, שאיתו היה לה סיפור גדול, כדבריה. המפגש הראשון שלה עם השואו-ביזנס היה אודישן אצל מנחם גולן. הוא חיפש את דליה לסרטו 'דליה והמלחים'. בסופו של דבר הביא לתפקיד שחקנית מחו"ל, שגם נחשפה בסרט בסצנת עירום שהסעירה אז את היישוב. גולן היה זה שנתן לה את השם אביב, ומאז המפגש איתו דברים התגלגלו.

למה בעצם בחרת במשחק?

"הייתי צעירה, ורציתי להיות מפורסמת ונערצת. רציתי שיאהבו אותי, זה היה לי נורא חשוב. משחק היה נישה שבה יכולתי לזכות באהבה, למרות שהייתי צריכה להתגבר על המבוכה שלי. היום זה לא חשוב לי, משהו שלגמרי עבר, וכשמציעים לי תפקידים אני נהנית להגיד לא".

עדיין מציעים לך?

"אנשים בתעשייה מכירים אותי ומציעים לי להופיע בפרסומות, כל מיני תפקידי אמהות ודודות, דברים מהסוג הזה. אני אפילו לא מתפתית לקרוא. למרות שכאשר אני מלהקת, אני מדגימה הרבה, לא הייתי מסוגלת נפשית לעמוד מול מצלמות ולא 'טו דליבר' לפני קהל. אולי אם הייתי שחקנית גדולה. אבל הייתי שחקנית בסדר, לא יותר, ואין בוויתור שלי שום הפסד, לא לי ולא לאחרים. אני בכלל לא מבינה את הרצון הזה לחזור לשחק. אני מגלה את זה אצל אנשים עם משרות, אנשים שעשו הסבה ממשחק, שהיום הם עורכי-דין ומנהלי חברות, ועדיין באים אליי ואומרים, 'אם יהיה לך איזה תפקיד, תגידי לי'. לא מבינה את הצורך הזה לחשיפה. מה זה, האדרנלין שמתגעגעים אליו?".

אורי זוהר, אבל אוונגרד

בראש חבורת העין השלישית, שאליה הצטרפה אביב בראשית שנות ה-70 ולמענה ויתרה על הקריירה הקולנועית, עמד אז האמן ואיש הקולנוע ז'אק קתמור. בתקשורת תויגה החבורה כניגוד הפריקי-אוונגרדי לחבורת 'לול' של אורי זוהר. אביב, כך כתבו בעיתונים, החלה לקשור פרחים בשיערה.

"זה היה תחילת שנות ה-70, היתה אווירה של שינוי בעולם, רציתי לעשות דברים אחרים, לנסוע מהארץ, לנסוע למזרח, לחוות חוויות אחרות. העין השלישית היתה חלק מתנועה של שנות ה-60 וה-70 של ויתור על חומריות. הרגשתי מאוד גיבורה לוותר על כל ההצלחה של 'חדווה ושלומיק'. החלום שלי היה לרוץ שזופה על איזה חוף ולגור בחושה. אלה חלומות הנעורים שלי, ככה דמיינתי את עצמי תמיד. אני ילדת רמת-אביב, לפני הגימל".

מה נשאר מהדור ההוא?

"אלה היו ניצני החברה האלטרנטיבית בארץ. אבל הדור הזה המיר את הדגלים בכרטיסי ביקור - אם כי זה לא סותר אחד את השני, זאת פאזה שצריך היה לעבור. היום החתרנות היא יותר מיין-סטרים, יש היום מקום לאינדיבידואליות, יש מודעות לחיים מחוץ לממסד. במוסיקה ובתיאטרון, באמנות וברפואה אלטרנטיבית, כל זה מקובל היום יותר מפעם.

