איוון האדום

איוון שוובל מנווט אותי בדרך אליו. הוא בטלפון מביתו רואה אותי במכונית, מחפש את הכניסה לשכונת מגוריו עין-כרם. הכביש יורד בפיתול מהר הרצל, ואז סוטה לדרך צדדית צרה מעל מדרון מבהיל, ומסתיים בבית-אבן הניצב בתוך צמחייה פראית. "אנשים באים הנה ואומרים שפה זה כמו שהיה פעם וצריך להשאיר, ואז הם הולכים להרוס את הנוף במקום אחר", אומר שוובל בציניות, תוך שהוא מוביל אותי לסטודיו שלו.

יש משהו בסביבת העבודה והמגורים המרוחקים של הצייר איוון שוובל, המסמן את מיקומו במפת האמנות הישראלית. ציוריו וסגנונו מוכרים ואף נמכרים היטב. הוא מיקם את כוכבי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי בסצנות תל-אביביות עכשוויות, ואת גיבורי התנ"ך ברחובות ירושלים, אבל הוא עצמו מעולם לא נהפך לחלק מהסצנה המקומית. ארבעים שנה אחרי שהגיע לפינת הפרא הזאת מניו-יורק, איוון שוובל נותר תופעה של אדם אחד.

בשבוע הבא תיפתח בבית שלוש בנווה-צדק תערוכת ציורים חדשה שלו, "המודלים". הפעם ייעדרו ממנה גיבורי הקולנוע והתנ"ך. ואם להשתמש במונחים קולנועיים המוכרים לו, שוובל נסוג מהקלוז-אפים בעבודות קודמות ללונג-שוטים, כשהמודלים שלו מבודדים בנוף נטול סיפור, כשחלל-צבע ענק מפריד בינם ובין היוצר. היוצר בציורים זה הוא-עצמו, ומולו במרחק המודלים, דמויות מציורי מאנה, רמברנדט, גוגן ופסלי הפרתנון.

מהו התהליך שעובר עליך?

"המשך והתפתחות מעבודות קודמות. הבנתי תוך כדי ציור, שאני מתעניין ביופי. יופי! הו דה פאק משתמש היום במילה הזאת? וכמובן שהשימוש בצבע שונה, חזרתי להשתמש בצבעים עזים. עבדתי על האדום בציור שלושה שבועות, רק כדי להגיע לניואנסים שבו, שיפעלו, שידברו. ואז בא מישהו (מחקה מבטא יהודי אמריקני קשיש), 'שוובל, אפשר שתיתן לי אדום אחר, לא כל-כך מפחיד'".

זה שונה מהעבודות המוכרות שלך. אתה חושש מקבלת-הפנים לתערוכה?

"לא יודע. אני גם לא אנפח את החזה ואגיד שזה נפלא. גם לי לא קל לפענח את הסודות בצבע ובתנועה. ציורי 'ירושלים-תל-אביב' תופסים אותך ישר, יש סיפור, יש זווית, ופה צריך להתבונן ולחשוב, פעילות שלא מתאימה לבני המאה ה-21".

יש לך סדר-יום?

"עבדתי טוב בחצי השעה לפני שהגעת. אני בדרך-כלל עובד טוב לפני פגישות. עקרון הדד-ליין. אבל אני משאיר לי זמן אחר-כך, כדי לתת מבט נוסף. השראה רגעית מולידה גם טעויות, והסכנה האורבת לצייר היא, שבסוף היום הוא יהיה מאוד מרוצה מעצמו. אני מאמין בזמן ובביקורת עצמית, אם כי יש כאלה שלא נוגעים בציור והם טובים".

שוובל לא רק חוזר לציור, הוא גם ממחזר אותו. "שוובל ממחזר" היה שם התערוכה הקודמת שלו, ובה שינה, שיפץ וגם קלקל לדבריו, ציורים קודמים שלו. "המיחזור אין-סופי בעיניי", הוא אומר, "חלקים מהציור נראים לי בלתי נסבלים. לעתים זו דמות הזועקת לשיפור, צבע שמבקש העצמה, אני הורס אותם עם משחזת הדיסק ושם בסיס חדש. לפעמים אני משאיר את סימני המשחזת כדי להראות תהליך עבודה".

