קם יורש ללוין ואלוני

מאז מותם של ניסים אלוני וחנוך לוין לפני כ- 5 שנים אני הולך לתיאטרון הישראלי בציפייה ליורש. בתום כל הצגה אני מהרהר האם ייתכן שפסקה צמיחתם של מחזאים עבריים גדולים. והנה- אהרון עזרא, ש"ארטון" הוא מחזה הביכורים שלו, מהווה בשורה של ממש עבור התיאטרון הישראלי.

ארטון (תומר בן-דוד) השתקן כותב מחזה על אהבתו ומשיכתו לאחותו הופי (שירי אידלסון). כמו סרטו החדש של ברנרדו ברטולוצ'י "החולמים", גילוי העריות בין האחים (אחים ואחיות) זוכה בהצגה לנגיעה קלה בלבד המרמזת אולי על הבעייתיות שעדיין מלווה את העיסוק בנושא. המשמעות של הקשר המורכב בין האחים איננה מפותחת דיו וודאי שאיננה פתורה, אלא שגילוי העריות הוא רק פרט בכלא הפיזי והנפשי בו מוחזקות הדמויות.

ההצגה אם כן נישאת בעיקר על כתפיהם של הקאסט המבוגר הכולל את גילה אלמגור בתפקיד האם באדלה, רבקה גור בתפקיד הסבתא מאמנה

ואהרון אלמוג בתפקיד האב מנו. כל אחד מהשלושה משכיל להציג דמות מרובדת שהשפה הגבוהה שבפיה איננה מטשטשת את המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך שלה ואת דלות הגירויים החיצוניים שבחייה.

גילה אלמגור מוכיחה על הבמה שפרס ישראל שזכתה בו לפני שבועות אחדים, קטן עליה. כשהיא שואלת את בתה "דלתות של בית סוהר ולך יש מפתחות?" היא מזכירה את תפקידה כאם ברנרדה בהצגה "בית ברנרדה אלבה", אלא שכאן היא מציגה דמות מורכבת ושלמה הרבה יותר.

רבקה גור שמשחקת את אמה מבליטה את הצביעות שבאהבת האל הבאה על חשבון אהבת האדם.

לצד מסירותה לאלוהים שלמעשה לא באה לידי ביטוי באורח חייה, יחסה לנכדה ארטון אליו היא מכורה ממש מעלה תהיות בדבר הגבולות שבאהבה בתוך המשפחה.

אך מעל כולם מתבלט אהרון אלמוג שכאילו נולד לדבר בשפתו של המחזאי אהרון עזרא. אלמוג מכניס איתו לבמה איכויות קומיות שמשתלבות היטב גם במונולוג הדרמטי החותם את ההצגה שהוא מניפסט מרהיב על היחסים בין הקהל לדמויות בעולם התיאטרון.

תורמים לשלמות הבימתית גם התפאורה של איתן לוי שמהווה נדבך נוסף בתחושה שהמחזה מתרחש בשום מקום שהוא כל מקום, והתאורה של עמיר ברנר שמזכירה את מימד המחזה בתוך המחזה. המוסיקה של שמוליק נויפלד מתאימה יותר לקולנוע ולעיתים אף פוגמת בדרמה שעל הבמה בשל מניפולציות.

על כל אלה מנצח הבמאי רוני ניניו שבתבונה וברגישות החזיק את רגלי ההצגה על הקרקע בעוד לשונה פורחת לגבהים חדשים. הבימוי של ניניו מדלג בין הריאלייה להזיה, בין הפיוט למציאות, בין הייאוש הגדול לתקווה הקטנה, ואולי אפילו בין ניסים אלוני לחנוך לוין. מתחשק לסיים בבראבו!