"לא מזמן פנו אליי שני אוצרים, הם רצו לארגן תערוכה מעבודות שהשאירו אנשי 'העין'. לא היה לי מה לתת להם, לא נשאר לי כלום מאז. בדיעבד, היינו די נועזים באווירה של שנות ה-70. היה גל גלובלי של תקווה, עד שהבנו שאפילו את הסביבה המקומית קשה לשנות. צחי ואני עזבנו את הארץ בספטמבר 1973, אני זוכרת שהיינו כבר באירופה, ושם שמענו שבארץ פרצה מלחמה".

ברוח הימים ההם, שני חברים מאנשי "העין השלישית" נשארו לגור בדירה של אביב ושני, והמקום המשיך להיות נקודת-ריכוז לחבורה ונספחיה. בליל כיפור היו שרועים בדירה על מזרונים עשרות אנשים, תופסים ראש, חבוקים. אם תרצו, תמונת סיום של החבורה ושל החברה הישראלית כולה. 12 שעות מאוחר יותר פרצה המלחמה, ובעקבותיה תימוג העין השלישית, כל חבריה יעברו בתוך מספר חודשים לחו"ל. אביב ושני, כך דווח לאורך השנים, נדדו בין הודו והולנד, מוצאים פרנסתם במכירת בגדים.

לפני עשר שנים נפטר צחי שני מדום-לב. אביב חשה לפתע צורך להיות קרובה אל הוריה בשנים האחרונות של חייהם. בתה תאי, אמנית וידאו-ארט, שפתחה כבר תערוכות בלונדון ובברלין, נשארה שם. אביב, כוכבת-עבר ונערת פרחים בדימוס, חזרה ארצה.

"לקח לי חמש שנים לקלוט שלא הייתי פה עשרים שנה. עלתה השאלה מה אני אעשה. עבדתי בבלגיה בחברה שהפיקה פרסומות, הייתי שם מפיקה בפועל, ואמרתי אני אשתלב פה בתור עוזרת הפקה. אמרו לי שאני מבוגרת מדי, זה ג'וב לבנות 20 פלוס. ואז התחיל ערוץ 2, אמרו בואי תעשי ליהוק. התחלתי עם 'שמיכה חשמלית ושמה משה' של אסי דיין, עוזרת במאי שלישית ומלהקת, וזה מצא-חן בעיניי. אחר-כך, שנה אחרי שחזרתי, עשיתי את 'רמת-אביב ג'. עוד לא הכרתי אף אחד, לא הבנתי מי שחקן טוב ומי לא. מה שהדריך אותי זה הלוק, בחרתי לפי המראה".

אז יעל בר-זוהר זה בגללך.

"אם לא אני, מישהו אחר היה מגלה אותה. יש לה את זה, ובגדול. את יעלי הבאתי קודם ל'פלפל'. ראיתי אותה באודישן לחלב וזכרתי אותה משם. כל מי שנחרת לי בזיכרון, נהיה אחר-כך כוכב. אם התלהבתי בפעם הראשונה - זה יקרה, דרכי או דרך מישהו אחר. יעל היתה ילדה בת 14 עם גשר. שפת הגוף שלה הפנטה אותי, היה לה חן בלתי רגיל שנחרת. ואז, כשחיפשו בחורה לפרסומת של פלפל, עם ליאור מילר שהיה אז בשיאו, היתה לי תחושה שעם הכימיה שלהם יחד, זה יעשה ממנה כוכבת".

למה להיות ליד ליאור מילר יעשה ממנה כוכבת?

"הוא כבר היה אז ב'רמת אביב ג', נערץ על כל בנות הטיפש-עשרה, וידעתי שזה ימשוך תשומת-לב ליעל. היא שיחקה בפרסומת ילדת בית-ספר עם חצאית כחולה וחולצה לבנה, וליאור היה הילד הרע שבא לקחת אותה עם ג'יפ לים. בהפקה רצו שאני אסע לצרפת להביא בחורה שתהיה דומה לוונסה פאראדי. אמרתי להם, יש לי מישהי שנורא מתאימה. בסוף הפרסומת יעלי מתפשטת ונשארת עם בגד-ים. קטנה בגוף, אבל עם פרופורציות מושלמות. והשאר זה היסטוריה".

צרו איתנו קשר *5988