ציור שלו, של דוד ובת-שבע, עבר טרנספורמציה באמצעות חיבור עם הגשר העובר מעל גטו ורשה. הגשר מהגטו נכנס גם לציור אחר שלו, מוכר, מעל ראשיהם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס המפזזים מול שוק הכרמל בתל-אביב. את רכבת הטרנספורטים נטע ברחוב ברובע ברונקס, ואת מרלן דיטריך הזקין, צבע בסגול, והחזיר לחזית קולנוע אלנבי. לפעמים הוא עושה זאת מנימוקים כלכליים גרידא, כי התמונה לא נמכרה. "אני עובר במחסן, ועבודותיי משקשקות מפחד מפניי", הוא מגחך.

חגיגה שלמה ואף אחד לא בא

יש בו משהו עוצמתי וחסר-מנוחה. בן 71, נשוי בשלישית, אב לשישה. "הציור הוא צעד נואש של הישרדות", הוא מצטט באוזניי את האמן גאסט אורטגה, "כשהאמן הטובע יוצר בידיו רק כדי לצוף על-פני המים". השיחה עמו מתנהלת באנגלית מתובלת בקללות עסיסיות, כשהוא נע באסוציאציות מנושא לנושא, אבל לא לפני שהניח לפנינו משקה. עראק טורקי. הכי טוב שיש. שוובל לא טורח עם כוסות. אנחנו שותים מפי הבקבוק, הודפים את המשקה משני צדי השולחן.

הוא מרשה לעצמו לקוות. לראשונה, אחרי שנים, יש לו מקום המציג מעבודותיו, גלריה ברנרד בתל-אביב. בעבר הציג בבתי-קפה ירושלמיים, במרתפי דיזנגוף סנטר, ובחללים מטורפים כמו הבית האדום, מבנה סמוך לבית-חרושת ללבנים, ליד מוצא. "חנייה בשפע", הוא קובל, "שלושים דקות מתל-אביב, ואף אחד לא בא. היו לי 45 ציורים של דוד, הפכו את המקום לגלריה במיוחד בשבילי, חגיגה שלמה, ואפס".

את דוד המלך החל לצייר במלחמת לבנון. התחברו לו מעשיו של המלך לעוולות המלחמה בצפון, והוא הניח סצנות תנ"כיות לפתח ביתנו. למראה ציורי דוד שלו ברחובות ירושלים, כתב עליו יהודה עמיחי: "על רקע כל אלה רוקד דוד, מקונן דוד, נואף דוד ואוהב, בוכה וצוחק שונא ומתחנף. וכשם שהרקע הוא מובן מאליו, כן היא העובדה שדוד המלך הוא שוובל, כשחבריו ובני-משפחתו, אהבותיו ושנאותיו, משמשים כבת-שבע, כאוריה החתי, כמיכל, כאמנון ותמר וכאבשלום וכשמעי בן-גרא. המסתכל בתמונות אלה מבין הבנה אמיתית יותר את התנ"ך ואת ירושלים, ואת נצחיותם האנושית. וראה זה פלא - המסתכל בתמונות אלה ומפנים אותם, הופך להיות אמן עצמו".

הכול דרעק מיט לייבער

לעבודות שלו יש היסטוריה של דחיות. מוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב דחו את דוד, וגם עבודות שלו על השואה. "הבעיה היא שהממסד האמנותי בארץ רוצה להיראות בינלאומי, וזה בא על-חשבון המקומי. זה הקו של האוצרים פה בשלושים השנה האחרונות. הם רוצים להיראות כמו ניו-יורק, מפחדים להיראות פרובינציאליים. ודווקא אני, הנער מהברונקס, המרכז שלי הוא היכן שאלך. על אף שהייתי אוהב להיות בניו-יורק ובפריס, רק פה אני מקומי, אבל זה לא אבסטרקטי ולא קונספטואלי בשבילם".

