חלומות של אתמול

> היה לו שבוע לא רע, ליואב כץ. מי יודע, אולי הוא אפילו הספיק להגשים חלום קטן. במדור הספורט של "מעריב" דווח שכץ, שעשה את הונו בעסקי נדל"ן בוושינגטון, נפגש למשא-ומתן חשאי על רכישת קבוצת הכדורגל של הפועל חיפה מידי מפרקיה הזמניים. מארחיו המפרקים גם הזמינו אותו להצטרף אליהם למשחק חצי גמר גביע המדינה, חיפה מול הפועל תל-אביב, ומשם היה אמור כץ להמשיך לסינמטק תל-אביב, שם נערכה בכורה חגיגית של סרט המתעד את סיפור חייו, "חלום ישראלי".

כץ היה בנעוריו שחקן כדורסל במכבי חיפה, וממנה עבר להפועל חיפה - קבוצה שבימי הזוהר שלה, בתחילת שנות ה-60, טרפה במגרשה הביתי את כוכביהן של מכבי והפועל תל-אביב. כץ היה צעיר כישרוני למדי, שהתברג לחמישייה הפותחת של קבוצתו, ואף זומן לסגל הנבחרת הלאומית. בשנת 1967 הוא נופה מהסגל, מה שגרם לו, כפי שהוא אומר לבמאי הסרט יצחק רובין, לעזוב בכעס את הארץ.

זה נשמע מופרך ופתטי - כץ היה שחקן שולי בסגל - אבל כשבונים סרט שנקרא "חלום ישראלי", הכול חייב לקבל ממדים גדולים מהחיים. כי החלום שלו היה להיות כדורסלן, כי החלום של חבריו מהתנועה היה ללכת להגשים בקיבוץ האון, ולכן כאשר הם באים לשם ורואים את פירוקו של הקיבוץ, זהו שיברונו של החלום ולא תולדה של מציאות משתנה, פוליטית וחברתית, שבה כולם היו בשר התותחים של האידיאולוגיה, כולל ספורטאים ש"חלמו לייצג את המדינה".

מן הסתם, כץ נסע לאמריקה כדי "להסתדר", אולי "לעשות כסף". מהכיוון הנגדי הגיע באותם ימים ארצה העולה החדש טל ברודי, למעשה תחילת היבוא של הכדורסל האמריקני - ובמילים אחרות, "החלום האמריקני" - לישראל. זה החלום שהפך למארגן המציאות וההוויה הישראלית, שבה לא אומרים עוד אני רוצה להיות, שואף להיות, אלא אני חולם להיות (שחקן, דוגמן, מדען, ראש ממשלה).

השבוע היו צרכני החלומות - כשיש יצרני חלומות, יש גם צרכנים - גבוה בסולם האופוריה שמספק רצף ניצחון-הפסד של הספורט הישראלי. תחילת השבוע בפיינל-פור, וסופו במפגש החלומות - מכבי תל-אביב מול הפועל ירושלים הערב, בגמר גביע המדינה בכדורסל. השדרנים שוב ירוצו לאורך הקו, ידביקו למישהו את המיקרופון וישאלו האם חלמת אי-פעם שתגיע לרגע הזה, ואחרי הניצחון ישאלו אם חולמים כבר על העונה הבאה.

החלום מארגן גם את סרטו של רובין, אף שכץ הוא איש עסקים, כלומר פועל על-פי אינטרסים. בארצות-הברית הוא עושה עסקים עם הקהילה הסורית, שמח בשמחתם, נטול אמוציות לאומיות. הוא אפילו מלמד את העובדת האוריינטלית שלו לשיר שירי חנוכה במסיבות חברתיות-עסקיות שהוא מארגן בוושינגטון.

עניין הכדורסל אצל כץ, אם להשתמש בז'רגון הפסיכולוגי, הוא עסק לא-גמור. בסרט רואים אותו עולה למגרש הישן של הפועל חיפה ומזדעזע מערימות הזוהמה, דירט, כפי שהוא אומר באנגלית. הבמאי לוקח אותו לזרוק כדור עם החברים במגרש ילדותו בשכונת בת-גלים. רואים אותו עם בתו בוושינגטון משחקים אחד על אחד - הוא ניסה לעשות ממנה שחקנית כדורסל מקצוענית, שלח אותה למחנות אימונים, אבל היא לא התלהבה, ורואים שהיא עייפה מלעשות לאבא טוב רק מפני שעושים עליו סרט.

כן, כץ נורא רצה פעם שתהיה בבעלותו קבוצה מקצוענית. הוא ניסה לרכוש את מכבי חיפה בשנות ה-80, רצה-חלם לשתף את עצמו כמה דקות על המגרש. מישהו רימה אותו בתזרימי המזומנים, והסיפור נגרר בבתי-משפט. החלום הזה עבר לו, הוא מספר למצלמה, יש לו דברים אחרים בראש. השבוע נכתב במדורי הספורט שהוא "מעוניין לרכוש את הפועל חיפה ולהחזיר אותה לימיה הגדולים". נכון או לא, זה עוד חלום לאוהדים.