אבל מתברר שגם בניו-יורק, דוד שלו לא רווה נחת. "הציגו אותי במבנה חדש ש'ישיבה יוניברסיטי' הקימו באזור צ'לסי. הם לא הבינו מהחיים שלהם, הפרסום שלהם, הכול דרעק מיט לייבער. היה להם בעיות עם השימוש שעשיתי בדוד. ציירתי את דוד נלחם בגוליית על רקע טיימס סקוור. 'הייתי לפני שבוע בטיימס סקוור'", חוזר שוובל ומחקה יהודי קשיש, הפעם ניו-יורקי, "'ולא ראיתי שם את דוד'".

לא הולך לך עם היהודים. למה שלא תמכור את זה לגויים?

"אולי, אם הייתי הולך לג'ורג'יה, העיר שבה גדלתי. הנוצרים שם קוראים לילדים שלהם בשמות מהתנ"ך. אבל בגילי ובמעמדי, אני לא יכול להרשות לעצמי להתדפק על גלריות. יש לי גאווה. הדרך האידיאלית היא אם היה לי קונה עשיר. יש לי קונים. אני אדם חברותי. קונה משוק מחנה יהודה טוב בעיניי לא פחות מכל אספן יומרני. אני מתפרנס טוב יותר מ-98% מהאמנים בארץ, וזה בלי ירושות ובלי ללמד, אבל אין לי ומעולם לא היה לי קונה עשיר שאוהב את עבודתי ומשפיע על מוזיאונים".

הוא למד להתעלם, או כניסוחו "אל תקרא ביקורות על עבודתך, תעבור לארץ חדשה ואל תלמד את השפה". אומר ומיישם. מאז הגיע הנה שוובל ב-1963, הוא דבק באנגלית. לדבריו, מאז ימיו בצבא ועד היום במחנה יהודה, מבקשים ממנו לדבר אנגלית. אבל הוא מודע לכך שהדבר יוצר זרות. הוא לא משתייך לשום קליקה, וכיוון שכך, עברו עליו גם תקופות בדידות ארוכות בחדר-העבודה שלו.

איך הגעת ארצה?

"הייתי שיכור לילה אחד, ועיתונאית ישראלית שהכרתי אמרה לי, 'כל מה שתרצה בחייך, תמצא בישראל'. לא ידעתי בכלל איפה ישראל, שאלתי אם זה ליד יוון. אמרה לי כן, אמרתי בסדר. באתי הנה באונייה טורקית, מוקף עולים מרוקאים בסנדלים, מחזיק בקבוק וויסקי ביד. לקחתי טקסי ישר לכסית, גמרנו שם את הוויסקי, ואז עליתי לירושלים ומצאתי את הבית הזה. הייתי פה בלי חשמל עשר שנים. שנה ראשונה סחבתי הנה מים. היה גן-עדן. על הביטלס שמעתי שלוש שנים אחרי כולם. לא הייתי צריך כלום. ציירתי ביום, ולאור נרות בלילה, הלכתי לבית-קפה בעין-כרם, רק מרוקאים, תוניסאים וטורקים היו שם, דיברו איתי לדינו. עניתי להם בספרדית שלמדתי בבית-ספר בניו-יורק. מי היה צריך עברית?

"הכול היה אז כל-כך פשוט. רצית טרמפ, הרמת אצבע ועצרו לך. אף אשה לא פחדה שיתקפו אותה בדרך הנה. אנשים היו יותר טובי-לב. טוב, לא אמרו לי על הערבים שהיו פה, עכשיו אני יודע את האמת, ואני מוכן לשלם. באו הנה לפני שלוש-ארבע שנים אנשים מרמאללה, אמרתי להם, קחו את המיטה העליונה, ואני את התחתונה. מה לעשות, אני כל-כך הרבה זמן פה, קשה לברוח, זו המלכודת שלי".

אני צריך רק ראי ומצלמה

שוובל נולד בג'ורג'יה ב-1932. אמו היתה בת למשפחה יהודית אורתודוכסית, אביו עבד בעסקי הבגדים בג'ורג'יה, "הוא ישב לשולחן אחד עם הקו-קלוקס-קלאן, אף אחד לא ניחש שהוא יהודי". הוריו נפרדו, ובגיל 7 חזר שוובל עם אמו לניו-יורק, עיר הולדתה. שם גם התוודע לשורשיו היהודיים.

"למדתי עברית לבר-מצווה. אמי צחקה, בשביל מה אתה צריך את זה. איזה בנזונה לימד אותי את ההפטרה בעל-פה. לא הבנתי מה אני אומר. ביום הבר-מצווה פתחתי את הפה, ולא יצא כלום. הטראומה עם העברית כנראה התחילה אז.

"לא ידענו באותם ימים כלום על השואה. אמרתי לעצמי, יהודי? ווט דה פאק איז דט? כל העניין של בתי-כנסת לא עבד עליי. יהודי בשבילי זה אחד שסוחב על גבו את התורה אלפי שנים. זה מוצא-חן בעיניי. לא השוויץ הזה שאלוהים בחר בי, אלא 'תסחוב את התורה ותסתום ת'פה'. זאת היהדות שלי. התנ"ך מרגש אותי, אני אוהב את האתגר בסיפורי התנ"ך, זה נותן לך מסגרת, אחרת אתה בלבירינת שבסופו בא כולנו-יודעים-מה".

אתה מקדים את המאוחר. זה לא מה שחשבת בתור ילד.

"על מה אתה חולם בילדות? בייסבול ובחורות. אם היית אומר לי כעבור שנים, גם אחרי שהגעתי לארץ, שוובל, בוחנים שחקנים למייג'ור ליג, האם אתה מוכן לעזוב את הארץ? הייתי אומר, במטוס הראשון. היתה לי יד והיתה לי זריקה. עכשיו זה לא זה, אבל במשך שנים הייתי עומד פה וזורק כדור מול הקיר".

בנעוריו נמשך לתיאטרון. למד בבית-הספר למשחק נייברהוד פלייהאוז ואף קיבל מילגה. "אני בנאדם תיאטרלי, אבל התיאטרון דורש סבלנות לאחרים, פרטנרים וכל זה, וזה לא היה בשבילי. הייתי זקוק ליצירתיות שתתלווה אליי. הייתי זקוק לחברים מתים כמו רמברנדט וגויה, ואילו משחק זה שיתוף-פעולה עם החיים. שחקנים הם מבצעים, וציירים מביטים ומגיבים לצבע, הם מעצבים לעצמם במה על הבד".

הוא התגייס לצבא ושירת ביפן במהלך מלחמת קוריאה. מתפקידו כראש מחלקת יחסי-ציבור הוא זוכר בעיקר את השתייה בחברת העיתונאים. אז עשה גם את צעדיו המקצועיים הראשונים בציור. מדריך הזן שלו אמר לו להתרחק מהזן הרגיל, וכך עשה. כשחזר לארצות-הברית נזהר מלהיות דור שני לציור האבסטרקטי-אקספרימנטלי. גם הפופ-ארט שיצא אז לא נגע לו. "אני הומניסט. האדום שלי זה לא בדיחה. תגיד שהוא לוהט, נוטף דם, אבל הציורים שלי הם בעלי חשיבות".

נחזור לירושלים. אתה מצייר את העיר בהקשרים תנ"כיים. יש סיבה שהכותל לא מופיע ברקע ציוריך?

"אני לא מעריך את הכותל. בשבילי מרכז העיר זה כיכר ציון. לצערי הם הפכו את המקום למשתנה. הרסו את הקולנוע ובנו שם סניף של בנק הפועלים. זה נורא. פעם פגשת את החברה שלך תחת שלט הכניסה של הקולנוע, זה היה המקום המרכזי של חיינו, בגין נשא שם נאומים. בירושלים לא שמים זין על העיר. תל-אביב אחרת, עיר סקסית. חושנית, שלושה רחובות מדיזנגוף ואתה בים. אני היחיד שצייר בה את הבאוהאוז, אתה יודע? עכשיו הם רוצים ממני ציור למוזיאון הבאוהאוז".

שוובל שולף ציור, אישה עירומה בפלג-גופה העליון, וברקע בניין באוהאוז תל-אביבי מוכר. "השדיים העגולים הם המקור לקווי הבאוהאוז", הוא צוהל כאילו הערים על אנשי המוזיאון.

מנין הקשר החזק שלך לקולנוע?

"מגיל 7 או 8 אני הולך לסרטים. בילדותי היו בניו-יורק בתי-קולנוע ענקיים, שהציגו שני סרטים, שישה סרטים מצוירים ויומן חדשות. לילדים הקצו אזור מיוחד באולם. הקולנוע היה הדרך להימלט מהברונקס. לא היו אז עיתונים שיגידו לך איזה סרט מוקרן. הייתי הולך חמישה מיילים עד בית-הקולנוע, עובר את הפינה, ורק אז מול הכרזה, הייתי מגלה אם ראיתי את הסרט או לא. אהבתי ללכת ואהבתי את ההפתעה, ראיתי או לא. אף פעם לא נכנסת לקולנוע לפי שעת סיום הסרט. לא היה אז דבר כזה. הקולנוע היה בחשכה מתמדת. סרט נגמר, וישר התחילה ההצגה הבאה, אירוע תמידי, הסרט מתגלגל ואתה מתגלגל איתו. זה היה נפלא. אני זוכר שלקחתי עבודות בגיל 10 רק כדי שיהיה לי כסף לכרטיסי קולנוע. כל החברים שלי עשו כך, ההבדל הוא שאני המשכתי והשתמשתי בסרטים לציורים שלי".

הוא חוזר מהחדר השני עם קטלוג של סדרת עבודות שלו - "גרנד הוטל", סדרת ציורים סביב הסרט בכיכובה של גרטה גרבו, שכה השפיע עליו בילדותו. "אתה מנסה לשרוד, והקולנוע עוזר לך. עכשיו יש לי אוסף סרטי וידאו, ואני רואה סרטים ישנים מסוימים פעמיים בשנה. אני גם מקרין סרט ומצלם מתוכו פריימים לצורך ציור. באוניברסיטת בן-גוריון רצו ממני עכשיו ציורים של אברהם ושרה מול באר-שבע. חיפשתי צילום של בטי דייוויס בסרט 'לווייתני אוגוסט'. היא היתה זקנה מאוד כשהסרט צולם, ונראתה לי מתאימה לדמות של שרה הזקנה, שצוחקת כאשר אלוהים אומר שתלד בגיל תשעים. יש בסרט קטע שדייוויס יוצאת מהבית וקליק, צילמתי אותה. זה היתרון בווידאו. רמברנדט היה יוצא מהבית והולך לשוק, אתה, בוא אתי, אני צריך אותך בתור משה. אני בוחר את המודלים שלי מהווידאו".

אתה לא משתמש במודלים חיים?

"אני צריך רק ראי ומצלמה. ניסיתי פעם אנשים חיים וזה הביך אותי. אתה הרי יודע איפה נמצאים אברי המין, אתה לא צריך להביא מודל חי בשביל זה. אם אני צריך אשה, אני לוקח את הספר של אדוארד מואיברידג' 'אנשים בתנועה', ספר מוכר שכולל המון אימאג'ים, כל גדולי הציור השתמשו בו, גם את התלמידים שלי בבצלאל שלחתי לעיין בו".

אמרת שאתה לא מלמד.

"לימדתי תקופה, אחרי שסירבתי להם שנים. דווקא מצא-חן בעיניי. כולם קיבלו אצלי 97, ותלמיד אחד 98, כי הוא הביא למסיבה שני בקבוקי יין. זרקו אותי. המורים קינאו בי. עשיתי עם התלמידים שלי שלוש תערוכות, צחקנו ושרנו, ניגנתי להם פרנק סינטרה. לימדתי אותם דבר אחד - תתבוננו בעולם סביב לכם בלי דעות מוקדמות. הכיתה שלי היתה מפוצצת. התאכזבתי שזרקו אותי. לא אמרו כלום, פשוט לא חידשו חוזה".